פסטיבל דוקאביב 2023: "1948 – לזכור ולשכוח", "יומן תצפית", "המרד של עמוס", "ימי הפיק"

פסטיבל דוקאביב מתקרב לסיומו במוצאי שבת, אם כי אנחנו ננסה לתפוס סרטים נוספים פחות או יותר עד לרגע האחרון. בתקווה שגם נכתוב עליהם עם תום הפסטיבל או עם הפיכת הסרטים לזמינים במשך הדרך. בפוסט זה תמצאו מבט על עוד ארבעה סרטים ישראליים שונים למדי.
כמו כן, אמש גם חולקו הפרסים בפסטיבל ואת הרשימה המלאה, כמו גם דעות על חלק מהזוכים הגדולים עליהם לא כתבנו, נפרסם בהמשך. ההקרנות הנוספות הולכות ומתמעטות, אבל חלק מהסרטים גם זמינים אונליין במקביל. לכל הדיווחים של סריטה עד כה, לחצו על התגית.

1948 – לזכור ולשכוח

ייתכן ולא יכולה להיות כותרת נפיצה יותר לסרט במדינת ישראל בימינו. הבמאית נטע שושני כבר נגעה במחלוקת סביב מלחמת העצמאות בסרטה "נולד בדיר יאסין" וכעת היא פונה לעיסוק רחב יותר וכללי במערכה כולה, בפרויקט תיעודי שאפתני המחולק לשני חלקים. האורך הכולל של שעתיים וחצי אולי הרתיע חלק מבאי הפסטיבל, למרות שבעצם הנושא עצמו כבר מפצל. בסמוך לפתיחה נכתב כי הסרט שואף להציג את הנרטיבים השונים למלחמה ובזה מתגברת עוצמת הנפץ: שושני עוסקת בדרך בה האתוס הלאומי הישראלי נבנה, ובאותה נשימה עוסקת בטראומה הפלסטינית.

לתחושתי, לא מדובר בסוג של ראשומון או בעדויות סותרות, אלא בסיפור שיש בו תקומה וגם נכבה, הקרבה הירואית ופשעי מלחמה בשני הצדדים. באותו אופן, הסרט נע מסביב למיתוסים ובתוכם – אולי יהיה מי שיכתוב שהוא מנפץ אותם, אבל זה לא תמיד בדיוק המצב. לכן הסרט עלול לאכזב ולעורר ביקורת לא רק מהצד הימני של המפה הפוליטית, אלא גם משמאל, והדבר הזה עומד לזכותו. זהו סרט מעורר מחשבה אבל לא בהכרח אומר מה לחשוב, או לאיזו מסקנה להגיע. הוא סרט נפיץ, אבל הוא מבקש לתת בדרכו כבוד להיסטוריה וללוחמים. הוא לא מנסה ליפות את המציאות, ומציאות של מלחמה לא יכולה להיות יפה. שנת 1948 כוללת הרבה צדדים מאוד מכוערים והתודעה בארץ עוצבה ועודנה מעוצבת באופן המשייף את ההיסטוריה לכיוון מסוים, ולכן פוגע בזיכרון וגם באפשרות של הישראלים והפלסטינים לנוע לעבר עתיד אחר.

כאמור, לא מדובר בסרט המבקש מהקהל לאמץ מסר פוליטי אחד. שושני עובדת עם שלושה סוגים של חומרי גלם: צילומי ארכיון בשחור לבן ובצבע מהמלחמה, צילומים שנערכו בימינו וטקסטים שנכתבו בזמן המלחמה המוקראים בידי שחקנים. הטקסטים מזמן המלחמה כוללים עדויות של אזרחים ולוחמים משני הצדדים (בעיקר הצד הישראלי) וגם יומנים של מנהיגים, כולל דוד בן גוריון. אי אפשר לייצג תמונה מלאה, אבל הסרט מייצר תמונה רחבה בה המניעים של הצדדים השונים ברורים. יומן חשוב נוסף שקטעים ממנו מוצגים בסרט הוא זה של הדיפלומט השוודי פולקה ברנדוט שניסה להשיג פשרה. כיום הוא נזכר בארץ בצורה לא חיובית, אם הוא נזכר בכלל, והסרט מציג את דמותו באור שונה ומורכב יותר.

הסרט מחולק לשני חלקים: מבחינת ההתרחשות הכרונולוגית, החלק הראשון מציג את המלחמה החל מההחלטה באו"ם על חלוקת הארץ ועד הקמת המדינה. החלק השני עוסק במלחמה מאז הקמת המדינה והצטרפות צבאות ערב למערכה. זו לא החלוקה היחידה: החלק הראשון עוסק ב"לזכור" והתיעוד העכשווי בו הוא של יחידה צה"לית המנסה לאתר חיילים שמקום קבורתם לא נודע. בכך מיוצגת הרעות הישראלית וחשיבות המורשת של המלחמה. החלק השני כולל גם מאבק משפטי לחשיפת דו"ח של ועדת חקירה ממלכתית על פשעי מלחמה שביצעו לוחמי צה"ל, חקירה שהתנהלה ב-48 ונותרה חסויה עד היום, מחשש לזעם ציבורי של חותם ישראלי רשמי.

