“ג'ון וויק 4", סקירה 

יש סצנה לא מהותית בחלקו הראשון של "ג'ון וויק 4" (John Wick: Chaptrer 4), הפרק החדש בקורות המתנקש שמחסל המון אנשים כדי שיניחו לו לפרוש ולהפסיק לחסל אנשים, שמערבת רכיבה על סוסים. זהו אינו ספוילר, ולא יהיו כאן כאלו. הסצנה שציינתי היוותה נייר לקמוס לתמצית של הסרט, דרכה אפשר כבר לבחון עד כמה הוא מנסה להישאר בתוך הגבולות של סרטי אשף הפעלולים שהפך לבמאי צ'אד סטהלסקי. עד כמה הסרט החדש וככל הנראה האחרון לזמן מה שוויק, המתנקש הבלתי מנוצח והעייף שהוא קיאנו ריבס, מוביל, יהיה נאמן לטון ולתעוזה שהפכו אותם להצלחה מוצדקת. 

ברגעים הקצרים של הסצנה בחנתי במתח איך היא מתנהלת, לאן היא מובילה ומה היחס לסוסים בתוכה, כשברור שהאנשים שרוכבים עליהם, כרגיל, הסתבכו עם המתנקש הלא נכון. הרי המאורע המחולל של כל הסרטים, זה שהניע את וויק לצאת לנקום מלכתחילה, הוא עניין נוראי עם כלבה חמודה. היחס לחיות אחרות, גם של מתנקשים עם מינימום זמן מסך, הוא חלק מעמוד השדרה של הסרטים. הרבה רוכב, סליחה, על הסרט הרביעי, כי מצד אחד אוהבי וויק, ואני ביניהם, ציפו לו ולכך שיפתיעו ויגזימו ויחדשו לנו. ומצד שני בכנות, יש כבר חשש שמתחילים למשוך אותנו עם סרט נוסף כשלא ברור כמה עלילה נשארה למתוח כאן. 

ולא שהעלילה הייתה חשובה מבחינת מורכבות או היגיון באף אחד מהסרטים, אבל היא משרתת סיפור מהודק, פשוט ויציב. אדם כלשהו היה מתנקש. הוא היה מעולה בעבודה שלו. הוא הגיע לרמת מומחיות שאין שנייה לה. הוא התאהב. הוא עזב. הוא איבד את אשתו למחלה ואז איבד את כל מה שסימל את מה שנותר לו ממנה. ואז בעטו בו כשהוא למטה. הוא חזר לנקום בעל כורחו. הסתבך. נבעט. חזר לנקום ולנסות להשתחרר בעל כורחו. ואז שוב. ואז שוב. ואז שוב. על הבסיס הברור מתלבשת ההבנה שג'ון וויק הוא בגדול בלתי מנוצח. אל תשאלו איך, זה לא משנה, כי סצנות האקשן כל כך מדויקות מכל בחינה אחרת, כולל התנשפויות של רוצח שכיר שכבר לא צעיר כמו פעם, כולל החלפת מחסנית. הוא יכול לשרוד כל דריסה ונפילה ודקירה כי ככה זה כשאתה המתנקש הכי משופשף, וגם הכי מתוסכל. על הנחת היסוד הזו תלבישו חליפות עמידות לכדורים שהן למעשה שריון אלגנטי ופרקטי וכללי טקס בין מתנקשים שמרגישים כמו עולם סחר עתיק ואגדי. תשזרו אותם יחד מצד אחד עם סיפור טראגי של אדם שלא מצליח להכריע מי הוא – תוצר של הסביבה הרצחנית בה גדל ומה שהוא עושה הכי טוב או מי שהוא היה עם האישה שאהבה אותו. ומהצד השני תארגו קריצה של קיצוניות יצירתית ועיצוב ססגוני בכל חיסול וכל סצנת אקשן. 

זה האיזון שמאפשר ליהנות מההפרזה של האלימות בסרטי "ג'ון וויק" וגם להריע לו בזמן שהוא מבצע אותה, מחסל ושורד. הוא משכנע מבחינת תזמור ובימוי האקשן עצמו – היריות, הנפות ונעיצות הסכין או העיפרון. הוא מגוחך אבל כולל היגיון פנימי של החלטות מי שורד מה ומתי, שמתחבר להעמדות המסוגננות, האלגנטיות העקשנית, לצד מורכבות (או היעדרה) של דמויות ודיאלוגים שמתאימים לכישורים של ריבס. יש מודעות עצמית והומור חינני בסרטים, ברמה שהסרט השני כולל בהתחלה שלו התייחסות מפורשת לאלוף הקומדיה ששורד נפילות בניינים בפנים חתומות באסטר קיטון. אבל בזמן שאפשר לסמוך על וויק שלא יפגע במתכוון בסוסים, כבר אי אפשר לסמוך על המותג שלא ייקח את עצמו ברצינות. יש תהום מלאה באגרופים מדממים שפעורה בין המחווה ההיא לבאסטר קיטון מהסרט השני, לפתיחה של הסרט החדש. הוא מצהיר על עצמו כמאורע בומבסטי בעל החלטות הרות גורל. וזה לא רע, וזה לא שאין בו די והותר רגעים מבדחים להפליא. אבל זה כן מוסיף לו ולכמעט שלוש השעות שלו כובד שלא לצורך. 

