פסטיבל דוקאביב 2023: המלצות ואזהרות

את עונת הפסטיבלים הישראלית פותח דוקאביב, אירוע הקולנוע העצום והאהוב לקולנוע תיעודי. הוא ייפתח ב-11 למאי וימשיך עד ה-20, בעיקר בסינמטק תל אביב אבל בהחלט לא רק.
סרט הפתיחה של הפסטיבל יהיה "פוליקר, הילד שבי" שביימו אתי אנטה ויניב אמדואי, ומשם האולמות לא יפסיקו להקרין עשרות רבות של סרטים מכל העולם, כיאה לאוצרות הפסטיבל המגוונת ומלאת האטרקציות.

אנחנו נהיה שם גם השנה, אבל בינתיים כבר הספקנו לצפות בכמה מסרטי המסגרות השונות, ונוכל לספר לכם על דעתנו למי שצריך או צריכה קצת הכוונה בתוך כל העושר הזה. בפוסט ההמלצות המסורתי שלנו תוכלו לקרוא על 18 סרטים מדוקאביב 2023, עבודה משותפת של כל כתבי סריטה (בסוף כל טקסט על סרט תוכלו לקרוא מי כתב), אבל ישנם שלושה סרטים שכבר כתבנו עליהם בעבר: שניים מהם הופיעו בטקסטים של עופר מפסטיבל ונציה – "Anhell69" ו"ימי תום", כאשר על "דמויות" כתב אורון מטרייבקה.
כותרות הסרטים יהיו גם לינק לדף שלהם בעמוד הפסטיבל. תודה גדולה לצוות היח"צ של דוקאביב שאפשר לנו לצפות בסרטים ולכתוב עליהם.

המלצות ואזהרות מקדימות לפסטיבל דוקאביב 2023

"20 ימים במריופול" – Twenty Days In Mariupol

יש סיכוי שכבר ראיתם חלק מהצילומים של הבמאי מסטיסלב צ'רנוב שמהווים את הבסיס לסרט זה. סביר שלכל הפחות שמעתם עליהם או על ההשלכות שלהם לגבי תפיסת המערב לגבי המלחמה באוקריאנה.
צ'רנוב, עיתונאי מלחמה אוקראיני, הוצב בעיר מריופול הקרובה לאזורים של מחלוקת בתחילת המלחמה, והעביר כתבות עבור סוכנות ידיעות בינלאומית. בשבוע הראשון למלחמה, תיעודים שלו על הפצצות אוכלוסיה אזרחית וטיפול בילדים פצועים שודרו ברחבי העולם. בשבועיים הבאים הוא לא יכל לתקשר עם הסוכנות ולהפיץ את המראות, אך הוא המשיך לצלם סוג של יומן מלחמה, במצב בו הוא בהחלט יכול להיות הקורבן. רוב הזמן הוא מלווה אזרחים, את חלקם הוא פוגש יותר מפעם אחת, כאשר לקראת הסיום הוא ליווה את הכוחות הלוחמים. לא פעם מבקשים ממנו לצלם דבר מה על מנת שהעולם יראה. בסופו של דבר העולם ראה את הצילומים שהבריח, חלקם כוללים מראות שהם קשים יותר מהפצצה הפוגעת באוכלוסייה שלא מעורבת במלחמה.
הסרט הזה הוא דרך נוספת להראות לעולם ולהציג את המידע, גם אם ייתכן והתקווה כי הצפת התיעוד תשנה משהו מהמהלכים הפוליטיים הינה קלושה. הצורך לספר את הסיפור ולתווך את התחושה הוא גם צורך אישי, וצ'רנוב מכניס גם מעט מעצמו לסרט המורכב מחומרים של דיווח עיתונאי. הסרט הזה הוא גם עוד שלב בעיתונאות וגם יצירה העומדת בפני עצמה, אשר מתארת לא רק את הזוועות של המלחמה הספציפית, אלא גם עוסקת במהות המקצוע והתקשרות עם העולם. אולם הדימויים אשר ממשיכים לרדוף אחרי הצפייה קשורים למלחמה עצמה, והמצב בלתי מתקבל על הדעת אך הלא מאוד נדיר של הריסת עיר במלחמה הוא הלב של הסרט שזכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל סאנדנס וסביר כי יזכה גם בפרסים נוספים בעתיד.
(עופר ליברגל)