אולם, החלוקה הזו אינה מוחלטת: דברים שישראל רוצה לשכוח נוכחים גם בחלק הראשון, בעוד הנצחה ובניית אתוס לאומי ישראלי יש גם בחלק השני של היצירה. יש גם הרבה כאב מסוגים שונים לאורך כל היצירה. החלק השני כולל גם פרוטוקלים שהם כן גלוים כמו מכתבים של פלסטינים לשר לענייני מיעוטים בכור-שלום שיטרית. הדברים תורמים ליצירת תמונה מעניינת ורבת רבדים: גם התמודדות עם הכאב של הצד האחר, גם מעט אחר על המאמצים בתוך ישראל ועיצוב המדינה בשנותייה הראשונות ועד היום.

לתחושתי, הסרט קורא למחשבה, כולל מחשבה על העמדה של הבמאית שלא מכניסה את עצמה לסרט במשך רוב הזמן, אבל ברגע מפתח כן מתווכחת עם לוחמת מהמלחמה שטוענת כי המעשים הלא מוסריים היו זניחים. שושני טוענת מולה "היית יכולה להיות סבתא שלי" וחלק ממשמעות האמירה הזו היא לכך שהיא מודעת שהיא ניגשת לדברים כישראלית, מתוך כוונה לייעד את הסרט על החלקים הביקורתיים הרבים בו קודם כל לציבור הישראלי, שצריך להכיר את עברו וגם להבין כי העבר של הצד השני הוא חלק מן העבר הישראלי.

קטע היומן הראשון הנקרא בסרט מעלה את הסברה כי אמנם האבדות גדולות יותר בצד הערבי, אולם להם פחות כואב על כל חלל כי תחושת הרעות פחות חשובה להם. הסברה הזו כלפי הצד השני היא להערכתי לא משהו שהחל משנת 1948 או נפסק בנקודה מסוימת. כמו קטעי יומן רבים שנשמעים בסרט, התחושה היא של טקסטים המראים עבר רחוק, שמשהו במהות שלו היה יכול להיות נכון גם להווה ולעתיד. העמדה של הבמאית נוכחת באורח סמוי בהחלטות אחרות בסרט, כגון ההחלטה לרשום את ארץ הלידה של כל מחבר מקור היסטורי. מה שהופך את הסרט על שני חלקיו ליצירה שהיא אולי מונומנטלית, אבל לא לכזו המנסה לסגור או למצות את הדיון בנושא.

יומן תצפית

יוצר הקולנוע איתי מרום עורך בסרטו התיעודי הארוך השני כבמאי מסע בעקבות עמית גפן. גפן היה נער שהקדיש את חייו לצפרות תוך שהוא יודע כי עקב מחלה גנטית קיים סיכוי גבוה כי חייו יהיו קצרים. הוא אכן נפטר בגיל 21. מרום משחזר את נתיב חייו של גפן, אבל בעיקר את הנתיבים בהם הלך ובהם צפה בציפורים. הסרט מציג קטעים מהיומן, והבמאי יוצא בעצמו למקמות המתוארים בהם, מצלם אותם כפי שהם היום. על פניו זהו שילוב של סרט הנצחה וסרט טבע, אך זהו תיאור לא מדויק, גם מפני שקשה לצלם "סרט טבע" בארץ ובכלל. רוב הנוף הישראלי הנראה בסרט, גם בהרי הצפון וגם במדבר, הוא נוף שנוכחות האדם ניכרת בו. זה גם לא בדיוק סרט הנצחה, למרות שנשמעים דברי שבח לאישיות של גפן, מפני שמה שמרום עוסק בו הוא לא האבל ואף לא תחושת הפספוס של חיים קצרים. במקום זאת הוא עוסק בנקודת המבט הייחדית של גיבור היצירה, כפי שהוא מנסה ללכוד אותה בעזרת נקודת המבט שלו.

