"אנטמן והצרעה: קוונטומאניה", סקירה

בסצנה השביעית של המערכה הראשונה ב"מלאכים באמריקה", מתלוננת הארפר פיט על מגבלות התודעה האנושית. ברגע של הכרה, היא מבינה שבעצם אין לנו את היכולת להמציא שום דבר חדש מאפס, רק לערבל ולערבב דברים שראינו והכרנו. "אי אפשר לדעת שום דבר שכבר לא ידוע. העולם… סופי", היא אומרת (התרגום המוגבל מאנגלית הוא שלי, מיותר לציין).
המילים האלה שכתב טוני קושנר צפו בתודעתי ממש בדקות הראשונות של הצפייה ב"אנטמן והצרעה: קוונטומאניה" (Ant-Man and the Wasp: Quantomania). לא רק בגלל שממש ערב לפני צפיתי בהעלאה המחודשת והמופלאה של המחזה בתיאטרון הקאמרי (צפייה שנייה שלי), אלא כי מגבלות הדמיון שהארפר התייחסה אליהן היו מאוד נוכחות בסרט החדש, פתיחת השלב החמישי ביקום גיבורי העל הקולנועי של דיסני-מארוול. זה קורה בסצנת פרולוג שהיא גם פלאשבק, כאשר ג'נט (מישל פייפר) עדיין תקועה בעולם הקוואנטים לפני שחולצה משם ב"אנטמן והצרעה", ובשדה שמחוץ לבקתה שלה רועות שתי חיות משונות, שילוב של סוס וחילזון.
תהיתי לגבי זה, כי כביכול אנחנו בעולם סאב-אטומי בו הכל יכול להיות, הכל יכול לקרות, ליוצרים של הסרט יש יד חופשית ביצירת כל העולה על רוחם, וזה מה שיצא: סוס שהוא חילזון. בתיאום עם ההבנה המדכאת של הארפר, התגלה שגם לעולמם של אנשי היקום המשותף יש סופיות מאוד מוחלטת. מכל החיות והיצורים המוזרים שהם יכלו להמציא כדי לשכנע אותנו בעולם מופלא ובלתי נתפס, מלא הרפתקאות וסכנות, יצא להם סוס-חילזון.

מגבלות התודעה האנושית, שאלו כמובן מילים מכובסות לחוסר יצירתיות לא סביר של יוצרי "קוונטומאניה", התגלו כחולה רעה של כל הסרט. זה מתסכל עד להכעיס, אם אתם שואלים אותי. הנה יוצא היקום המשותף מאיזור הנוחות שלו ומכניס אותנו לעולם שנמצא מתחת-לתחת העולם שלנו, שחוקיו יכולים להיות ממוצאים מחדש, שאין איסורים מציאותיים על מה שיכול להתרחש בו, ועדיין, כל העיצוב והמקוריות בו הם אולי העייפים וחסרי ההשראה שאפשר לחשוב עליהם (גם אם נראים מצוין טכנית). אין בכל העולם הממוצא הזה שום דבר שלא ראינו ב"מלחמת הכוכבים", "אוואטר", "ברברלה" או "זיכרון גורלי". בעולם הדמיוני וחסר הגבולות הזה, עדיין כל היצורים התבונתיים הולכים על שתיים, חלקם המשמעותי נראה כמו בני אדם, הולוגרמות משודרות מעבירות מסרים, וספרות ארציות הן הקוד להפעלת כלי נשק. בעולם הקוואנטים משתמשים בספרות ממש כמו האנושות. מי היה מאמין.

