פסטיבל קאן 2023: הזוכים, Fallen Leaves, Anatomy of a Fall, Killers of the Flower Moon

קצף הגלים של היאכטות המפליגות מן הריביירה הצרפתית כבר מזמן התפוגג, אחרי שבמוצאי שבת סיימו לחלק פרסים במהדורה ה-76 של פסטיבל קאן. אני המשכתי מהפסטיבל אל טיול משפחתי וחברות תעופה שונות קצת שיבשו לי את התכנונים, כך שלא הספקתי לסכם בזמן. אעשה זאת כעת בהנחה שבכל מקרה, עבור הרוב המכריע של מי שיקראו דיווחים מקאן, מדובר בסרטים שכדאי לצפות להם ולאו דווקא כאלו שכבר נצפו. הדיווח השלישי והאחרון הזה מכיל אף הוא שלושה סרטים, שניים מהם יצאו עם פרסים מרכזיים ואחד הוקרן מחוץ לתחרות ועורר עניין רב. בכל זאת אזכיר ולא אפרט מדי על שלושה נוספים שהיו אמורים להיות בדיווח משלהם, אך בחרתי לוותר על הכתיבה עליהם מפאת קוצר הזמן והסיבות הבאות.

על ״אסטרואיד סיטי״ (Asteroid City) של ווס אנדרסון אני מקווה שזה ברור מדוע לא אכתוב – הסרט עולה לאקרנים באמצע יוני, גם בישראל, אז נכתוב עליו בהרחבה בקרוב. ואני לא בדיוק האדם המתאים ביותר לשבח את הבמאי המאוס הזה. אם כי הופתעתי לגלות שסרטו החדש, עמוס הכוכבים והקומפוזיציות הסימטריות, היה לא רע בכלל בעיניי. אפשר היה למצוא בו כל מה שתצפו לו מסרט של אנדרסון בשלב הקריירה של אחרי ״מלון גרנד בודפשט״, מצבעי פסטל ועד מבנה מתחכם שלא לצורך. אבל היו גם רגעים של שבירה צורנית ואפילו, לתדהמתי, רגש אנושי.
גם על ״Firebrand״ נדמה לי שלא כדאי שאני יהיה זה שיכתוב, בהתחשב בדעותיי על דרמות תקופתיות. אפשר פשוט לקרוא את מה שכתבתי על סרט הפתיחה של קאן, ״ז׳אן דו בארי״, בשינויים קלים. שוב אישה חזקה (הפעם אליסיה ויקנדר) המגיעה אל ארמון מלוכה נודע לשמצה (הפעם של ג׳וד לאו בתור הנרי השמיני) ומנסה לשנות מבפנים. קארים איינוז, הבמאי הברזילאי ממוצא אלג׳יראי, התקשה לדעתי לשלוט בסט הצילומים שהתנהל בשפה האנגלית ולכן התוצאה מושטחת, וולגרית, צפויה ובעיקר משמימה.
לעומת זאת, על ״Club Zero״ של ג׳סיקה האוזנר כן חשבתי לכתוב, אבל אני חש שמגיע לו עוד קצת זמן עיכול. וסליחה על משחק המילים, שכן מדובר בקומדיה שחורה משחור על מורה לתזונה (מיה ואסיקובסקה) שסוחפת אחריה מספר תלמידים אמידים בבית ספר פרטי. תחילה במסווה של בריאות הגוף והנפש ובהמשך אל תוך מגוון הפרעות אכילה. הרגשתי שיש משהו מפוספס בכיוון שהסרט מתכנס אליו, אבל השליטה של הבמאית במדיום היא אבסולוטית ופלטת הצבעים של התפאורה-תלבושות היא משהו שוודאי גרם התקף קנאה לווס אנדרסון. זה סרט מעניין שיכול היה להיות מרתק, ומגיעה כאן גם אזהרת טריגר סביב נושא האכילה. וגם לסצנת ההקאה המחליאה ביותר שראיתי מזה זמן רב.

