"שקרים קטנים", סקירה

אחרי גיחה קצרה לעולם האפשרויות הבלתי מוגבלות מדי של נטפליקס ב-2018, הסרט "ארץ ההרגלים היציבים" סידר לניקול הולופסנר את הביקורות הכי פחות טובות בקריירה שלה, וכעת, עם או בלי קשר, היא חוזרת לקולנוע. "שקרים קטנים" (You Hurt My Feelings), ממשתתפי פסטיבל סאנדנס האחרון, הוא סרטה השביעי של הבמאית והתסריטאית שצברה לעצמה קהל אוהדים מאז סרט הביכורים שלה אי שם בניינטיז, ובמקביל תרמה לכמה מסדרות הטלוויזיה המדוברת של עידן הפיק-טי.וי.
יצירתה החדשה ללא ספק מרגישה כחלק אינטגרלי ממכלול עבודותיה, ברובן מדובר בסרטים קטנים שעוסקים במערכות יחסים בין אנשים בוגרים ורהוטים למדי, והרבה שיחות שנונות ברחוב, במסעדות, או חדר הסלון. פעם קראנו לזה "סגנון וודי אלני" אבל אף אחד לא אוהב להיזכר בזה כרגע. "שקרים קטנים" גם מאחד שוב בין הולופסנר והשחקנית ג'וליה לואיס-דרייפוס, יחד עבדו על כנראה סרטה המוכר ביותר כבמאית, "דיברנו מספיק".

הנוכחות של לואיס-דרייפוס בסרט הזה מסמנת גם את השתלבותה בעולם הקולנוע של השחקנית שמזוהה יותר עם המסך הקטן. מאז סיומה של סדרת הלהיט שלה "ויפ" לפני ארבע שנים (שסידרה לה תשעה פרסי אמי כשחקנית וכמפיקה, מצטרפים לניצחונותיה בזכות "סיינפלד" ו" כריסטין הישנה") היא נצפתה מעט מאוד בקולנוע, ובאופן כמעט מוחלט רק בתפקידי משנה מצומצמים תחת המטריה הגדולה של דיסני, כמדובבת ב"קדימה" ובסרטי ה-MCU.
כנראה שלאחר תקופת הקורונה, ואולי איזו חופשה שבהחלט הגיעה לה, לואיס-דרייפוס מוכנה גם להשתלט על המסך הגדול, מה שלפחות מבחינתי יתקבל בזרועות פתוחות. אנחנו עוד לא במחצית השנה וכבר לואיס-דרייפוס הופיעה בשניים מסרטי 2023, הנוכחי ו"איזה אנשים". שניהם קומדיות, באנגלית שמותיהם מתחילים באותה המילה, ובשניהם היא מעולה אבל שם די נגמרות ההקבלות. "איזה אנשים" הוא פארסה מנטפליקס שמנסה מאוד להיות מגניבה וצעירה תוך כדי שהיא עוסקת בנושאים בוערים כמו מתחים בין גזעים ודתות. לעומתו "שקרים קטנים", שעולה כעת לבתי הקולנוע בארץ, מיועד לקהל בוגר יותר, שילוב עדין בין קומדיה לדרמה, באש מאוד מאוד נמוכה.

ב"שקרים קטנים" לואיס-דרייפוס היא בת', ניו יורקרית מלידה שחיה בדירה נאה עם בעלה הפסיכולוג, ומאוד רוצה להוציא לאור את ספרה השני. עבודת הביכורים שלה הייתה ספר אוטוביוגרפי שנמכר באופן מניח את הדעת, ובכל זאת קשה לה לשכנע את העורכת שלה שזה החדש, עלילה בדיונית שהמציאה, יכול להצליח. את התחבטויותיה היא משתפת עם בעלה האוהב, עם אחותה הקרובה לה, ועם בנה בן ה-23, לו יש שאיפות להיות כותב בזכות עצמו, ובינתיים מנהל חנות למוצרי קנאביס. הכול מתנהל די בסדר עד שחייה של בת' מתערערים לחלוטין כשהיא מגלה לגמרי בטעות שבעלה לא חושב שכתב היד שלה מוצלח במיוחד, והידיעה הזו מוציאה אותה מאיזון.
על זה "שקרים קטנים". אישה שחיה חיים ממש סבבה, ומגלה שמישהו לא חושב שהיא מספיק מוכשרת. זה הכינור הקטן ביותר בעולם שאתם שומעים מנגן פה, ועל פניו זו לא אמורה להיות בעיה בשום אופן, אבל נראה שמי שזה הכי מציק לו הוא דווקא הסרט עצמו.