"אפולוניה, אפולוניה" – Apolonia, Apolonia

סרט זה לא מתבלט על סמך קריאת התקציר או הרזומה של הבמאית, אבל ההכללה שלו במסגרת התחרות הבינלאומית העלתה את מפלס הציפיות שלי כלפיו והצפייה בו הצדיקה את כל התקוות: זה לא סרט חשוב בנושא שלו ולכאורה הוא לא יוצא דופן בטכניקה, אבל הוא לוכד משהו ייחודי בתיעוד החיים ובניית אינטימיות עם הדמויות, מה שהופך אותו לחוויה עשירה וסוחפת.
במהלך לימודי הקולנוע של הבמאית ליאה גלוב, היא חיפשה דמות לעשות עליה סרט. מכר משותף הציע לה לפגוש את אפולוניה סוקול: צרפתייה שאחרי כמה שנים בהן חיה עם אמה בדנמרק, שבה לפריז לחיות בתיאטרון הקטן שמנהל אביה ובמקביל מתחילה ללמוד ציור במוסד יוקרתי. בשנת 2009 נוצר המפגש בין גלוב לאפולוניה אשר התמסרה לחלוטין למצלמה של הבמאית ויצרה קשר חברתי וגם אינטימי שבסופו של דבר נמשך שנים: אמנם שתי הנשים לא תמיד היו ביחד, אך התיעוד נמשך במשך 13 שנים בהם אפולוניה הופכת ממתבגרת בשלביה הראשונים בעולם המבוגרים לאמנית אשר חווה לאורך השנים הצלחות וכישלונות. חלקיו הראשונים של הסרט מתארים את הגיבורה שלו כחלק מתרבות בוהמית צרפתית הנלהבת מיצירת תיאטרון וציורים, ובו בזמן מנסה להתחמק מן הממסד ובכל זאת למצוא הקהל. מהר מאוד נוספת לסרט גם גיבורה נוספת: אוקסנה, פעילה פמיניסטית אוקריאנית המנסה גם היא להיות אמנית בשלבים שונים לחייה בעוד חיה בגלות. יש לציין כי הזהות הלאומית של אפולוניה היא מורכבת בהרבה ממה שציינתי, והסרט למעשה נע סביב חלקים שונים באירופה וארה"ב סביב השורשים, הווה והעתיד של הדמויות המשתנות בעצמן בתוך עולם משתנה. כוחו של הסרט הוא משך הזמן: 13 שנה של גדילה ועיצוב השקפת העולם, מסע התבגרות דרך פרגמנטים של חיים של נשים בשנות ה-20 וה-30 לחייהן. זהו סיפור של חברות, של חיפוש דרך, של אינטימיות וגיבוש זהות כאמנית וכאדם בחברה. לא מדובר רק במסע של אפולוניה המופיעה בכותרת הסרט (פעמים), אלא גם במסע של הבמאית עצמה שבחלקו האחרון של הסרט שינויים בחיים האישיים שלה מעצבים גם הם את היצירה ומשנים את אופייה בצורה דרסטית. הסרט מזכיר מעט במבנה שלו את "העיר האחרת" של ליבי קסל שהוצג בדוקאביב בשנה שעברה, סרט נוסף שתיאר חברות בין אמנים במשך מספר שנים והרוויח מכך שהזמן מאפשר לכמה סיפורים להיווצר. אבל "אפולוניה, אפולוניה" מגיע בסופו של דבר למחזות מפתיעים ומרגשים, חלקם משמחים וחלקם עצובים מאוד. זה סרט מרתק על חיי אמנית והוא נותן הצצה ליצירת האמנות שסרטים הנעשים על אמנים מוכרים יותר או כאלו המצליחים טרם תחילת יצירת הסרט. זה סרט עתיר בספקות ושגיאות, כמו גם ברגעי ניצחון.
(עופר ליברגל)

"ג'יין קמפיון, אשת קולנוע" – Jane Campion, The Cinema Woman

לא מכבר פרסמתי כאן סדרת פוסטים על סרטיה של ג'יין קמפיון ומביטה עליהם מחדש, דבר שלא מעט אנשים עושים שנים האחרונות, בהן הבמאית זוכה להכרה יוצרת ייחודית, פורצת דרך ובעלת שפה אישית. לכן זה טבעי כי כעת יצא סרט מקיף יחסית על סרטיה וחייה. הבמאית ג'ולי ברטוצ'לי ממקמת כצפוי את הסרט גם כדיון על היותה של קמפיון אישה בתעשייה הנשלטת בידי גברים, והיותה האישה הראשונה  – ובמשך הרבה זמן היחידה – שסרט שלה זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן. חומר הגלם העיקרי הוא הסרטים עצמם (למעט סרט הטלוויזיה "שתי חברות") והרבה מאוד ראיונות עם קמפיון, חלקם טריים ורובם מן העבר הרחוק. יש גם מעט ראיונות עם משתפי פעולה ומכרים אחרים של הבמאית, אבל העיקר הוא סוג של מבוא המשלב בין הסרטים לחייה האישיים של קמפיון, באופן שאמנם לא מאיר את היצירה באור חדש ולא נוגע בצדדים המאתגרים ביותר של הסרטים, אבל כן מספק מבוא ויכול לעורר סקרנות לצפייה ראשונה או צפייה נוספת בסרטים.
(עופר ליברגל)

"דבר מה שאינו במקומו" – Matter Out of Place

רבים מחובבי הקולנוע התיעודי כבר מכירים את הקולנוע של ניקולאס גיירהאלטר האוסטרי, אשר יתארח השנה בדוקאביב לא בפעם הראשונה. גיירהאלטר ("אדמה", "לחם יומינו", "הומו סאפינס", "במהלך השנים") מתעד נושא דרך מגוון רחב של אתרים או לאורך פרק זמן ארוך מאוד, והוא יוצר בסרטיו פסיפס נטול הסברים המסתמך על התבוננות והקשר. לרוב זה דורש סובלנות מצד הצופים, אבל הוא מתגמל עבור מי שמתחבר לשפה הפואטית של הבמאי. כזה גם סרטו הנוכחי: בגדול, מבט על אשפה, פינוי אשפה או טיפול באשפה ברחבי העולם עם צילומים מרהיבים ומעט נרטיב או דיאלוגים. כמו רוב יצירות הבמאי מדובר בסרט מחאה סביבתי, אך כזה אשר לא מבוסס על אמירות אלא על מבט ארוך במספר מוקדים. מה שמתחיל מתיאור של ניילון ופלסטיק מגיע למקומות אחרים, חלקם סוראילסטים ומפתיעים. גיירהאלטר נודד ברחבי הגלובוס ולצד כמה אתרי צילום בסביבה הקרובה עבורו של הרי האלפים, הוא מגיע גם לחופי ים שונים וליבשות אחרות, מאתר אשפה שנותרת מאחור ושיטות שונות להתמודד עם מה שנמצא מחוץ למקומו הטבעי כפי שניתן להבין מכותרת הסרט, אשר נאמרת במהלך מבצע ניקיון מוכר ויוצא דופן איתו בחר הבמאי לסגור את הסרט. גיירהאלטר תמיד מפצל את הקהל וייתכן והדבר יקרה גם בסרטו הנוכחי, אבל דומה כי זה אולי אחד מסרטיו הנגישים ביותר, גם אם כנראה לא הסרט האהוב עלי שלו.
(עופר ליברגל)