ראיתי גם סרטים במסגרות המשנה של קאן, אבל שום דבר לכתוב עליו הביתה באופן מידי. הכי קרוב לכך היה ״Only the River Flows״, ניאו-נואר סיני שהיה נהדר לסוגו ואשמח להיזכר בו אם ייבחר להפצה או הקרנה פסטיבלית בישראל. אפשר לעקוב אחר כל מה שראיתי, וניסיתי לסדר באופן מדורג לפי חיבה, בלטרבוקסד שלי. ניתן גם לקרוא את הדיווחים הקודמים, והסקירה המקדימה של עופר לסרטי התחרות, בתגית קאן 2023 של סריטה. עד כאן על כל מה שלא יופיע בפוסט האחרון הזה על קאן 2023, וכעת מה שכן: זוכה דקל הזהב של ז׳וסטין טרייה, והחדשים של אקי קאוריסמקי ומרטין סקורסזי. כן, התחלתי לכתוב את שמו כך, נראה איך זה יעבוד. בתמונה לעיל ניסיתי לצלם את אולם דבוסי המתמלא לקראת הקרנת העיתונאים של סרטו, ״רוצחי פרח הירח״.

הזוכות והזוכים

אנטומיה של נפילה

דקל הזהב: ״Anatomy of a Fall״, ז׳וסטין טרייה
הפרס הגדול: ״The Zone of Interest״, ג׳ונתן גלייזר
חבר השופטים: ״Fallen Leaves״, אקי קאוריסמקי
בימוי: טראן אן הונג, ״The Pot-Au-Feu״
תסריט: יוג׳י סקאמוטו, ״Monster״ (הירוקאזו קורה-אדה)
שחקנית: מרב דיזדר, ״About Dry Grasses״ (נורי בילגה ג׳יילן)
שחקן: קוג׳י יאקושו, ״Perfect Days״ (וים ונדרס)
מצלמת הזהב: ״The Yellow Cocoon Shell״, טיאן אן פהם

בנימה אישית, אין מבסוט ממני מחלוקת הפרסים. קודם כל מפני שאחד מהסרטים שהכי אהבתי לקח את הדקל, ושאר הפייבוריטים שלי התכבדו בפרסים כלשהם. הייתי אולי מחליף בין המקום הראשון והשני, אבל אלו צרות של סינפילים עשירים. עוד סיבה להיות מרוצה היא שתפסתי את רוב הזוכים, בעצם כולם מלבד ונדרס, הונג, ופרס הביכורים (מצלמת הזהב). זה גם אומר שקוראי וקוראות סריטה זכו לקרוא קצת על לפחות חמישה מן הסרטים המדוברים של הפסטיבל השנה, אם מחשיבים גם את הדיווח הזה. קשה להעריך מתי והאם יופצו הסרטים בישראל, אפילו שלפחות חצי מהם כבר עם מפיץ מקומי. אני מהמר על פסטיבל ירושלים בקרוב וחיפה ברחוק כמקום בו תוכלו לראות ראשונים וראשונות חלק מן הסרטים הנ״ל, וזה כבר לא מאוד רחוק. הכי דחוף ומסקרן הוא כמובן הדקל, שלישי בלבד לבמאית (אחרי ״הפסנתר״ ו״טיטאן״) אז נפתח עימו.

Anatomy of a Fall
אנטומיה של נפילה

מהרגע שהוקרן בקאן סרטה של ז׳וסטין טרייה, הוא זינק לראש טבלאות ההימורים לזכייה בדקל הזהב. גם טבלאות המבקרים ניקדו אותו היטב, וגם אינדיבידואלים, למשל אבנר שביט, מבקר הקולנוע של מעריב ושל וואלה, שמיהר לסמס לי בתום ההקרנה שנמצא הזוכה. למזלי הייתי בדרך להקרנה הנוספת, בעיקר כי התקציר עניין אותי. לא זכרתי אפילו שמדובר בבמאית של ״סיביל״ (Sibyl), סרט זניח מ-2019 על פסיכולוגית שמפתחת אובססיה למטופלת שלה, שחקנית צעירה, בניסיון למצוא מקור השראה לכתיבה. רוצה לומר, טרייה היא לא בהכרח יוצרת שהבנתי מה עשה סרטה הקודם בתחרות, אבל לגבי הנוכחי אין ספק – הוא הוכחה שקברניטי קאן זיהו בה משהו שאני לא, וזה השתלם להם בסרט הבא.