"שקרים קטנים" הוא סרט מאוד יוצא דופן ממה שאנחנו נתקלים בו מארה"ב ומחוץ לעולמות הסטרימינג. לא רק שזו דרמה-קומית קטנטנה שמדבר לקהל בוגר, אלא גם כזו שלא מבקשת להישיר מבט לשום נושא בוער, לא מתהדר בעלילת משנה על אנשי שוליים, בעיות אקולוגיות או מצב האנושות. בתקופה הזו שבה אנחנו מאוד עסוקים בפוליטיקלי קורקט ורק מודדים מי יותר פריבילגי, היה יכול להיות בזה משהו אפילו מתריס, אילולא תחושה קלה של פאניקה מצד הולופסנר.

מנותק מקונטקסט, כדרמה משעשעת עם גבולות גזרה מצומצמים המדברת על אוכלוסייה מאוד ספציפית, אני מצאתי את "שקרים קטנים" די משמח ונעים לצפייה. הדיאלוגים מצוינים והוא בהחלט נוגע בדברים שמעסיקים אותנו ורלוונטיים לחיינו. דילמות שקשורות להורות, לזוגיות ולקריירה מופיעות בסרט הזה ומשורטטות במגע האנושי והחכם של הולופסנר. אני חושב שיש בו כמה קטעים מצחיקים למדי, וכמובן שלואיס-דרייפוס אדירה. אי אפשר לפספס איתה.
על פניו היה אפשר להשיל מהשיח על הסרט הזה את כל הקונטקסט של פוליטיקת זהויות, ולראות אותו כיצירה אישית של במאית-תסריטאית שזכותה המלאה לכתוב על מה שקרוב לליבה. זה יכול היה להצליח אילולא דווקא הולופסנר היא זו שדאגה לתוצאה הפוכה.
אין ספק שהולופסנר יודעת היטב איזה פרצוף עקום מקבלים כיום סרטים על אנשים לבנים ועשירים שהכול הולך להם די בקלות. וכך, בפרצי מודעות אישית המשובצים בסרט, "שקרים קטנים" ממש מתייחס לזה ישירות. אלו גם הרגעים שאני מצאתי הכי משונים, כי זה מרגיש שהולופסנר פה ושם שכחה את הדמויות שלה, ועלתה על הבמה כדי להגיד בקול רם "אני יודעת! אז מה!". דוגמא לכך היא כאשר העורכת של בת' אומרת שלספר החדש שלה אין סיכוי מול תחרות קשה עם ספרים על ניצול ודיכוי. בת' בעצמה הצליחה להוציא לאור את ספרה הראשון כי הוא עוסק בטראומה, אבל הולופסנר מגחיכה את זה בכל הזדמנות כאשר היא מדגישה שאותה טראומה של בת' היא "התעללות מילולית" מצד אביה. היא מציגה לנו שוב ושוב שהצלקת הכי גדולה בחייה של בת' הוא שאבא שלה דיבר אליה לא יפה, ושזה לא מספיק חומר כדי להיות אמן ומכאן ספקותיה העצמיים. לא רק שזה מרגיש קצת יותר מדי מטא, טוד סולונדז כבר התייחס לזה באופן הרבה יותר חזק ב"אגדות וסיפורים" ו"אושר" לפני שני עשורים.
אבל זה לא מסתיים רק בזה. לקראת סוף הסרט בת' תתנצל על כך שהיא יודעת שמה שעובר עליה לא חשוב, אבל "זה העולם הנרקסיסטי הקטן שלה" ומותר לה לנבור בזה. אני לא חושב שיהיה מישהו שיערער על הקביעה הזו, הצרות שלנו הן הצרות הגדולות ביותר בעולם, אבל הרגעים האלה בעיני הם התפרצות לדלת פתוחה מצד הולופסנר, ו"שקרים קטנים" הוא לא סרט שהתפרצויות מאפיינות אותו.