הטרוניה הזו היא כמובן רק סימפטום למשהו גדול הרבה יותר – היקום המשותף, אחרי שלב ארבע והמושמץ בצדק, שלא הצליח לייצר אפילו סרט קאנוני אחד (אפשר להתווכח על "וואקנדה לנצח"), נדמה שמזמן גירד את שיא היצירתיות שלו, וכעת אנחנו מדשדשים באותם מים רדודים. "אנטמן והצרעה: קוונטומאניה" היה אמור לפתוח בפנינו שלב חדש, ואולי להראות אילו עוד דברים מרהיבים ובלתי נתפסים קולנועית מחכים לנו, אבל כרגע אנחנו פשוט מול עוד פרק עצל כדי להעביר את הזמן. זה נוכח מאוד לא רק בעיצוב העולם, אלא גם בנראטיב, מהמשומשים ביותר שאני זוכר מכל סרטי ה-MCU.

מה שקורה הוא שאנחנו חוזרים בפעם השלישית לסרט סולו של סקוט לאנג, אנטמן האהוב, אותו מגלם פול ראד בחינניות שבניגוד ליכולות של מעצבי הסרט, לה אין גבולות. בחייו של סקוט הכל הסתדר. יש לו משפחה נהדרת שכוללת את בתו המתבגרת (קת'רין ניוטון מ"פריקי"), שחלק משמעותי מחייה הפסיד סקוט בגלל השתייכותו לנוקמים העסוקים, אשתו האהובה והאצילית הופ (אוונג'לין לילי), כמו גם חמו וחמותו החכמים והטובים האנק וג'נט (מייקל דאגלס ומישל פייפר); הוא פרסם ספר מצליח על קורותיו עם הנוקמים, ועכשיו הוא פשוט יכול לקטוף את פירות ההצלחה אחרי זמן מה של הצלת העולם. הבעיה היא שקאסי, בתו היחידה, לא שוקטת על שמריה ורוצה גם היא לחולל שינוי. בעידוד הופ והאנק, קאסי ממציאה מין לוויין שיכול למפות את עולם הקוואנטים הסאב-אטומי. כאשר היא מציגה את ההמצאה לאביה, מתגלה כי היא בעצם פתחה שער לעולם הקוואנטומים, והוא שואב את כל המשפחה פנימה. שם הם מתפצלים וצריכים לא רק להתאחד, אלא גם להביס מגה-נבל אכזרי בשם קאנג הכובש (ג'ונת'ן מייג'ורס), שרוצה לנקום בכל המולטי-ורס על עוול שנעשה לו, ולבנות עולם חדש במחיר חייהם של טריליונים.

בואו נגיד שאנחנו יכולים כבר לקבל באיזושהי הכנעה שלפחות על פי היקום המשותף, המנוע הרגשי היחיד של אנשים בוגרים הוא היחס אל ההורים ו/או הילדים שלהם, כאילו אי אפשר לחשוב על שום אלמנט אחר שיכול להפוך אותם לגיבורי הסיפור של עצמם. ובואו נגיד שכבר אין ברירה להכיר בכך שלנצח היקום המשותף יציב גיבור אל מול נבל שפשוט רוצה להשמיד את העולם בגלל תחושות נקם ו/או שגעון גדלות. בסדר. הבנו. ובכל זאת, ניתן לצפות שיימצא בתוך גבולות הגזרה האלו קצת מקום לחדשנות, לחשיבה אחרת.
מעבר לחוסר ההשראה בסיפור המסגרת והחשיבה העיצובית של "אנטמן והצרעה: קוונטומאניה", פשוט נדהמתי מכל כך הרבה זיופים וראש-קטן של התסריטאי ג'ף לאבנס, שזהו סרט הקולנוע הראשון שהוא כותב אחרי קריירה טלוויזיונית ענפה (הוא זכה באמי על "ריק ומורטי" והיה אחד מכותבי משדר האוסקר). הנה כמה דוגמאות קטנות:
יש ארבע דמויות נשיות מרכזיות בסרט לעומת שלושה גברים, שזה כמובן אחלה ומבורך, אבל לאחת מהן קוראים ג'נט, ולאחת נוספת ג'נטורה. אולי זה רק מציק לי אבל באמת, ג'נט וג'נטורה? נגמרו השמות לנשים בעולם? (לא, לא אכפת לי אם אלו שמות שהגיעו בירושה מהקומיקס).
נגיד, אותה מנהיגת המורדים ג'נטורה (קטי או'בראיין), מזהירה בפחד את סקוט וקאסי ממש ברגע פגישתם ש"הוא יודע שאתם פה, והוא מחפש אתכם", בהתייחסה לאותו קאנג, הכובש הרצחני. כמה דקות לאחר מכן, בעקבות פליטת פה של סקוט, מסתבר שג'נטורה מכירה את ג'נט מתקופתה בעולם הקוואנטים. היא נזעקת ופונה אל סקוט וקאסי, "גם אתם מכירים את ג'נט? עכשיו הוא בא בשבילכם!". שזה, כאילו, משהו שידעת כבר לפני כמה דקות אז למה את שוב מופתעת?
אחר כך אותה ג'נטורה, כשצבאו של קאנג אכן מגיע לתקוף, זועמת על אנטמן ובתו – "אתם הובלתם אותם אלינו!", שזה כמובן שקר כי חייליה של ג'נטורה הם אלו שתפסו את השניים וגררו אותם למחנה נגד רצונם. סקוט וקאסי לא הובילו אף אחד לשום מקום.