מי שהופיעה ב״סיביל״ בתפקיד משני למדי היא סנדרה הולר, כוכבת ״טוני ארדמן״ שהפכה השנה מנאחס לקמע – הופעה בשני סרטים בתחרות, שקיבלו את המקום הראשון והשני. על סרטו של גלייזר בו גילמה את הדוויג הס כתבתי בדיווח קודם, וגם בסרטה של טרייה היא מגלמת תפקיד ראשי. כלומר, גם לה השתלם להתמיד ולהאמין בבמאית הצרפתייה, שהעניקה לה הפעם דמות מורכבת ומרובדת. היא זו שפותחת את הסרט, בסיטואציה שמזכירה את ״סיביל״. הולר מגלמת סופרת שספק מתראיינת וספק מראיינת בעצמה אמנית צעירה, שהגיעה לביתה מעורר הקנאה – וילה בהרי האלפים, עם נוף משתרע ומושלג. בקומה למעלה עומל בן זוגה (סמואל תאיס), סופר אף הוא, על שיפוץ עליית הגג. בקומת המגורים מצוי בנם הסובל מליקוי ראייה (מילו משאדו גרנר), מובל בידי הכלב המשפחתי סנופ (זוכה ה״פאלם דוג״, פרס חשוב בעיניי).

הדינמיקה בין הדמויות חשובה משום שהפרולוג הזה מסתיים באסון – הבעל נמצא ללא רוח חיים, שרוע על השלג ומדמם מראשו. הדמויות שתוארו לעיל הן היחידות שיכולות לדעת מה קרה, על אף שאיש מהם טוען שלא היה עד לטרגדיה. מבחינת הרשויות שמגיעות לחקור, האפשרויות הן שלוש: תאונה מצערת, התאבדות, או נפילה שנגרמה בידי אדם אחר, משמע רצח. זה נשמע כמו תעלומת פשע מהסוג ששוטף את המסכים בשנים האחרונות, אבל הכותרת המרפררת לסרטו של אוטו פרמינגר (״אנטומיה של רצח״) וכותרות הפתיחה המשלבות בין סגנון קלאסי ומודרני, מאותתות אחרת.

המבנה התסריטאי של הסרט, עליו חתומה טרייה יחד עם ארתור הררי, הוא הברקה ראשונה בשרשרת המתגלה כארוכה מן המצופה. הוא אמנם מוביל למשך צפייה ארוך אף הוא, כשעתיים וחצי, אבל החלפת ההילוכים הכרחית ומאפשרת ירידה לפרטי פרטים וחשיפת שכבות דרמטיות. בשעה הראשונה, פחות או יותר, עונה הסרט על כל השאלות העובדתיות שתוכלו להעלות בדעתכם, כולל הסברים מפורטים של מז״פ שגרמו לי להתפתל בכסא. לאחר שהונחו על השולחן כל העובדות והופרדו מן הספקולציות, מתחילה דרמת בית משפט שהיא הכל חוץ משגרתית. קודם כל כי מערכת המשפט בצרפת היא הזיה, כפי שוודאי יזכרו מי שצפו למשל ב״סנט-עומר״ אשתקד. טרייה מצלמת את המשפט בטכניקה שונה משאר הסרט, עם תגובה של המצלמה להתרחשויות ועריכה שמזכירה קרב אגרופים לפרקים, ולעתים סיטקום סטייל ״משפחה בהפרעה״, כולל זומים היסטריים. אותי זה השאיר דרוך, תנאי הכרחי למעקב אחר כמויות המלל הבלתי נגמרות שצרפתים מסוגלים לחולל באפס זמן.