"דברים אחרונים" – Last Things

תזכורת חשובה: פסטיבל דוקאביב הוא לא פסטיבל לצפות בו בסרטים כי הם מתאימים ללו"ז או בלי לדעת עליהם דבר. זה בעיקר נכון לגבי סרטים המוקרנים באולמות הקטנים, ו/או הם חלק ממסגרת "עומק שדה" המיועדת לשבירת גבולות. סרטה של דברה סטרטמן הוא לא בהכרח סרט מאתגר, פשוט מי שמצפה למצוא בסרט נרטיב אחד, התרשמות חד משמעית או בהירות לא ימצא את מבוקשו וחמישים הדקות שלו ירגישו כמו כמה שעות. גם המחשבה על כך כי הסרט משלב בין מדע בדיוני ולמדע אמיתי יכולה להטעות ביצירה שהיא במהותה סוג של מסע אודיו-ויזואלי לתוך עולמם של מינרלים, סלעים וחלקיקים: דברים שישארו אחרי סוף החיים על פני כדור הארץ, דברים שהיו כאן לפני שנוצרו חיים ואולי ניתן ללמוד מהם על העבר של החיים לא רק בכדור הארץ, אלא גם בגלקסיה.
סטרטמן עושה את זה דרך צילומים והדמיות הנכנסים לתוך המינרל. דימויים אלו יכולים לרתק כפי שהם יכולים לשעמם. אני מצאתי את עצמי מרותק לסרט ברגעים בהם הוא עסק במדע ממשי והלכתי לאיבוד ברגעים בהם היא פונה לטקסטים של מדע בדיוני מתקופת שונות, אולם ביום אחר חווית הצפייה שלי הייתה יכולה להיות שונה לחלוטין. זה בהחלט סרט שדורש מסך גדול ובעיקר ריכוז וניתוק מן הסביבה. לצד כל הדברים הללו, איכשהו עבורי הוא לא היה מקורי או ייחודי במיוחד, גם אם קשה לי לשים את אצבע בדיוק על היצירות אחרות שהוא הזכיר לי. הוא עדיין מומלץ לחובבי הז'אנר, אך לחובבי הז'אנר בלבד.
(עופר ליברגל)

"הטירה" – El Castillo

סרטו הארגנטינאי של מרטין בנשימול הוא סוג של דרמת לוקיישן, כזו שמתרחשת כמעט כולה במקום אחד. זוהי הטירה משם הסרט, אחוזה כפרית יפה ומתפוררת להפליא, אותה ירשה אישה מבוגרת בשם יוסטינה, אחרי שנים בהן עבדה שם כסוכנת הבית. מגיל חד ספרתי היא ניקתה וטיפלה במקום, ואז יום אחד הוא עבר לרשותה. זה נשמע כמו סוף טוב לשנים של חיים בתחתית הסולם, אבל בעצם העבודה הקשה רק התחילה, כי לתחזק דבר כזה בלי אמצעים או עזרה זה כאב ראש.
החל מהפריים הראשון ניכר שבנשימול והצוות שלו לגמרי מאוהבים בטירה. האור המהפנט שנכנס דרך החלונות השבורים, הקילוף של הקירות, השדה שמשתרע מבחוץ, כל אלו ממלאים את המסך, ויחד עם ליווי מוזיקלי נפלא זה כמעט מהפנט. עם זאת, בשבילי זה החזיק רק עד איזשהו שלב, ובחלקים המתקדמים שלו, כשהבנתי שדרמה או נרטיב אינם העניין של אף אחד, ההיענות שלי די נחתה. זו בטח חוויה מרשימה למסך הגדול, ועל פחות משמונים דקות קשה לבוא בטענות, אבל אצלי זה נרשם כתרגיל סגנוני שלא לגמרי יכול לסחוב על עצמו אורך של פיצ'ר, למרות שנדמה שהפוטנציאל בכל זאת שם.
(אור סיגולי)

"זמן עתיד" – The Future Tense

המחשבות החולפות בראש בזמן טיסה מלונדון לדבלין בראשם של הבמאים כריסטין מולוי וג'ו לאולור הם הבסיס לסרט הזה. כבר בדקות הפתיחה מולוי ולאוגור, זוג נשוי היוצר ביחד, חושפים את עצמם מקליטים את המחשבות הללו בזמן אחר וכי במידה והסרט לא היה מצולם בזמן הסגרים, הם היו שוכרים שחקנים להקריא את הטקסטים שלהם. אולם ייתכן וזו מניפולציה, שכן הטקסטים שלהם הם אישיים מאוד ומה שנראה כמו אסוציאציות חופשיות מתגלה כמהלך מחושב בו אין דבר מקרי. על פניו, ג'ו מהרר בעבר המשפחתי ועל הזהות שלו כמי שהיגר בשנות השמונים מאירלנד לאנגליה וכעת שוקל לחזור למולדת שלו. במקביל, כריסטין מתארת הכנות לסרט אחר שהזוג החל לעבוד עליו, על טרוריסטית מה-IRA שגם היא עברה מאנגליה לאירלנד. מעברים נוספים בין שתי המדינות הסמוכות ובין האיים הבריטים לארה"ב משולבים בסיפור, סרט משפחתי המשולב בדיון על זהות לאומית רחבה יותר ודן לא מעט בטכניקה הקולנועית עצמה. דבר טבעי בסרט שיוצר זוג במאים: סרט על המשפחה שלהם הוא גם סרט על קולנוע ולבטים לגבי העתיד האישי, עם לבטים על בחירה בטכניקות קולנועיות. זהו סרט שנון, צנוע שמודע למגבלות שלו. הוא חכם ומתחכם אבל לא מבריק מדי, או מייצר הקשרים מפתיעים אבל לא מסכם את הדיון.
(עופר ליברגל)