זה סופר קטנוני, אני יודע, אבל אלו שלושה דברים שמתרחשים בהפרש של חצי שעה, שקצת גורמים לצופה המרוכז לחשוב שאף אחד בסרט הזה לא זוכר מה קרה לפני כמה דקות. לא בדיוק תחושת הביטחון שאנחנו מבקשים מאנשים שקיבלו לידיים מיליוני דולרים כדי לספק לנו בידור סביר ולהצעיד את המותג הריווחי ביותר בתולדות האנושות קדימה.
ואם אנחנו כאן, בחייאת, תסבירו לי מה קורה עם החליפה של הצרעה. אני מתחנן. נניח שאני מבין למה חליפת שריון צריכה הבלטה לשדיים. מכיוון שאין לי כאלו אני לא יכול לדעת האם זה באמת חשוב לנוחות של הופ הלוחמת המופלאה. אבל למה, בשם כל מה שקדוש, למה בליטות החזה צריכות צבע אחיד משלהן? כדי להדגיש שהן שם? הופ ספציפית עיצבה את זה ככה? זה הכרחי לעולם של הסרט, או תפיסה גברית ילדותית? למעצבת סמי שלדון התשובה, אני מניח.

"אנטמן והצרעה: קוונטומאניה", שבוים כביכול על ידי פייטון ריד, נראה נהדר מבחינת אפקטים, פול ראד הוא כמו תמיד קסם מהלך, ואני לעולם לא אוותר על זמן מסך בכיכובה של מישל פייפר, האישה היפה ביותר בתולדות האדם המודרני ושחקנית נפלאה שכל יום שאין לה אוסקר ביד הוא סיבה לזרז את השואה האקולוגית שבדרכה אלינו. על הדרך נזכיר שג'ונת'ן מייג'ורס הוא מתנה לאנושות. אלו עובדות. או לפחות עובדות בשבילי. הבעיה היא שעכשיו, בסרט הפאקינג 31 של היקום המשותף, כבר ראינו את זה, ויותר מפעם אחת. נדמה שהימים בהם המפיק-ארכיטקט קווין פייגי היה בשליטה מוחלטת רחוקים מאחורינו, ועכשיו פשוט ממציאים תוך כדי תנועה, או אולי לא ממציאים שום דבר ופשוט הולכים על המוכר, בטח בהתחשב בזיכרונות המרים משלב ארבע.
זה עוד יכול להשתנות, ואולי אפילו אפשר להאמין שכך יקרה, אבל הסבלנות – והרצון הטוב – מזמן התחילו להישחק.