סיבה נוספת לייחוד של הדרמה המשפטית היא המשך מעקב אחרי הדמויות גם מחוץ להיכל הצדק, בין הדיונים. האם לא מורשית להתראות עם הבן שלה, אליו מוצמדת עובדת סוציאלית, מה שלא בהכרח עוזר לו להתמודד עם העובדה שאיבד את אביו ואמו חשודה כמי שגרמה למותו. ההתמודדות הנפשית של הדמויות תופסת את מרכז תשומת הלב והשאלה ״מה באמת קרה?״ מורחבת ומעמיקה. לא רק סופו של אדם נבחן על דוכן העדים, אלא חייו ובשלב מסוים גם נשמתו. הזוגיות, שהכותרת מרפררת גם אליה ולא רק לנפילה הפיזית של הבעל, עומדת למשפט יחד עם הגיבורה. הולר מגלמת הולר באנושיות חמקמקה, בהופעת ענק הנתמכת בידי הבימוי שמציב את הצופה לצידה או מולה, לעתים באופן מילולי בעזרת המצלמה, באופן שלא מאפשר להכריע לפני סיום המשפט האם היא מסוגלת לרצח. בשלב מסוים מוקראים ומצוטטים קטעים מן הספרים של שני בני הזוג, כדי להעיד על אישיותם ואולי על צדדים נחבאים שהובעו ביצירה. הניתוח אנטומי כמובטח והיוצרת מוצאת דרכים נוספות ויצירתיות להמחיש עד כמה המימד הרגשי מכריע בבתי משפט לא פחות מן העובדות.

הבמאית גם מעניקה נפח לדמויות האחרות, מן המת הנוכח-נפקד דרך שני עורכי הדין המתנצחים ונעזרים בטקטיקות שונות, ועד לשופטת שהיא כמעט דמות קומית באדישות שלה. נהוג לומר שילדים וכלבים גונבים את ההצגה וכך גם כאן. שתי הסצנות המרגשות בסרט שייכות כל אחת לילדון והכלבלב: הראשון מטיל פצצת אמת מדויקת בעדות שלו, השני מתגלה כמפתח להבנת נדבך בדינמיקה המשפחתית, ומככב בסצנה שכמעט וגרמה לי להתעלף מרוב מתח. היכולת של טרייה לא רק להחזיק את המתח הזה אלא להביא אותו לעוד ועוד שיאים היא נקודת החוזק של הסרט, המשלב בהרמוניה מאוזנת להפליא בין הרגשי והשכלי. בין שברול לברגמן, אם להיתלות באילנות גבוהים מדי.

דרך העלילה בתוכה מבצעת טרייה מחקר גיאולוגי כמעט, מתגלים פתחים לדיון מגוון נושאים: קח ותן בזוגיות ובהורות, מקורות השראה ליצירה, מראית עין לעומת המתרחש בחדרי חדרים, והמרדף אחר האמת שמוביל לרמיסת הצדק. כולי תקווה שבעלי הזכויות להפצת הסרט בישראל, ״קולנוע חדש״, לא יחכו עימו עד פסטיבל קאן הבא לפני שיוקרן בארץ. הברזל שהוא ״אנטומיה של נפילה״ לוהט כרגע ולכן מגיע לו משהו כמו הטיפול המהיר לו זכה ״פרזיטים״, אם לחשוב על דוגמה מהעת האחרונה יחסית. שניהם שייכים לחברת ״ניאון״ העולמית, אגב, שבסופו של דבר תבחר תאריכים.

Fallen Leaves
עלי שלכת/עלים מתים

השיא של הבמאי הפיני הוותיק אקי קאורסימקי חייב להיות טרילוגיית הפרולטריון. סרטו הנוכחי הוגדר על ידו בתור ״החלק הרביעי בטרילוגיה״, אוקסימורון מכוון שגם מאפיין את הקולנוע שלו. עבורי הוא באמת היה חזרה שלמה אל הסרטים המוקדמים האלה, אחרי שעבר להתמקד במשבר הפליטים באירופה בעשור הקודם (״חוף מבטחים״, ״הצד האחר של התקווה״). פרס חבר השופטים בו זכה השנה נחשב למעין מדליית הארד של קאן, אז הוא יתמקם מאחורי ההישג של ״איש ללא עבר״, שזכה בפרס הגדול לפני 20 שנה. דקל מוזהב עדיין אין לבמאי בן ה-66 ומתחיל לכרסם הספק לגבי האם זה בכלל יקרה. סרט כמו זה הנוכחי מצד אחד מייצג היטב את יצירתו, ומאידך נדמה מינורי ונישתי מדי לכבוד מלכים.

