אוסקר 2022/23: הסרטים הקצרים

הלילה ייערך טקס האוסקר בפעם ה-95 בתולדותיו, ואנחנו בסריטה מוכנים מאוד לקראתו. החל מההימורים של אור ועופר אתמול, ועד סיקור מקיף של העונה כולה משלביה המוקדמים, מה שהיה עניין די בלעדי של אור. תרומה מכרעת של עופר עבורי הייתה כתיבה על סרטים תיעודיים קצרים עוד לפני שהיו מועמדים, אלא רק חלק מהשורטליסט, ומכיוון שעופר יודע מה הוא עושה הוא קלע יפה לדעתה של האקדמיה. בעשותו כך הוא בעצם חסך לי לכתוב על הקטגוריה התיעודית הקצרה. בהימוריהם הבליטו אור ועופר את ״הלוחשים לפילים״ (נטפליקס) ו-״Stranger at the Gate״ (ניו-יורקר), בהתאמה. אני מסכים עם אור שהזמינות והדחיפה של נטפליקס מקנות לה יתרון בקטגוריה, אבל נוטה להמר כמו עופר על הסרט הכי פוליטי ברשימה, שהוא גם סיפור גאולה וגם עוסק ביחס הפנים-אמריקאי למוסלמים מחד ו-וטרנים מאידך. למען הסדר הטוב, שלושת המועמדים הנוספים בקטגוריה הם ״Haulout״, ״How Do You Measure A Year״, ו-״The Martha Mitchell Effect״ כאשר האחרון גם הוא של נטפליקס. בשביל הספורט והגיוון בואו נגיד שאני מהמר עליו, בעיקר מהסיבה הזו.

זה משאיר אותנו עם חובת סיקור שהטלתי על עצמי של עוד עשרה סרטים קצרים נוספים, חמישה עלילתיים (לייב אקשן) וחמישה מונפשים (אנימציה), אותם היה לי נחמד לצרף למסורת הקבועה שלי בסריטה. לרוב אני מנצל את השבוע האחרון שלפני האוסקרים לצפייה בסרטים במקבצים שמוקרנים בניו-יורק בבתי הקולנוע, תמיד נדהם שיש עוד קהל באולם חוץ ממני, ושמח לראות סרטים קצרים על המסך הגדול. כי גם להם מגיע, על אף שכמעט כמו בכל שנה, אני מזועזע קלות מהבחירות של האקדמיה. הפערים בין הסרטים הטובים, כולל יצירת מופת אחת, לבין הסרטים שאינם ראויים אפילו למועמדות בעיניי, הוא בלתי נתפס. אקדים ואומר שסדר הכתיבה הוא לא בהכרח סדר הצפייה, והשמות העבריים אינם רשמיים. למקרה שיש לכם ולכן פנאי להשלים רק קולנוע קצר עד הטקס ולא את הסרטים באורך מלא, תחום בו תוכלו להיעזר בדירוג של אור את המועמדים כולם (כמעט), אני מקווה שתצאו מכאן עם המלצות כמו גם אזהרות.