החולשה הנוספת של הסרט בעיני היא כל מה שקשור לדמות של דון, בעלה של בת', אותו מגלם השחקן הבריטי טוביאס מנזיס, זוכה האמי על "הכתר". לא רק שמנזיס, על אף חזותו הנאה, מתקשה לעמוד בקצב של לואיס-דרייפוס, ובזמן שהיא ממש מתנפחת ומשתלטת על הסצנה הוא רק מצטמק, אלא שהדמות של דון לא מייצרת חיבה על אף שמדובר בדמות ריאליסטית ואדיבה. כשאנחנו פוגשים אותו הוא במשבר מקצועי, והשיחות שלו עם מטופליו מוכיחות את זה (אגב "אושר", אם כבר הזכרתי אותו). העניין הוא שמכיוון שלא ראינו את דון לפני המשבר, אנחנו פשוט חווים אותו כפסיכולוג גרוע, וזה עוד יותר מרתיע. בהחלט יש קייס שהולופסנר בכוונה בונה את דון כפסיכולוג לא מאוד מוצלח, הסרט אפילו מתייחס לזה, אבל בין הפאשלות שלו בזמן טיפול באחרים (שגם הם, ללא יוצאים מן הכלל, נעים על סקאלת הצרות הפריבילגיות), הכריזמה המועטה שמנזיס מביא לכאן, והאפיונים החלשים של דמותו, יוצא שהצורך הקיצוני של בת' בדעתו ובהערכתו מרגיש מתוסרט יותר מאשר קיים בפועל.

אמנם הקדשתי למעידות האלו מספר פסקאות נרחבות, אבל אלו באמת אחוזים קטנים מ"שקרים קטנים". ברובו המוחלט הוא מצחיק מאוד ומעורר חיבה, בנוסף לכך שהוא נוגע בצורה אלגנטית בדברים שקשורים למשברי אמצע החיים. בנוסף, הוא מתקדם טוב בעיקר בזכות גלריית הדמויות הרחבה, אליה הצליחה לגייס הולופסנר המון הופעת אורח של שחקני אופי מוכרים שתמיד מוציאים את המיטב ממה שניתן להם, גם אם מדובר בסצנה אחת. תוכלו למצוא פה את ג'יני ברלין ("מרגרט" והסדרה "יורשים"), דיויד קרוס ("משפחה בהפרעה"), שרה סטיל ("הטובות לקרב"), זאק צ'רי (הסדרה "ניתוק") ועוד. זה ללא ספק מופע של לואיס-דרייפוס, עם גיבוי מצוין ממיקאלה ווטקינס שמגלמת את אחותה ולהן הסצנות הטובות ביותר בסרט, וגם אוון טיג מוצלח כבנה היחיד של בת', אבל הופעות האורח מוסיפות רוח רעננה כשצריך.

ניקול הולופסנר רצתה, כנראה, לחלוק אתנו את הדברים שעוברים עליה, ועשתה זו בדרך שהיא יודעת – סרט קולנוע במרכזו אישה בוגרת ואינטליגנטית שעומדת מול איזשהו קיר אותו היא חייבת לעבור. היא הכניסה אותנו לחיים שלה דרך דמויות אנושיות ודיאלוגים מעניינים. מבחינתי זה מספיק טוב מבלי שהיא תצטרך להתנצל כל כמה דקות. היא אפילו מבקשת מאתנו רק שעה וחצי, משהו שהקולנוע האמריקאי הולך ושוכח איך לבצע, אז בכלל קל להיות בעדה.