קאוריסמקי שב להתמקד בעיירונת בפינלנד, היכן שאין הרבה מה לעשות מלבד לעבוד ולשתות לשוכרה. זו מעין אוטופיה מלנכולית, בה אנשים אפרוריים לבושים בגדים צבעוניים (בעיקר צבעי יסוד) עם צווארונים מעומלנים. מוזיקת רוקנרול באוזניים, מסרק בשערים והומור יבש על שפתותיהם, הכמהות לנשיקה אבל מתקשרות באופן לקוני. ביקום הקולנועי של קאוריסמקי האנשים מקשיבים לרדיו, והאחד לשנייה, במקום לתקוע מבט בטלוויזיה או טלפון סלולרי. אלו לא קיימים, על אף שהרדיו מדבר על מלחמת אוקראינה המונהגת בידי זלינסקי. המסך היחיד שמרצד הוא באולם הקולנוע, אליו הולכים יחדיו. וכולם מחפשים אהבה במתחם הקריוקי, גם מי ששונאים לשיר בציבור.

אם לבחור את הסרט ש״עלים נושרים״ (שם לא רשמי ונוסף לאלו שהצעתי לעיל) הכי הזכיר לי מהפילמוגרפיה של הבמאי, זה כנראה יהיה ״אריאל״. אבל בהתחלה חשבתי שזה יהיה סיפורה של הנערה מהסופרמרקט, על משקל ״הנערה מבית החרושת לגפרורים״. אנחנו עוקבים מעט אחרי שגרתה העגמומית, בין סידור מוצרים וחזרה אל ביתה הריק או בילוי עם חברות. במקביל, מוצגים לנו חייו של פועל שתוי, הנגרר עם עמיתו לקריוקי על אף שאינו מוכן לשיר. זה לוקח כמה וכמה רגעים להבין שלפנינו סיפור רומנטי שעומד להירקם, מתובל בהרבה הומור שנע בין הספציפי מאוד לנגיש לכל אדם עם לב פועם. טווח התנודה הזה מגולם בשורות דיאלוג אבסורדיות שנאמרות בשיא הרצינות ובפנים חתומות, על ידי טיפוסים ססגוניים בעצבות הקיומית שלהם ובאופן שבו הם נסחפים בזרם החיים.

בשביל להסביר את הטון של הסרט, אספיילר שתי בדיחות משני סוגים. הסגנון העממי יותר מומחש היטב ברגע בו הבחור מסביר שהוא שותה מפני שהוא מדוכדך, וכאשר הוא נשאל מדוע הוא מדוכדך הוא משיב מבלי להתבלבל: ״כי אני שותה״. לעומת זאת, בדיחה סינפילית שחילצה שאגות ומחיאת כפיים בהקרנת העיתונאים בה נכחתי, נוגעת לזהות הסרט בו הגיבורים צופים בקולנוע – ״המתים אינם מתים״, שהוא גם סרט הפתיחה של קאן 2019 וגם סרט של ג׳ים ג׳רמוש, חברו הקרוב של קאוריסמקי. מה שעוד יותר מצחיק הוא התגובה של שני זרים בסיום ההקרנה המדוברת, כאשר אחד טוען שהסרט הזכיר לו את ״וידויים של כומר״ של ברסון, והשני גורס כי בעיניו זה היה יותר ״חבורה נפרדת״ של גודאר. כאמור, זהו יקום קולנועי עם חוקים ומעריצים והבדיחות הפנימיות בהתאם. לכן זה אינו מסוג הסרטים שיישנו את חייכם אחרי הצפייה, בניגוד למה שאולי קורה לגיבורים. זהו סרט קטנטן אך מושלם לסוגו, שעה ו-20 של אהבת אדם באשר הוא ושנאת החיים כפי שהם, או להיפך.