לייב אקשן

התלמידות

התלמידות – Le Pupille
בעוד כל שאר הסרטים בקטגוריה נעים בין 15 ל-23 דקות באורכם, סרטה של אליצ׳ה רורוואכר (״הפלאים״, ״לזרו השמח״) נמשך 37 דקות. 37 דקות שלא רציתי שייגמרו לעולם. מי שסידרו את המקבץ והחליט לשבץ אותו באמצע ודאי עשו זאת מטעמי אורך, אבל התוצאה היא שהוא מחק מזכרוני את כל מה שקרה בשני הסרטים לפניו ונשאר במחשבותיי על חשבון השניים שבאו אחריו. מה זו יצירת המופת המפוארת הזו, איך לכל הרוחות מתנוסס הלוגו של דיסני בפתיחה ובסיום, והאם אצפה בו מדי יום גם אחרי האוסקרים. מה שמזכיר לי – עשו לעצמכם ולעצמכן טובה וצפו בו מיד בדיסני+ (בחרו בגרסה האיטלקית שהיא השפה המקורית) וכך תוכלו להצטרף בשאגות שמחה כאשר יזכה בפסלון. כל זכייה אחרת תהיה מגוחכת ותעמיד את האקדמיה באור עלוב במיוחד, כי מדובר במירוץ בין יוסיין בולט בשיאו לבין שאריות של פיצה מקפיצה שנשכחה בשמש ונמסות בכיוון הכללי של קו הסיום.
אנחנו כבר יודעים שהבמאית האיטלקייה המחוננת יודעת לביים שחקניות צעירות בזכות ״הפלאים״ ומוציאה את המיטב מקולנוע תקופתי בואך ריאליזם מאגי כפי שהדגימה גם ב״לזרו״. אבל הסיפור הזה על בית יתומות המתכוננות לחג המולד בזמן שאיטליה מצויה במלחמה, הפוצחות פתאום בשיר או חולמות על הווה אחר, המיס אותי עד שלא נותר ממני דבר. הביטו בפריים לעיל שהוא ציור מושלם. הוסיפו לו משני הצדדים את אלבה רורוואכר (אחותה של הבמאית ושחקנית נהדרת) בתור נזירה ואת ולריה ברוני-טדסקי בטייפקאסט נפלא של גבירה אצילה אך פתטית המפצירה ביתומות להתפלל עבור שובו של אהובה. יש עוד קצת עלילה אבל אנחנו יותר בטריטוריות של ״אפס בהתנהגות״ מאשר של ״מטילדה״ או ״אוליבר טוויסט״, רק הרבה יותר קסום ופיוטי. יש גם ילדונת אחת בשם סרפינה, גרסת בשר ודם של ציור ״הילד הבוכה״, שכל רגע שלה על המסך הוא קולנוע טהור. מעולם לא רציתי כל-כך שדמות כלשהי תזכה בפרוסת עוגה. וגם באוסקר.

איבאלו – Ivalu
סרטי מכתב הם ז׳אנר רווח בקולנוע הקצר, וכוונתי היא לקריינות המתפרשת לאורך היצירה כמונולוג מדמות אחת לאחרת. לרוב בלי דיאלוגים אחרים. בסרטם של אנדרס וולטר ופיפלוק קיי יורגנסן הנמענת היא ילדה בשם איבאלו והדוברת היא אחותה הקטנה, פיפלוק. כיוון ששמה כשם אחת הבמאיות אני אזהר בדבריי כי ללא ספק מדובר בפרויקט אישי מאוד, שיתוף פעולה בין דנמרק וגרינלנד המצולם ומתרחש כולו בקהילת ילידי גרינלנד, כלומר אינואיטים המדברים גרינלנדית. האחות הגדולה נעלמת והקטנה יוצאת לחפש אותה בכל המקומות הקבועים שלהן, מה שמעורר בה זכרונות אותן היא מקריאה לה אבל בעצם לנו או לעצמה. הרי אין סיבה לספר לאדם שהיה נוכח במקום ובאירוע על כך. התוצאה היא טקסטים בסגנון ״איבאלו שלי לאן נעלמת לי״ ואני הרבה יותר מדי ציני בשביל זה. בעוד הסרט מנסה לבנות רובד פיוטי ולהמם בעזרת הנופים הקפואים, מתגנב לתמונה אירוע טריגרי שממש לא מטופל באותו האופן. כאמור, אני נזהר לומר משהו על מה שהוא אולי היסטוריה פרטית. אבל בתור סרט, זה פשוט לא ייעשה.