"לגבור על הנמר" – To Kill a Tiger

צריך אולי לפתוח בכמה אזהרות טריגר לגבי ההפקה הקנדית הזו, שמביאה למסך תהליך מתסכל, כואב, אבל בסופו של דבר גם מחזק ומעורר השראה, שהתרחש בשולי הודו. הסרט עוסק בתקיפה מינית מזעזעת, וגם אם אין בו תצוגה ויזואלית של הזוועה, הוא כולל עדויות והתמודדות לא רק עם הפשע הפיזי אלא גם עם המערכת והקהילה. זו לא צפייה קלה, אבל במקביל הבמאית נישה פאהוג'ה ניגשת לחומרים באופן מאוד עדין, שומרת על הדמויות ועל הצופים שלה. זה היה יכול להיות סחיטת רגשות מתישה, אבל התוצאה הסופית היא הפוכה. גם אם יש איזו בטן איפשהו אחרי האמצע, אי אפשר שלא להתרגש כשהסיפור מגיע לסיומו.
הכרונולוגיה של "לגבר על הנמר" היא מאבק של גבר אחד בטחנות הצדק של הודו, לאחר שבתו הקטינה נאנסה על ידי כמה בחורים מהכפר, אחד מהם בן משפחתה. בזמן שהתושבים של הקהילה הסגורה מבקשים להשאיר את הפרשייה הזו בתוך תחומי המקום, האבא רוצה להביא את האנסים למשפט צדק ולוקח את זה אל בית המשפט. כך הוא מסתכן לא רק בהכפשת משפחתו ובתו, אלא גם בנידוי מתוך הקהילה שלו. אבל הוא לא מוותר, ובעזרת עובדים סוציאליים ועורכי דין, הוא ממשיך להילחם עד שמישהו ישמע את הזעקה של בתו, ואולי משהו בתרבות האונס ההודית יתחיל להשתנות.
הכוח המרכזי של הסרט הוא באנשים שמונצחים בו. האבא, ראנג'יט, מראה שיש גיבור אמיתי בכל אחד מאתנו, ובתו המסכנה היא אחת הצעירות הכי מקסימות שתמצאו בדוקאביב. ילדה כל כך טובה ורגישה, שההתמודדות שלה היא אנרגיה בפני עצמה. גם העובדים הסוציאלים, אנשי הכפר שסגורים בעמדותיהם, השוטרים המאוד לא מוצלחים שאחראים על חקירה, כולם חלק מהמארג העוצמתי של הסרט הזה, ששי בו רגעים שיכולים להרתיח את הדם, אבל בתוך כל הרוע הזה מציגים גם את מה שטוב באנשים.
(אור סיגולי)

"מחפשים שוגרמן" – Searching for Sugar Man

אם זוכה האוסקר והבאפט"א מ-2012 התפספס לכם במקרה, זו הזדמנות חוזרת לצפות בו על מסך גדול, לכבוד ביקורו של אחד המפיקים. מעבר לבונוס שהסרט העניק לנו בדמות השמעה של מוזיקת הפולק-מחאה של שוגרמן בכל פלייליסט אפשרי בזמנו, הסרט עצמו ראוי לשבחים והפרסים שקיבל בזמנו. הוא מספר סיפור שמתנהל כמו חקירה, על עלייתו לפופולריות וכמעט באותה נשימה היעלמותו מהרדאר הציבורי של הזמר המכונה שוגרמן. גם אם לא ממש המצליח בארצות הברית, השירים הפוליטיים והנעימים לאוזן שלו מצאו קהל אוהד בדרום אפריקה בזמן האפרטהייד בשנות ה-70. הניתוק ממדינות אחרות תרם לכך שבזמן ששני תקליטים שלו נמצאו כמעט בכל בית, אף אחד לא ידע מה קרה בשנים שלאחר מכן לזמר האהוב. אי אלו עשורים טובים אחר כך, והבמאי המנוח מאליק בנדלול ששמע על התעלומה בזמן שטייל בדרום אפריקה, מלווה בסרט שני עיתונאים דרום אפריקאים שמתחקים אחר עקבותיו של סיקסטו רודריגז, הלא הוא שוגרמן המסתורי.
ההנאה מובטחת בכל מקרה, כי מדובר בסיפור חד פעמי שיכול היה להתרחש בגלל נסיבות מסוימות של תקופה ומקום אליהם הסרט מספק הצצה תוך כדי פתרון החידה. היא גדולה פי כמה אם התשובה לשאלה מה קרה לשוגרמן לא ידועה מראש. על הנאת הצפייה עלולה להעיב הידיעה שהבמאי אמנם זכה לראות את הסרט שלו, שחלקים ממנו צילם בעצמו, ערך והצליח למצוא מפיק חלופי כשהמקורי התחרט, מצליח וקוטף פרסים, אבל לא האריך ימים. בנדלול שם קץ לחייו במאי 2014, לפני תשע שנים. הצפייה בסרט כעת היא גם חלוקת כבוד לזכרו, וגם מציגה יצירת אמנות אחרונה ומרכזית של יוצר שלצערנו לא נזכה לעוד עבודות שלו.
(לירון סיני)
הסרט משודר ב-yes דוקו