אם היה צריך לסכם במשפט, "ג'ון וויק 4" הוא המשך מבדר ברובו, מקצועי באלימות שלו וארוך מדי בלפחות חצי שעה שהיה ניתן לחתוך ולהדק. אך בתור סיכום (גם אם יכול להיות שזמני אם להסתמך על סטהלסקי שציין שהוא וריבס ישמחו להניח לדמות לזמן מה בראיון ל-THR) יש בו כמה פספוסים, לצד כמה רגעים מרהיבים ומחדשים. את התסריט כתבו הפעם מייקל פינץ' שכתב מיני סרטי מתנקשים כאלו ואחרים, ושי האטן שכתב את התסריט ל"ג'ון וויק 3" ול"צבא המתים", וכן, גם ל"צבא הגנבים". ובהתאמה, התסריט, לצד הטון הקצת רציני מדי ביותר מדי הזדמנויות, הוא מה שמחליש את הסרט ומונע ממנו להיות פרוע בצורה מענגת כמו חלקים בקודמיו. 

התמונות באדיבות פורום פילם

וויק עדיין מנסה להיחלץ מסכומים מפוארים שיינתנו למי שיחסל אותו, ובכלל מכך שהצליח לערער את המערכת המסודרת של היררכיית המתנקשים אליה השתייך. בדרכו לחסל כמה שיותר אנשים בדרך החוצה, הוא נפגש עם חברים או אויבים או גם וגם, בכמה ערים מוכרות מספיק כדי שלא יהיה צורך להציג את שמן, אלא רק מונומנט משמעותי שמזוהה איתן כדי שנבין איפה אנחנו. בין האנשים הטובים, הרעים והמתים באמצע הדרך, יש פנים מוכרות כמו אנשי מלון הקונטיננטל ווינסטון (איאן מקשיין) וקארון (לאנס רדיק שמת ממש לאחרונה, וכל נוכחות שלו מעוררת צביטה) ואיש המחתרת קינג (לורנס פישבורן שמדבר בפאתוס וסוג של מצחקק בבת אחת, איכשהו), וחדשים בגילום הירויוקי סנדה, אמן הלחימה מארקו זארור, שמיר אנדרסון והזמרת רינה סוואיימה שמייצגת נשים באופן מרהיב, וגם מדגישה עד כמה אנחנו כמעט לא קיימות בסרט החדש. 

אחד הבולטים בין הפרצופים החדשים הוא נבל חדש ונוצץ עם חליפות תואמות בדמות המרקיז (ביל סקארסגרד, שמאז שגילם את פניווייז ב"זה", הוא אוטומטית מעורר אי נוחות), דמות בכירה בארגון המתנקשים, שאמורה להיות מערערת בגלל שיטות הניהול שלה, נקרא לזה. השני הוא קיין (אמן הלחימה דוני ין) שמבלי להסגיר יותר מדי אציין רק שאחרי רושם ראשוני מטעה הוא מוכיח את עצמו בתור אחת ההברקות של הסרט כולו. למי שהמושג drunk-fu אומר משהו, יש כאן לדעתי הלא מקצועית גרסה מקורית במיוחד שלו. ואם כבר הברקות, אפשר לספור ארבעה וחצי סיקוונסים או סצנות אקשן שלמות שמצליחות להציג מהלכים חדשים ומפתיעים. אלו באו לידי ביטוי או בהתרחשות עצמה, במה שקורה, למי, באיזו טכניקה ועם אלו כלי נשק, או באופן שבו היא מוגשת לנו, מאיזו זווית ואיך היא מייצרת מתח. אחת מהן ממש מבקשת לתת לנו רשות להתבדר כאילו שמדובר במשחק, כשהיא משתמשת באסתטיקה, העמדה וזוויות מסוימות. היא מספקת סוג של שחרור ושחזור האמון במהלך הסרט כי היא מזכירה במה מדובר ועד כמה מדובר במוצר בידורי, ועד כמה הוא מזמין אותנו להיכנס למסע החיסולים של וויק וליהנות ממנו. לקחת את ההנאה מאלימות שאולי טבועה בנו ולשחרר אותה בתוך מנגנון בטוח.