נסיעה לילית – Night Ride
סרט סקנדינבי נוסף במקבץ, ספציפית נורווגיה, המתרחש בחג המולד כמו הסרט האיטלקי דווקא. הבמאי איריק טבייטן מציב במרכז הסיפור אישה קטנת קומה הממתינה לרכבת בתחנה קפואה. כאשר הנהג מגיע אבל בוחר בהפסקה בבקתה מחוממת, היא מנסה להיכנס פנימה אל הרכבת ולסגור אחריה את הדלת, מה שגורם לה להפעיל את הרכבת ולצאת לנסיעת לילה בתור הנהגת. אם השתלשלות העניינים הזו נשמעת קלושה, זה עוד כלום לעומת מה שקורה בהמשך התסריט הבלתי סביר או מעניין הזה. ואם אישה נמוכת קומה זכורה לצופי האוסקר שעבר מאותה הקטגוריה (סרט פולני בשם ״השמלה״), הפעם יש להוסיף גם דמות נזילה מגדרית. או גבר המתלבש בבגדי נשים, סליחה אם אני לא מדייק בהגדרה, הזוכה לפלירטוט מצד אחד הנושאים שחשב שהוא אישה וכעת הגבריות שלו נפגעה והפכה אותו לבריון בהתהוות. גם זה לא הוסיף שום עניין לסרט בעיניי.

פרידה אירית – An Irish Goodbye
למקרה שלא הספיקו המבטאים האיריים משובבי הנפש ב״רוחות אינישרין״, התסריטאים-במאים טום ברקלי ורוס ווייט כאן כדי לספק עוד סיפור אירי למהדרין. הוא נפתח עם צמד אחים השבים לביתם הכפרי בצפון המדינה עם כד האפר של אמם המנוחה. לכתה משנה את המציאות שלהם, שכן הבכור גר באנגליה והצעיר הוא בעל תסמונת דאון ולכן זקוק להשגחה, או כך מאמינים הקרובים לו. הכומר המקומי מספר שמצא בבגדי המנוחה רשימת משאלות לפני מותה, והאח הצעיר כופה על הבכור להגשים אותן גם אם היא כבר איננה – וכך להישאר עימו בבית החווה. זה אמור להיות מרגש ויש גם לא מעט נסיונות להצחיק, אבל הסרט כל-כך מאובן בבימוי ובמשחק וכה מסומן ולוחץ תסריטאית עד כי מצאתי עצמי מתנגד לו נחרצות. כולל לשימוש בשחקן עם תסמונת דאון, שמגיע לו יותר מאשר להיות אתנחתא קומית או מסחטת דמעות אנושית, לסירוגין.

המזוודה האדומה – The Red Suitcase
שמרתי את הנורא מכל לסוף, מקרה מובהק של הסרט הנכון בזמן הנכון מצד אחד, אבל גם של בימוי שמחרב תסריט סביר אך מלא בנושאים פוליטיים שהביאו אותו עד הלום. לדעתי כמובן, פשוט לא מצאתי בסרט שום איכות קולנועית אז ניסיתי להסביר לעצמי על מה הוא מועמד לאוסקר בדיוק. אל שדה התעופה של לוקסמבורג מגיעה צעירה צעירה איראנית עם כיסוי ראש. ניכר שהיא האחרונה מול מסוע המזוודות למרות שהכבודה שלה, על שמה נקרא הסרט, כבר הגיעה. אחרי התכתבות עם אביה ושיחה עם אנשי הביטחון (גבר אגרסיבי ואישה המבקשת ממנו להיות עדין, אלא מה), יחד עם הסירוב שלה לצאת לאולם בו ממתין גבר מבוגר עם זר פרחים, התמונה מתחילה להתבהר. אבל הבמאי סיירוס נשווד מתעקש להמשיך להבהיר, עד שהפריים נשרף (מטפורית, מילולית הסרט פלורסנטי ונטול השראה כמו שדה התעופה שהוא מצולם בו). מילא ההתפתחות העלילתית שהולכת ונעשית מופרכת אך לפחות נוגעת ללב, מה נותן לבמאי לצלם שוב ושוב את שלטי הפרסומת הענקיים ובהם נשים מחויכות? המסר הפשטני עובר היטב גם בלי לנסות ולעורר רגשות אשם בקהל על כך שאינו נערה איראנית. אפשר היה להזדהות עם הדמות גם בלי זה.