"מניפסטו" – Manifesto

הז'אנר של סרטי קולאז' המורכבים רק מסרטים הנמצאים ביוטיוב ו/או רשתות חברתיות הולך וצובר תוצאה, אם כי הסרט הרוסי הזה לוקח אותו לקיצוניות מטרידה במיוחד. הוא מתחיל כמו תיאור שגרתי של "יום בחיי נער רוסי" דרך מספר קטעי וידאו של בני נוער, או בעיקר בנות נוער, המתערים את שגרת החיים מהתעוררות, דרך הליכה לבית ספר. אלא שכבר בדרך לבית ספר, תוכן הסרטים מתחיל להשתנות עם אזעקות מלחמה. אולם ניתן להניח שזה רק תרגיל. ייתכן והדבר נכון גם לגבי סצנות בהם חמושים חוטפים אנשים מתוך הכיתות. שם עולה השאלה מה בדיוק מתרגלים וזו מתגברת ככל שהסרט נמשך,  חושף התעללות של בתלמידים ותלמידות בתוך בית הספר והנחייה חינוכית לנאמנות למדינה, לצד מחאה של בני הנוער, בהם גם אלו המצלמים את עצמם. חלק מן הסרטונים מבוימים אך לא ברור מתי מתחילה העמדת הפנים ומי היוזם שלה. הדבר נכון גם לגבי זהות יוצרת הסרט, כאשר השם המתונסס מעל היצירה הוא אנג'י וינצ'נטו, שם בדוי. עוד רובד של משחק הסתתרות מהשלטון ומחאה נגדו, אבל מי יודע מה אותנטי בסרטים המביעים לכאורה מחאה והפגנה נגד הממשל, כשם שעולה ספק לגבי האותנטיות של סרטונים של בני נוער הכופרים לכאורה בפעילות האנטי-ממסדית בה הם לקחו חלק.
הסרט גם עורר בי ספקות לגבי הכתובית הפותחת אותו, הקוראת להתערבות בינלאומית כנגד המתרחש במדינה, אך גם מגנה פעילות של טרור ואלימות נגד הממסד. לכאורה זה דבר מתבקש, אולם במהלך הצפייה ואחריה אני לא הייתי כה בטוח. "מניפסטו" מתחיל כסרט על אנשים המושפעים מהסביבה והופך למניפסט רק בשלבים המתקדמים שלו, כל זה דרך פוטג' שעלה לרשת לאורך תקופה של שנים. הוא הופך לסרט של תיעוד המציאות ומחאה נגדה, ובו בזמן גם סרט על מניפולציה: הן בחינוך והן דרך עריכת הסרט, המחבר ומוציא מהקשר סרטונים שונים. או אולי הסרט הוא זה אשר מעניק לסרטונים את ההקשר הנכון, בטח כאשר ייתכן שיש לא מעט מניפולציה גם בצילומים המקוריים. יש לציין שככל שהסרט מתקדם, הוא הופך לא רק לתרגיל אנטלקטואלי מורכב יותר, הוא גם למותח יותר עד לסיום שהוא סוג של סרט פעולה קטן, תיאור של טרגדיה ומניפולציה נצלנית. או לא. כל הדברים הללו ביחד.
(עופר ליברגל)

"נאם ג'ון פייק: הירח הוא הטלוויזיה העתיקה ביותר" – Nam June Paik: Moon Is The Oldest TV

זהו סרט ביוגרפי של אמן שלא מוקרן במסגרת המיועדת לסרטי אמנות, אלא במסגרת היוקרתית יותר של התחרות הבינלאומית. ייתכן והסיבה העיקרית לכך הוא שקשה להגדיר את נאם ג'ון פייק בתור דבר אחד: הוא אמן ואחד מחלוצי הוידאו-ארט, אבל גם מוזיקאי בהכשרתו ופעיל פוליטית. הוא קוריאני שלמד בגרמניה ופעל בעיקר בארה"ב, ידע לדבר כ-20 שפות אבל לא ממש שלט באף אחת מהם, היה אזרח העולם וזר בכל מקום, אוונגרדיסט קיצוני שגם זכה בשלב מסוים להצלחה רחבה ואפילו לריטיינג גבוה. הוא התחיל לא רק את הוידאו-ארט, אלא גם פירק פעם אחרי פעם את החללים בהם הוקרנו הסרטים ובהם הציבור בה במגע עם סרט, מוזיקה או מיצג אמנותי. או כפי שהוא מגדיר זאת בסרט: "אני בגלות כל חיי, כל פעם שאני מדבר זאת בעיית תקשורת".
כיאה לכך, הסרט החדש מכיל אמירות אישיות מהכתבים שלו החושפים אותו לכאורה באור אחר. הוא נותר עמום, מיסתורי ולא נגיש גם בסרט המנסה לתאר את חייו בצורה בהירה ומסודרת כלל היותר. סרטה של אמנדה קים נמצא למעשה במלכוד הרגיל לסרטים תיעודים אודות אמנים ניסיוניים: על מנת לספר על מושא התיעוד ולהנגיש את הסרט לקהל חדש, הבמאית (שהיא גם אוצרת וידאו-ארט) הייתה צריכה לאמץ שפה קולנועית וז'אנרים הנוגדים את השפה האמנותית של נאם ג'ון פייק. הסרט בנוי בצורה מסורתית ופחות או יותר כרונולוגית, מראה חלק מהאמנות אבל לא פחות מכך מתאר מסלול חיים כולל התעכבות גם על קושי להצליח במשך שנים ואפילו נגיעה קלה ברכילות. זה מהלך מכוון. מדובר בסרט שלא מנסה להיות מחווה לעולם, אלא שער נגיש שיחשוף אותו לקהל שלרוב אינו בקיא בסוג האמנות הזו. מי שרוצה יכול למצוא חומרים נוספים בעוד מי שעבורו נאם ג'ון פייק הוא קיצוני מדי לא יסבול יותר מדי. אולם הגישה הזו הותירה אותי מעט מתסוכל מן הסרט: יש בו הרבה רגעים מוצלחים, אבל הוא מרגיש כמו סעודת טעימות של מבט על האמנות ולא דרך לחוות את האמנות עצמה.
(עופר ליברגל)
הסרט ישודר ב-yes דוקו