Killers of the Flower Moon
רוצחי פרח הירח

שני סרטים שהוקרנו מחוץ לתחרות כיכבו בשיחות המקדימות, כלומר עוד לפני הפסטיבל. שניהם הוקרנו רק פעם אחת, ולהשיג להם כרטיסים היה נראה כמו עניין של מזל או פשוט תג עיתונות גבוה בהיררכיה. האחד הוא ״אינדיאנה ג׳ונס וחוגת הגורל״, עליו כבר כתבתי יחסית בהרחבה בדיווח קודם. האחר הוא סרטו החדש של מרטין סקורסזי, המיועד להפצה קולנועית בסביבות אוקטובר. כיוון שהוא שייך בכלל לשירות הסטרימינג של אפל, קשה לדעת מה באמת יעלה בגורלו (מבחינת הפצה בישראל) ובכל מקרה לא יכולתי שלא לנצל את ההזדמנות לצפות בו כה מוקדם.

משך הסרט לא הרתיע אותי כלל, אפילו שמדובר בשלוש שעות וחצי. לא הרתיעה גם עמידה ממושכת בתור, שנהפך לפסטיבל מטריות ושכמיות עקב גשם מטפטף. אפילו המיקום המחפיר למדי בו ישבתי, כפי שניתן להתרשם מן התמונה בראש הפוסט, לא הצליח לקלקל לי את החוויה. האולם היה משולהב, התחושה הייתה של זכות גדולה, ואפילו הכתוביות באנגלית עבדו כך שיכולתי להבין מה נאמר מבעד למבטאים סמיכים. כל רמז לעייפות התפוגג כלא היה ונסחפתי כליל אל תוך העולם שנברא על המסך הענק לו ראוי סרט עשוי לעילא. מבחינתי מדובר באחד הסרטים המעולים שראיתי בפסטיבל, ניצחון קולנועי מוחץ ומונומנטלי, ותשובה ניצחת לשאלה מי הבמאי החי הגדול האחרון שפועל כיום מבין בני דורו.

לא הבנתי מהתקציר או מהסינופסיס של הספר עליו מבוסס הסרט עד כמה הפרמיס מבריק, עד שצפיתי בסרט. הפתיחה הכמעט-דוקומנטרית מכינה את הקרקע לסאגת פשע כמו שסקורסזי יודע לביים היטב, ולכן היא לא מה שהפתיע אותי. מה שכן מיוחד בסרט הוא ההפיכה של הנראטיב הילידי-אמריקאי על ראשו, דרך התמקדות בשבט אוסייג׳ שבמדינת אוקלהומה. השמורה האינדיאנית אליה נדחקו הילידים התגלתה בשנות ה-20 של המאה הקודמת כשדה נפט פורה במיוחד, מה שהפך את האוכלוסיה הילידית לאמידה במיוחד. הלבנים הם אלו שעובדים אצלם, מסיעים אותם מאחוזה לאחוזה, ושואבים עבורם את הזהב השחור מן האדמה ואל הכיסים התופחים של השבט. אל מחוז אוסייג׳ מגיע בחור כבר-לא-צעיר שרוצה לנסות את מזלו בתעשייה המתפתחת, וכיוון שמגלם אותו ליאונרדו דיקפריו ברור שנחווה את הסיפור דרך עיניו מרגע זה.

ארנסט, כך נקרא הגיבור ובאופן קצת אירוני (כנות אינה הצד החזק שלו), לא מגיע חסר כל להרפתקת חייו. הוא נוחת אצל דוד שלו, המכונה קינג, ומגולם בידי רוברט דה נירו בהופעה הכי שלמה שלו מזה שנים. וכן, אני זוכר את ״האירי״, בעיקר משום שהעלילה דומה: סיפורו של נהג שמתחיל לעבוד בשביל העולם התחתון ומטפס מעלה, שלא לומר מזנק בעלייה. ארנסט מתחיל את דרכו במונית ושם את עינו על אחת מן המקומיות, מולי (לילי גלדסטון המצוינת). הדוד הבוחש שלו רואה הזדמנות לנישואים פוליטיים, בעוד המניעים של ארנסט מתחילים ממקום טהור למחצה. למעשה, אפשר לפקפק בהם או להאמין לו בכל צעד בשביל המפותל והממושך שהוא העלילה.