מרום, המוכר בעיקר כצלם (״מנתק המים״, ״ההר״, ״סינמה סבאיא״), יוצא למעשה למסע בעקבות נקודת מבט אישית וייחודית. גפן חי כצופה, כמתבונן, כמי שמצוי בקשב אחר אלמנט ספציפי בטבע. הדרך שלו לבטא את עצמו היא דרך המבט, דרך השאיפה לראות את הציפורים הנדירות. הנער גם ידע לבטא את עצמו בצורה תמציתית ומדיוקת בכתב ולצייר ציפורים בצורה איכותית, אך דומה כי ההתמסרות שלו היא בעיקר ליכולת לראות, ברצון שלו להיות עד ליופי של הציפורים ולעצם הקיום שבהם. כפי שלצפרות דרושה התמסרות לקצב איטי ולשקט, הסרט משמר תחושה של קצב רגוע. גם אם בפועל כל קטע בו אורך פרק זמן קצר, כמו מבט על תמונה באלבום או רצף של התרשמות מן היומן. מה שמתקבל מצילומי המקומות המדויקים הם רק מבטים קצרים המתכתבים עם מבט ארוך וקשוב יותר, חזרה לנקודות בהן האדם ראה את הציפור. נקודות הקשורות גם לנקודות הרבות בהם התצפית צלחה פחות. זהו סרט קצר (קצת יותר משעה) וצנוע על חיים קצרים, אבל הוא נותן תחושה של חיים מלאים ועולם עשיר. עולם שהוא עשיר גם בפריימים בהם נראה לכאורה רק הנוף, בלי בני אדם או ציפורים.

הקרנה נוספת:
שבת 20.05 | 17:30 | סינמטק 4 | בנוכחות היוצר/ת

המרד של עמוס

מעצרו של עמוס דב סילבר ב-2019 זכה לכותרות בישראל. סילבר הוא המייסד של קהילת טלגראס שהפכה לדומינטית בצריכת הסמים הקלים בישראל, מה שהפך אותו ליעד בעיניי המשטרה ולגיבור עבור רבים אחרים. סילבר הוא גם בן למשפחה חרדית, שחזר בשאלה בנעוריו, עבר שינוי בהשקפתו הפוליטית במהלך השירות הצבאי והיה לאקטיביסט בעד שימוש בסמים קלים עוד בטרם הטלגראס שינה את פני החיים של רבים מתושבי המדינה. סרטו של דן שדור (״קינג ביבי״, ״לפני המהפכה״) נעשה בשיתוף פעולה עם סילבר ומשפחתו והוא משלב בין גישות שונות לסיפור.

בחלקו, הסרט הוא דיוקן המנסה לפצח את הדמות המיסתורית של סילבר והשינויים הרבים בחייו. השימוש במילה מרד בכותרות קשור לניסיון לראות בו סמל לערעור גדול יותר על השליטה במדינה, בו המאבק לצריכה חופשית של סמים קלים קשור סימבולית גם למאבקים אחרים. כמו כן, ואולי יותר מכן, אנחנו חיים בעידן של סדרות ה"פשע אמיתי" והשפעת נטפליקס, והסרט של שדור לא לגמרי מתנתק מן הזרם המרכזי בתחום זה. משמע, הוא מנסה לייצר סוג של מותחן ויפתיע את הצופה בתפניות ובחשדות לפשעים נוספים הקשורים במקרה, שבמרכזו פשע בפני החוק שלא נתפס כפשע בעיני חלקים גדולים בציבור.

אף כי סילבר שיתף פעולה עם הסרט, הבמאי משלב בסיפור המתח גם היבטים בעיתיים באישיות שלו ובמפעל חייו: רשתות לסחר בדברים מזיקים יותר שנוצרו בהשראת טלגראס, אפשרות לקטינים לצורך ולסחור בסמים קלים בעזרת הרשת, טענות אחרות על ריכוז כוח, והשתקה מאוחרי חזית השיתוף וההרמוניה. בנוסף, סילבר מצטייר כאדם בעל תמימות גדולה לגבי ההשלכות של המעשים שלו כפי שהוא אדם שרבים חבים לו טובה, מה שהופך אותו לחידה מעניינת גם בתוך סרט המנסה לספק צדדים רבים של התמונה.

על כן, גם אם בסופו של דבר הסרט אוהד, התחושה היא שלא מדובר במכתב ההערצה או בסרט שמבטל את הטענות כלפי הגיבור. הטענות הגדולות יותר הם כלפי המדינה באופן כללי. אם כי הן הולכות מעט לאיבוד לפרקים, בשל הצורך המובן של הסרט להיות מבדר. עבורי, המוזיקה בסרט הייתה דומיננטית מדי וכיוונה יותר מדי לכיוון של המתח. גם קטעי ההנפשה המלווים קטעי שיחה עם אדם שלא ניתן לצלם אותו כרגע (בגלל הגבלות החוק) הם מובנים, אבל לא תמיד הוסיפו עבורי למה שסיפר הקול בלבד. אני גם יודע שאותם דברים שהפריעו לי בצורה מינורית הם אלו שיהפכו את הסרט לסוחף יותר עבור צופים אחרים.