"סלבטורה: חלומות על נעליים" – Salvatore: Shoemaker of Dreams

כעיקרון אני נמנע ככל שאשפר מסרטי תעודה ביוגרפיים, כי באמת שזה כבר מתיש בשלב הזה. המבנה תמיד זהה, והעשייה תמיד שגרתית להפליא, נשענת רק על הדמות המרכזית, שוכחת שצריך גם קולנוע כדי להמנע מלהיות ערך מילוני מצולם. הדבר היחיד שיכול לשכנע אותי לצפות בביוגרפיה, או לפחות לסקרן אותי לעשות זאת, הוא זהות הבמאי. במקרה של "סבלטורה" לא היה צריך להתאמץ יותר מדי – זהו סרטו של לוקה גוואדניניו, שכנראה מוכר לקהל הרחב בעיקר בזכות "קרא לי בשמך", אבל בשבילי הוא בעיקר הבמאי של "גלים גבוהים", "אני אהבה" ו"סוספיריה".
גוואדיניניו התחקה אחר סיפורו של סלבטורה פארגמו – אדם שלא הכרתי עד הסרט הזה – שנולד בכפר איטלקי והפך להיות אחד ממעצבי הנעליים החשובים ביותר, כשאת תהילתו קנה כשהפך להיות חלק מתעשיית הקולנוע האמריקאית הצעירה, רגע לפני שהתקבעה בחוף המערבי וקראה לעצמה "הוליווד". הסרט משלב בין ארכיון, ראשים מדברים (כולל סקורסזה, שתמיד משדרג) ועדויות של פארגמו עצמו (לעיתים הקלטות מקוריות, לעיתים שחקן), לתיאור התפניות בחייו והדרך שעשה על לפסגה.
גוואדניניו לא יצא מגדרו לעשות פה איזו יצירה קולנועית יוצאת דופן, אז מהבחינה הזו מדובר בביוגרפיה יחסית שגרתית, אבל משהו פה בכל זאת עובד יותר מבדרך כלל. אולי זה בגלל הסיפורים המרתקים על עיצוב התלבושות של הוליווד הצעירה, הניים-דרופינג המסעיר של האנשים שעברו בסדנא של סלבטורה, או אולי בגלל שהסרט נכנס פחות לחיים האישיים של הגיבור שלו ונצמד רק למהלכים המקצועיים שלו. אני, עם אפס ידע בהנעלה, ישבתי די מרותק מול כל מה שקורה בסרט, נגנב מהארכיונים של הוליווד המתהווה ומהאיש הזה, שידע מה הוא רוצה לעשות מאז שהיה בן שש והפך לאגדה.
(אור סיגולי)

"על אודות מבנה הגוף האנושי" – De Humani Corporis Fabrica

צמד הבמאים ורנה פראבל ולוסיאן קסטינג טיילור ("לוויתן") ממשיכים לקחת את הקולנוע האנתרופולוגי למקומות מאתגרים ולא נוחים לצפייה, הפעם בתי חולים בפריז, ולתוך הגוף האנושי עצמו. חלק מסרטם הוא תיאור של התרחשויות שונות בחלל בית החולים ולא דווקא בחדר הניתוח, באופן שמזכיר את סרטיו של פרדריק וייזמן, שגם הקדיש סרט לבית חולים. כמו בסרטי וייזמן, אין לינאריות אלא רצף של התרחשויות המגדירות מקום (במקרה זה: מקומות) ומצטברים למבט על בית החולים, כאשר בחלק מהמקרים צילום של חולים במצב נפשי גבולי עורר בי חוסר נחת מבחינה אתית, למרות שהוא תרם לרגעים קולנועיים מוצלחים. הייחודי בסרט הוא חדירה לתוך הטיפולים בצורה מעמיקה בהרבה: בעזרת מצלמות זעירות (כאלו שהרופאים עושים בהם שימוש) סצנות רבות נמצאות מילולית עמוק בתוך הבשר האנושי, מראה שיכול להרתיע, אבל דווקא המגע המאוד קרוב מאפשר לו להיות לפרקים אפשרי לעיכול, ולהציע דרך חדשה באמת לראות ולחוות את מה שמוכר לכולנו. ייתכן וסצנה חזקה יותר היא זו בה אנו רואים ניתוח קיסרי מקרוב, אבל לא מתוך הגוף. אם הסרט חוקר את הגוף עצמו, הוא מגיע למסקנה כי גם מבט על הגוף מבחוץ הוא הכרחי, ובדקות הסיום של הסרט ישנו מגע בין אנשים שונים: הן במגע מול המוות והן במגע של הנאה מהחיים. כמו כל סרטי צמד הבמאים, זוהי יצירה שלא פונה לכל הקהל והיא מאתגרת הן מבחינה אתית והן מבחינת החוויה, אולם יש לה עוצמה ייחודית.
(עופר ליברגל)