מנקודה זו הסרט מדגים כיצד האדם הלבן מחריב את המקום בשיטתיות שלא הייתה מביישת מפלגה ישראלית: שתיית הנפט בקשית של מילקשייק, כרסום ביסודות החברה האינדיאנית, השתלטות על אדמות ורכוש דרך נישואי תערובת, ונזקים לילידים עצמם בגלל שינויי תזונה (לא רק האדם הלבן מזיק אלא גם הסוכר והקמח) ובהמשך גם אלכוהול ושלל הרגלים מגונים עד קטלניים. כיוון שדילול המקומיים לא קורה מספיק מהר עבור המושכים בחוטים, סדרת חיסולים מתחוללת וחקירה נפתחת. רשויות החוק מגיעות למחוז כדי לרדת לשורש העניין, אחרי שהמשטרה המקומית לא עושה דבר בנידון. זה מצוין בתקציר, משום שכך קורה בספר של דייויד גראן, אבל עבור סקורסזי זה לא העיקר ונשמר לסוף.

יש עוד המון עלילה שלא אפרט והמון זוויות להביט דרכן ביצירה. מבחינה אתנוגרפית, שזוכה לדגש בפתיחה וצצה בהמשך לא מעט דרך בחירות מוזיקליות משובחות, היה מעניין לראות היפוך תפקידים: הילידים האמריקאים הם בני המעמד ובעלי הדעה, בעוד הלבנים הם המהגרים ואפילו הפראים בחלק מהמקרים. סקורסזי מצלם את הטקסים והאירועים שלהם באותה גישה כמו ״שתיקה״, אם לחזור לסרט קודם ולא מוערך דיו של הבמאי, בעוד השפה הקולנועית של דרמות הפשע שיותר מזוהה עימו נשמרת ליומיום של הדמויות הלבנות. שמעתי כבר קיטורים על כך שזה בעצם ״האירי״ או ״החבר׳ה הטובים״ רק באינדיאנית, אבל מבחינתי זו מחמאה – המומחיות של הבמאי בז׳אנר ניכרת ופועלת לטובת הסרט, בו מודגש העולם לא פחות מן העלילה שהיא טרגדיה ידועה. הקולנוע מקסימליסטי והסיפור סוחף דיו גם בפעם המי-יודע-כמה.

אכזבה מסוימת הגיעה מכיוון אחר עבורי, משום שהדמות הכי מעניינת בסרט קצת נזנחת לטובת הגיבור. בעיניי, סקורסזי דווקא כן יודע לביים דמויות של נשים מרתקות (צפו ב״קזינו״) אבל הפעם אצטרף לביקורת עליו בנושא. מולי בגילומה של גלדסטון מתחילה כדמות מסתורית, מתגלה כרבת-רבדים, אבל אז נדחקת לשוליים. זה אמנם עולה בקנה אחד עם המסרים של הסרט, אבל לא יכולתי להפסיק לקוות שהיא והאחיות המטורללות שלה יובילו אותו. במקומן נדחפים דיקפריו בתפקיד התחמן שלעס יותר ממה שיכול היה לבלוע, ודה נירו בתור השטן הלבן. זה עדיין מופתי לפרקים, אבל יכול היה להיות עוד יותר טוב או לפחות מעט שונה מן המצופה. בכל מקרה עוד ידובר בסרט הזה רבות לקראת עונת הפרסים, אבל כן חשוב לי להדגיש כבר בשלב זה – יותר ממגרעה כזו או אחרת של הסרט, אני עומד להתאכזב שוב מן התגובות אליו. אם לשפוט על פי מה שקרה בקאן, שהוא בעצם לא תמיד אינדיקציה. לכן הגיע הזמן להיפרד ממנו להפעם, אבל להיזכר ולדבר בסרטי המהדורה המוצלחת הזו בהמשך השנה.