הקרנה נוספת:
שבת 20.05 | 21:30 | סינמטק 1

ימי הפיק

נסיים בהתייחסות למיני-מחלוקת בפסטיבל: בסיום הקרנת הבכורה של הסרט החדש אודות צביקה פיק, הזמר יזהר כהן בא בטענות כלפי היוצרים על כך שהסרט נעשה עוול למוזיקאי. דומה כי הוא לא לבד בטענות אלו ועצם הקיום שלהן מעלה סוגיה מעניינת בסרטים תיעודיים על זמרים: מצד אחד, הם נוצרים במידה רבה עבור המעריצים ובשיתוף עם האמנים ולכן הנטייה היא לייצוג שבו החיובי גובר על השלילי; מאידך, סרטים שכולם הערצה חוטאים לאמת כי בני אדם הם יוצרים מורכבים יותר, ולפעמים דווקא חשיפת הפגמים הופכת אותם לאנושיים יותר.

הסרט שנוצר בידי הבמאי שי להב והבמאי-שותף והעורך רון עומר, לא מציג את פיק רק בשיא זהרו. יש את תחילת הדרך ואת המעמד שלו ככוכב-על בשנות השבעים, כמו גם את הקאמבק שלו אחרי הזכייה של השיר "דיווה" באירוויזיון. אבל יש בסרט גם תיאור של השנים הארוכות בהן צביקה פיק היה מפסיד סדרתי בקדם אירוויזיון וסוג של בדיחה. באופן אישי הכרתי אותו כפאנץ' ליין על כישלון וגיחוך, פחות או יותר לפני ששמעתי את שיריו. אני מניח שהדבר נכון לרבים מבני דורי. רק אחר כך למדתי להקשיב ולהעריך, והסרט עושה גם את זה. ההצגה של פיק בשנות השפל היא הרגע המעניין ביותר בסרט מפני שהיא חושפת לא רק כישלון מסחרי, אלא גם התנהגות שיכולה להיתפס כפגם, שכוללת חוסר הבנה של הדרך בה הציבור תופס אותו. פיק אולי היה בדיחה בשנים הללו, אולם הסרט ממש לא מצטרף אליה: הוא מראה את הקסם שקיים בפיק גם בשנות השפל ומצביע על המקומות בהן התקשורת הייתה צבועה ביחס כלפיו. גם כשהוא מתואר כאנוכי ו/או גאוותן, פיק של הסרט הזה הוא גם אנושי ומקסים, אדם שלא הוערך או הובן נכון במהלך רוב חייו וגם אדם פגום.

הרובד הזה הופך את הסרט למרתק, אך למרות זאת גם בעשייה שלו יש פגמים. העיקרי בהם בעיניי הוא המקום הנרחב יחסית שניתן בסרט ליואב קוטנר. בזמנו הוא פרסם דעות שליליות לא פעם על פיק, וחוזר על חלקן בסרט באופן שצריך לבוא לידי ביטוי, גם כדרך לעימות בין פיק לשיח הביקורתי המרכזי בארץ. אבל המינון של קוטנר גבוה מדי ובסופו של דבר דומה כי הוא עושה עוול בעיקר לשדר הרדיו עצמו. הדבר נובע גם מן הצורך לשוב לדעותיו בעיקר במקומות בהם פיק היה בשלב כזה או אחר של משבר יצירתי. דומני כי את הדעה של קוטנר על רצף הלהיטים של פיק במחצית השנייה של שנות השבעים לא שומעים, אבל גם אין מבקר מוזיקה אחר שיאזן את עמדותיו (ביקורות אחרות מצוטטות במהלך הסרט). גם הדברים של קובי אוז ומרואיינים אחרים על ההשפעה של פיק כאמן מתרכזת בו כתופעה תרבותית, אולי בצדק, אבל לי היה חסר עוד מעט יותר דיון באופי של פיק כמלחין. אבל אולי המוזיקה מדברת בעד עצמה.

הסרט גם כולל ראיון שנערך עם פיק סמוך למותו ואחרי אירוע מוחי שעבר. מן הסתם הוא לא נראה בו בשיאו לכאורה, אבל במידה רבה הלהט של פיק להמשיך לתקשר עם הקהל בכל מצב ולדבר גם שזה קשה הם סוג של שיא. הוא לא רק יוצר מוכשר בעל הופעה יוצאת דופן, הוא יוצר מתוך הכרח וצמא לאהבת הקהל בצורה דתית. בחירה ליצור סרט דוקומנטרי על גיבור מוזיקלי היא דבר מתבקש עבור היוצרים, אבל "ימי הפיק", למרות פגמיו לא מרגיש כסרט נצלני. למעשה, זהו סרט שהתרבות הישראלית צריכה: גם על מנת להזכיר את החשיבות של פיק כתופעה תרבותית, כמבצע וכמלחין, וגם על מנת להזכיר כי להיות אמן אין פירושו רק להצליח.

הקרנה נוספת:
שבת 20.05 | 14:15 | סינמטק 1 | בנוכחות היוצר/ת