"פורנומלנכוליה" – Pornomelancolía

אין ספק שקשה ללכוד מלנכוליה בסרט, אך הבמאי מנואל אברמוביץ' יוצר זאת היטב כבר בשוט הפתיחה של סרטו: מבט על הגיבור ברחוב עמוס, מוקף באנשים אך גם בתחושת בדידות. היא רודפת את הגיבור לאלו סאנטוס גם כאשר הוא מנצל את הגוף שלו על מנת להיות גבר נחשק: תמונות העירום שהוא מפרסם ברשתות החברתיות מקנות לו מעריצים רבים בקרב הקהילה ההומוסקסואלית דוברת הספרדית. הוא עובד במפעל ומרוויח כסף גם ברשת, אבל צורך בהכנסה נוספת מוביל אותו לעבודה כשחקן בסרט פורנו "מקצועי" יותר, סרט שסיפור המסגרת שלו הוא המהפכה המקסיקנית ובו הוא מגלם את המהפכן הנודע זאפטה. אברמוביץ' מלווה את מאחורי הקלעים של הסרט הפורנוגפי והתוצאה מצליחה להיות מצחיקה ונוגעת ללב – אבל גם מעלה שאלות על הגבול בין פורנו לבין התיעוד החיצוני, שיכול גם הוא להיות פורנוגרפי בדרכו. מי שמפריע לו שבירת גבולות בין דוקו-דרמה מבוימת לקולנוע תיעודי ימצא בסרט טשטוש גבולות נוסף, שכן ברור שבסרט יש רגעים מתוסרטים או משוחזרים לצד תיעוד בזמן הווה, במטרה לייצר דיוקן של הדמות. הדיוקן הזה עובד בגלל הניגוד בין המין לבדידות, ההצלחה המקצועית לעדר אפיק עתידי, מבט על האדם בסרט הזה מול ביטול האנושיות בפורנו. מי שלא נרתע מסיבות שונות (ויש סיבות שונות) מעירום גברי פורנטלי לרבות סצנות מין, ימצא סרט עדין ומרגש.
(עופר ליברגל)

"פטריק והלוויתנית" – Patrick and the Whale

לפני שלוש שנים שחררה נטפליקס סרט תיעודי שהפך להיות סנסציה מוחלטת (כנראה בחסות הסגרים שהפכו כמעט כל תוכן לפופולרי), ואפילו הצליח לזכות באוסקר. זה היה "מורתי התמנונית" והוא חילק את הקהל לאלו שחשבו שהוא סרט מרגש ופלאי, לאלו שראו בו מניפולציה קיטשית ומטופשת. ההדהוד של הסרט ההוא הייתה כל כך משמעותית, שאפילו אני שלא צפיתי בו, חשבתי עליו בהקשר של "פטריק והלוויתנית", סרט טבע נוסף שעוסק בקשר בין צוללן לחיה פראית ממעמקי הים. הפעם זהו צלם הטבע פטריק דיסקטרה, שהקדיש את חייו ללווייתני זרע מהם הוא סוקרן, והשקיע שנים ומשאבים עצומים כדי להגיע אליהם. באיזשהו שלב הוא מייצר קשר מפתיע עם לוויתנית בשם דולורס, ומקווה שדרכה הוא יוכל לגלות עוד על העולם הסמוי מן העין של הלוויתנים.
את הסרט ביים מארק פלצ'ר, ואולי הדבר הטוב הראשון שאפשר לומר עליו זה שהוא איננו רק מתבשם מצילומי האוקיינוס היפהפיים, אלא גם מחפש את הסיפור והקונפליקטים. הסרט נראה מדהים, אבל הוא בשום שלב לא רק מצגת נאה לשטוף בה את העיניים, אלא גם כזה ששואל כמה רחוק מותר לנו ללכת כדי ללמוד ולחקור את החיות האלה, ומה המחיר שזה מביא עמו. אולי יש דברים שהאדם פשוט לא חייב לדעת, ולתת לדברים היפים פשוט להיות. עוד דבר ששימח אותי, לאלו כמוני שסרטי טבע הם טריגר בלתי נגמר, הוא שאין פה פוטג' של ציד לוויתנים (יש לזה התייחסות, בעיקר טקסטואלית וקצרה למדי), אין מוות סטייל "אוואטר: דרכם של המים" או תכנים קשים מדי. ככזה הוא אפילו יכול להיות מתאים לצפייה משפחתית, לילדים שיש להם קצת יותר סבלנות
(אור סיגולי)

"פרפרים מברזל" – Iron Butterflies

אין שום מידע מוטעה בתקציר שמספקת תכניית דוקאביב לסרטו של רומן ליובי, העוסק בהתרסקות מטוס הנוסעים המלזי מעל אוקראינה ב-2014. הכל נכון. עם זאת, כן אפשר להרגיש ממנו אווירה של סרט תחקיר נטפליקסי מלא טוויסטים ועדויות מפתיעות. אז לפני הכל, חשוב להגיד, זה לא הסרט. למעשה, אני מצאתי אותו כמעט אקספרימנטלי במבנה שלו, טוויית ארכיון לכדי חוויה אודיו-ויזואלית שלא בהכרח חושפת שום דבר חדש, אלא משתמשת בו כדי להציג תמונה יוצאת דופן על העולם שבו אנו חיים, על השבריריות של הכול. אני מצאתי אותו די מרתק, בזמן שבו אני חייב להודות שאין פה באמת חומר מספיק לסרט של שמונים דקות, כך שגם אם בעיני הוא יצירה ראויה, שבודקת גבולות, שבאה בהפוכה, צריך להזהיר מראש כדי לתאם ציפיות.
(אור סיגולי)