אנימציה

הילד, החפרפרת, השועל והסוס

הילד, החפרפרת, השועל והסוס – The Boy, The Mole, The Fox And The Horse
ספר הילדים של צ'ארלי מקיזי קם לחיים ביצירת אנימציה שהסופר והמאייר חתום על בימויה, יחד עם פיטר ביינטון, ובגיבוי ענקיות כמו ה-BBC ואפל TV+ שם הוא זמין לצפייה. מתוך כבוד למקור הסרט נפתח כמעט ללא תנועה בפריים, עד אשר מתגלה הדמות הראשונה בכותרת. לא תופתעו לשמוע שהילד מוצא את שאר החיות אחת אחרי השנייה, מפתח חברויות עם כל אחת מהן ומלחים חבורה המחפשת אחר בית, כמקום או כמושג. זו פחות או יותר העלילה ואת 34 דקותיו ממלא הסרט בהתרחשויות שספק אם קשורות או מובילות זו לזו ואינספור משפטים שגרמו לי לחשוב כי המקור הוא ספר עזרה עצמית לילדים. גיגלתי ומצאתי שמקיזי אינו עוגיית מזל אלא אדם, כך שממש לא הבנתי את הפשר ונותרתי נבוך מול הסרט יותר מפעם אחת. במיוחד כי האנימציה כל-כך מקסימה, המוזיקה מקסימה למדי, ועבודת הדיבוב מתוקה להפליא. לא שזה מפתיע כאשר את החיות מגלמים בקולם טום הולנדר, אידריס אלבה, וגבריאל ביירן. אילו רק הייתי מבין מדוע נאמרים המשפטים הספק-חכמים מפי הדמויות, הייתי מאושר. זה כנראה לא יפריע לסרט לזכות.

שנת הזרגים שלי – My Year Of Dicks
עיבוד שונה מאוד לחומר מקור ספרותי ואישי הוא סרטה של שרה גונארסדוטיר על פי הממואר של פמלה ריבון. על פני חמישה פרקים ומספר כפול של סגנונות אנימציה, מנסה נערה בשם פאם לאבד את בתוליה בין הגילים 15 ו-16, בשנת 1991. בכל פרק בחור אחר מושך את תשומת ליבה, מוביל אותה להפליג בדמיונה הרומנטי, ומנפץ את האשליות שלה בעוד חוויה מינית ראשונית ובלתי מספקת. האנימציה הקלאסית יותר שמהווה את הרובד המציאותי של הסרט, כמו בפריים שבחרתי לעטר בו את ראש הפוסט הזה, הייתה מצוינת בעיניי ורוטטת מספיק בכדי להעביר את סערת הרגשות התמידית של הגיבורה. אבל היוצרות לא הסתפקו בכך ובחרו לערבב שכבת אנימציה במעין יומן וידאו שפותח כל פרק, וקיפצו בין ז׳אנרים בהתאם לדמיונה של שרה והרגשות שכל בחור עורר בה, מאימה ועד אנימה. יחד עם כמות המבוכה יד-שנייה שמעוררים התכנים, הסרט הזה היה מעמסה רגשית גדולה מדי עבורי, על אף שאורכו רק כ-25 דקות אחוזות תזזית.