הקושי הוא שרוב הסצנות המשובחות מגיעות בחלקו האחרון של הסרט. מובן והגיוני לשמור כמה מהלכים מפוארים לסוף או לבנייה לקראתו, אבל יש הפעם המון בטן בדרך אליהן, וקצת בלבול מבחינת ההיגיון הפנימי. בסרטים הקודמים היה די ברור מתי ולמה וויק ומרעיו מחליטים להשאיר מישהו בחיים, ומתי לחסל. גם אם זה לא תמיד הדבר שהם היו רוצים לעשות, גם אם הם מתייסרים בגין החיסול הבא, היה לנו ברור אם אין להם ברירה, אם זה מהלך של נקמה או פשוט חיסול תוך כדי קרב, כי הבא להרגך השכם לרססו. כאן יש כמה פעמים בהן החיסול פשוט נראה לא מוצדק מתוך כתיבה קצת עצלנית. כאילו רצו לייצר מתחים וסיבוכים לוויק, ומישהו על המקלדת מצא את מי לחסל ואת מי להשאיר כדי לפתל את העלילה ולפתוח אפשרויות לסרטי המשך כמו "הבלרינה" שאמור להתרחש בין הסרט הזה לקודמו. אלא שבדרך הוא לא חיפש את ההצדקה של הסיפור לכך, והלך על זה בכל מקרה. כי מה זה משנה, הכל צבוע בגוונים של אדום, ירוק וכחול שוב, ומדי פעם מישהו אומר משפט אלמותי על מהות החיים, המוות ומה שביניהם. 

יש גם רגעים משובחים ונקודות של אמון בין הסרט לקהל שלו, שם מפתחים או מחווים לעבר כללים והתנהגויות שלמדנו בסרטים הקודמים על העולם, וכעת מגדילים אותם או עושים בהם שימוש בלי הקדמות מיותרות, כי כבר הכרנו ואנחנו מבינים אותו. וריבס עדיין משכנע וכובש בתור המתנקש העייף, שבסך הכל רצה להפסיק להיות מה שהוא עושה הכי טוב. צריך לעשות יותר הנחות הפעם, ולהתעלות מעל דינמיקות עם המון פוטנציאל בין דמויות שנשארות בגדר הצהרה או כמה מילים שמספרות לנו על קשרים בין דמויות במקום להראות לנו אותם. זה כנראה סימן שזה זמן טוב לתת לוויק קצת הפסקה ולשחרר אותו. הסרט הרביעי עוד מספק את הסחורה, אבל כדי שהסרטים ימשיכו לעבוד משהו יצטרך להשתנות מהותית, כי הוא כבר התרחק מההתחכמות המובנית של ההתחלה. מה שרק מעורר עוד ציפייה וסקרנות לקראת אנה דה ארמס בתור הבלרינה הנקמנית במה שעשוי לפתוח שורה של ספין אופים. כי ככה זה עם סרטים מצליחים עכשיו, כולם חייבים להיות חלק מיקום קולנועי. עם קומיקס. וסדרת טלוויזיה בעבודה. יש להילולת המתנקשים בסיס מסגרת טוב. השאלה אם סרט חדש עם דמות מרכזית חדשה יצליח גם לספר סיפור קצת אחר ולרענן. 

ובחזרה לוויק המתמיד, אם תצליחו להניח ליותר דרישות להיגיון, לאורך סביר בלי שחלק מהיריות והדקירות ירגישו כמו מילוי זמן, ולדיאלוגים סבירים בצד, תקבלו בידור אלים ואסקפיסטי משובח. אחרי הכל, הפעם יש כאן מרקיז, אדם חזק ועשיר בצורה בלתי רגילה שלא אוהב ללכלך את הידיים אבל מטיל אימה באמצעות אחרים. המרקיז הוא קריקטורה של מנגנוני כוח ישנים שמנסים להישאר בשלטון בכל מחיר. ג'ון וויק ומי שלצדו מייצג הפעם יותר מתמיד פנטזיה של תגובת נגד. של התנגדות ורצון לפרק את מוקד הכוח המעוות מבפנים, תוך כדי הפנמה של מה שהוא עושה ועשה בגללו ושל המחיר שהוא שילם וממשיך לשלם בסרט הזה, של אובדן מי שאתה מחוץ למאבק, ושל שיסוי חברים זה בזה. הוא נמנה עם אלו שמלכלכים את הידיים עבור החבורה השלטת בלית ברירה? הוא ישתמש באותן הידיים המלוכלכות כדי להתקומם. וזו פנטזיה, או יותר נכון אוורור של זעם די חיוני בימים אלו.