"קוראים לי אלפרד היצ'קוק" – My Name is Alfred Hitchcock

הסרטים של מארק קזינס הם סוג של אנתי-תזה לרוב הסרטים אודות במאים: הבמאי שיצר מספר רב של סרטים על קולנוע, מדגיש את הפירוש האישי שלו ליצירה ולא רק את הביוגרפיה המוכרת, גם כאשר הוא משתמש באמצעים שונים על מנת למסגר כל נושא לסרטיו. במקרה של היצ'קוק, הוא לכאורה משתמש בקרינות מפי הבמאי עצמו המספר לא רק על סרטיו, אלא גם על הצפייה בהם בימינו. זו מן הסתם מניפולציה אבל היא מתכתבת עם האופי המשחקי בסרטי היצ'קוק ומזמינה את הקהל לתהות מה אכן מבוסס על מחשבות של הבמאי ומה הוא הפירוש של קזינס.
הפירוש לסרטים נע בין המוכר לבין מה שיכול להפתיע ולגרם למבט מחודש גם בקרב מעריצי הבמאי. קזינס דן בקולנוע של היצ'קוק כמכלול תוך ניתוח קטעים פחות או יותר מכל סרטיו, מוכרים כנידחים. הוא מתמקד בששיה שערים על נושאים או נקודת מבט על כל גוף העבודה של היצ'קוק: בריחה, תשוקה, בדידות, זמן, הגשמה וגובה. העיסוק של היצ'קוק בכל אחד מהנושאים הללו מורכב משנדמה, וקזינס מצליח רוב הזמן לשחק עם הבמאי ולפרש אותו באופן שמותיר טעם של עוד. בניגוד לסרטים אחרים על במאים, זה פחות סרט למי שלא בקיא כלל ביצירה של היצ'קוק, למרות שיש הסברים וציון שמות הסרטים – זה בעיקר סרט למי שכבר צפה בסרטים של היצ'קוק ואולי גם צפה בסרטים על היצ'קוק, ועדיין רוצה לגלות עוד על הסרטים עצמם, על התופעה התרבותית, והאופן בו אנשים מתחייסים לדמות של היצי'קוק כאיקון וכיוצר.
(עופר ליברגל)
הסרט ישודר ב-HOT8

"תיאטרון של אלימות" – Theatre Of Violence

מנהיג הגרילה האוגדני ג'וזף קוני הוא כיום אחד מפושעי המלחמה הכי נודעים לשמצה בעולם ומבוקש על חלקו בהשמדת כפרים שלמים, חטיפת ילדים והפיכתם ללוחמים, אונס ולקיחת נשים בתור שפחות. הוא טרם נתפס, אך בבית המשפט הבינלאומי בפשעי מלחמה בהאג הועמד לדין אחד מן הקצינים שלו, דומיניק אונגוון. אונגוון הנהיג בעצמו פשיטות על כפרים שכוללים הרג המוני, אונס וחטיפות, אך המצב מורכב יותר שכן הוא עצמו נחטף בגיל תשע ועבר לכאורה שטיפת מוח בידי המנהיג אשר היה קרוב אליו במשך כל חייו.
סרטם של לוקאש קונופה ואמיל לנגבל מתאר את המשפט בהאג ואת הקושי של השופטים לשפוט את המקרה ולהבין את הנסיבות שהפכו את אונגוון למפלצת שהיא גם קורבן. אולם עיקר הסרט מצולם באוגנדה, שם מתגלה כי הסיפור מורכב יותר: לא רק שרבים הם בצד של הנאשם, הם בצד שלו מסיבות שונות במדינה בה יש ארגון גרילה רצחני ויש גם שלטון דיקטטורי (אשר מקיים בחירות שערכן מוטל בספק) שנטען שהוא אלים לא פחות. חטיפה או רצח המוני הם לא משהו שרק צד אחד מבצע ולא משהו שאנשים לא יכולים להצדיק בטיעונים שונים. כאמור, צדדים רבים הם שותפים למה שמכונה בסרט תיאטרון של אלימות והיכולת של אנשים בכלל ואנשי המערב בפרט לשפוט את הסיטואציה מוטל בספק. דרך צילומים שחלקם מראים את הסביבה בלבד, הבמאים בעצמם מצליחים לדבר עם אנשים שחלקם היו מקרובים מאוד לקוני ואין להם צורך לגנות את המעשים שלו בצורה פורמלית. בהחלטת בימוי מעיינת, גם בית המשפט בהאג מצולם כאשר הוא משולב בצמחיה המקיפה אותו, אך מדובר בצמחיה אחרת מזו המצויה בסביבה הכפרית של צפון אוגנדה. שני הבמאים באים מאירופה, אך הם מנסים גם ברמה האסתטית להתחבר לעולם שהם לא מכירים ולהעמיד בספק גם את היכולת של הסרט לתעד עבור עיניים זרות את הסיוט של צפון אוגנדה, בו בזמן שהם מעמידים במבחן את הסוגייה המשפטית ואת הרעיון של בית משפט בינלאומי לפשעים. גם זה סרט בלי תשובות חד משמעיות, רק עם הרבה נקודות המובילות למבוי סתום ותסכול הנובע גם ממגוון הסבל האנושי שנלכד במצלמה וגם מההבנה כי זו מציאות בה יש יותר מאדם אחד שהוא גם קורבן ומקביל אחראי למעשים בלתי נסלחים.
(עופר ליברגל)