המלח המעופף – The Flying Sailor
הרגע הכי טוב בסרט הזה גם הוא קשור למציאות: בשנת 1917 אירע פיצוץ בנמל הליפקס עקב התנגשות ספינות, פיצוץ שההדף שלו הטיס למרחק שני קילומטרים מלח ששהה באיזור – ושרד כדי לספר. הנה חסכתי לכם ולכן שבע דקות שלמות של אנימציה בתוכנת ציור פרימיטיבית, נטולות דיאלוג או עניין, במהלכן אותו מלח עירום לגמרי מרחף באוויר ורואה את חייו הבלתי מרתקים חולפים אל מול עיניו. לכי הביתה קנדה, את שיכורה כמו מלח. והתנצלותי הכנה בפני הבמאיות אמנדה פורביס ו-וונדי טילבי, אבל לא ייתכן שזה אחד מחמשת סרטי האנימציה הקצרים הטובים של השנה. ולא, סתם לדוגמה, ״מכתב לחזיר״ של טל קנטור.

יען אמרה לי שהעולם מזויף ואני חושב שאני מאמין לה – An Ostrich Told Me The World Is Fake And I Think I Believe It
האם הסרט בעל השם הארוך והטוב במקבץ מבטיח את מה שהוא מקיים? לא ולא. אמנם ההתרחשות מתקיימת, יען אכן מודיעה לגיבור הסיפור את הבשורה הדרמטית, מה שאמור להיות הו-כה מוזר כי הוא סתם עובד במשרד טלמרקטינג שמוכר טוסטרים. כלומר, מתקשה למכור אותם ולכן עבודתו בסכנה, אבל הוא מוטרד יותר מן המשבר הקיומי שמתיישב עליו. ואם בת יענה אומרת לך להפסיק לטמון את הראש בחול, כנראה שהמצב באמת חמור. היוצר האוסטרלי לכלן פנדרגון, שהשם שלו מגניב אפילו יותר משל הסרט שלו, בחר באנימציית סטופ-מושן המאפשרת לו גם לחשוף את המנגנון של התנועה ואפילו לשתול איזו יד אנושית מכוונת מעל הדמויות. מצחיק זה לא, ״אנומליסה״ זה בטח לא, ואם הספקתי להשתעמם עשרות פעמים ב-11 דקות זה אומר לא מעט על חולשתה של המטפורה.

סוחרי הקרח – Ice Merchants
קצת נחת לסיום, עם סרט שהוא הטוב מכל העולמות – נטול דיאלוג, מינמליסטי בציוריו וחזק ברגשותיו, מכיל אלגוריה ברורה אבל לא גסה. האנימטור הפורטוגזי ז׳ואאו גונזלס מבין היטב את רזי הקולנוע. כל ציור שלו מכיל את הקומפוזיציה הכי מעניינת ונכונה לסיטואציה, מספר סיפור בהיר וצלול, מסקרן את הדמיון לגבי הצעד העלילתי הבא. זה מתחיל עם בית שתלוי על צידו של הר, צוק העתים אם תרצו, בו מתגוררים אב ובנו. הם סוחרי הקרח מן הכותרת משום שבכל יום הם אוספים קרח שקפא בזכות מזג האוויר הקר בפסגה, וצונחים מטה אל מה שנראה כמו עיירה או כפר קטן וחמים כדי לסחור במרכולתם. כיצד יחזרו, לאן נעלמים הכובעים שלהם בכל פעם, ולמי שייך הספל השלישי והמיותם בביתם הם רק חלק מהשאלות שמצאתי את עצמי מנסח במהלך הצפייה, וגם אם התשובות צפויות זאת משום שהן מדוייקות ולכן מספקות. הסרט בכל זאת הצליח להפתיע אותי פעם אחת, והסיבה היחידה שאני לא מהמר עליו לזכייה הוא שהאלגוריה שלו עדינה מדי לקהל אמריקאי, גם אם כולנו שמענו את המונח ״משבר האקלים״ ויותר מפעם אחת. לפעמים הסרט הכי עדין ויפה זוכה בקטגוריה הזו, אבל אין לי תקווה מיוחדת שזה המצב הפעם.

סוחרי הקרח