"דפיקה בדלת", סקירה לסרטו של מ. נייט שיאמאלן

קשה, אולי אפילו בלתי אפשרי, לדעת איפה הקונצנזוס העכשווי לגבי הבמאי והתסריטאי מ. נייט שיאמאלן, בטח מאז הקאמבק עם "הביקור" ו"ספליט". אני לא בטוח אם הוא נחשב קאלט-פייבוריט, במאי מוערך, פאנץ'-ליין, הוכחה חיה לכוחה של הזדמנות שנייה, שרטלן, גאון, אולי כולם ביחד. אבל האמת היא שברגע שהבמאי המועמד לאוסקר ("החוש השישי") החזיר את הקריירה שלו למסלול, כל זה כבר לא מאוד משנה. לכן, אחרי שכתבנו על כל סרטיו האחרונים ותמיד היה לנו חשוב לפרוט את כל מהלכי הקריירה המפותלים שלו, אני מכריז על עידן חדש בו סרט של שיאמאלן איננו חייב להיות אמירה מוחלטת לגבי חשיבותו או ביטולו של האיש, אלא פשוט סרט. פיסת בידור נוספת שיצאה לבתי הקולנוע ואפשר להסתכל עליו כיחידה שעומדת בפני עצמה.
עוד הקדמה קלה, ברשותכם, היא שמתחני ההיי-קונספט של שיאמאלן מפורסמים, או היו מפורסמים, בטוויסטים שלהם, וככזה הניסיון הוא לשמור על עמימות כמה שניתן.
סרטו החדש "דפיקה בדלת" (A Knock at the Cabin, אל תתבלבלו עם סרטי 2015 – זה הנוראי של איליי רות', או זה הנוראי עם רוזמונד פייק) איננו בדיוק מסוג סרטי התפניות, אבל כמו תמיד כדאי לדעת כמה שפחות. מצד שני, יהיה בלתי אפשרי לדבר על הסרט הספציפי הזה מבלי להתייחס לנקודת ההתנעה שלו. באמת שבלתי אפשרי. לכן, בטקסט הזה, אני אסגיר רק מה שקורה עד נקודת המפנה הראשונה – זו שנחשפת גם בתקציר הרשמי וגם בטריילר. שום מידע מעבר לזה.

"דפיקה בדלת" מבוסס על ספרו של פול טרמבליי מ-2018 בשם "הבקתה בסוף העולם". הוא לוקח שני תתי-ז'אנר אהובים ונהדרים מעולם האימה, הפלישה הביתית והחופשה שהשתבשה, אבל מוסיף להם משהו קצת אחר. גם הפעם אנחנו בבקתה מבודדת ביער, כמובן מהסוג שאין בה קליטה סלולרית חלילה, שם נופשים להם הזוג אריק ואנדרו יחד עם בתם המאומצת וון. עוד לפני שאנחנו יודעים עליהם דבר וחצי דבר, שלוותם מופרת על ידי ארבעה זרים שמבקשים להיכנס לבקתה, אך כשזה נמנע מהם, מחליטים לעשות זאת בכוח. עם זאת, לא נראה שהם אנשים אלימים במיוחד, למעשה, הם ממש מנסים להבהיר שהם נורמטיבים ורגילים, אבל ההתנגדות הדי ברורה של אריק ואנדרו לפלישה מאלצת את הזרים לכפות אותם לכיסאות כי רק ככה יוכלו להסביר הזרים את מטרת הגעתם: מתברר שסוף העולם בדרך, כל הארבעה חוו בדיוק את אותם חזיונות מפחידים על מגפות וכאוס, והדרך היחידה למנוע את האפוקליפסה היא שהתא המשפחתי הזה, שנבנה בעמל רב, יחליט להקריב אחד מהם. כלומר, כדי להציל את העולם, אנדרו, אריק ו-וון חייבים להסכים במשותף שאחד מהם ייהרג, והזמן אוזל.

כמות הכשלים הבלתי נסבלת של "דפיקה בדלת" היא די ארוכה, ובהחלט אנסה להגיע לכל מרכיביה, אבל אי אפשר שלא להתחיל מזה הגדול והמשמעותי ביותר, הקונספט הגבולית-פוגעני של מה שקורה כאן. הנה איך שאני רואה את זה, מהרגע שארבעת הזרים מסבירים את העלילה, יש שלוש אופציות מרכזיות לאן הסרט מתקדם (אם לא לוקחים בחשבון התחכמויות כאלו ואחרות):
הראשונה – אותם ארבעת הזרים הם חבורה מחופפת ומסוכנת, אנשים שמשהו נדפק להם בקופסא והפכו להיות נביאים מטעם עצמם, נגועים במשיחיות הרסנית ולא מסוגלים להבין כמה הם מטורפים. אני חייב להודות שזה לא בדיוק הנראטיב שאני הכי צריך עכשיו כשאני הולך לקולנוע, במיוחד כשיש יותר מדי כאלה בכנסת ישראל והם מחליטים על החינוך והתקציבים של הדור הבא.
השנייה – הזרים לא משוגעים, הם באמת נביאים, אבל מכיוון שאף אדם הגיוני לא יכול לקחת את זה ברצינות, אנדרו ואריק יאבקו בהם, וכך יתברר ששני גייז אנוכיים הביאו על העולם את האפוקליפסה.
השלישית – הזרים לא משוגעים, הם באמת נביאים, הם איכשהו מצליחים לשכנע את אנדרו ואריק בזה, והעולם באמת עומד להינצל בזכות הקרבה עצמית של הומו שייקח את חייו.
אף אחת, ואני מתכוון מילולית אף אחת, מהאופציות האלו היא משהו שאני מסוגל לקבל. לא בסרט פופקורן מטומטם, ולא בכלל. תוסיפו לזה אפס אלגנטיות בהתמודדות עם פשעי שנאה ותמיכה בנשיאת נשק אזרחי, ותבינו כמה חוסר האחריות מרקיע שחקים.

אני לא ממהר להאשים אף אחד בהומופוביה. אני בטוח ששיאמאלן הוא אדם ליברלי ונחמד, וצריך לזכור שאת הגיבורים בסרט משחקים ג'ונתן גראף ובן אלדרידג', שחקנים שמזוהים עם הקהילה הגאה. הם בטח לא יחתמו על פרויקט שהזיכוך בעלילתו המומצאת תהיה רק כאשר גיי יחליט למות, אם הם מאמינים שיהיה בזה נזק. עם זאת, אם לוקחים צעד אחורה ומסתכלים על מה הסרט אומר לנו, זה קרינג' די רציני, ובטח לא מתאים בתקופה החשוכה הזו שבה אנחנו נמצאים. מוות של גייז לטובת המשך האנושות הוא לא משהו סביר כרגע, או אף פעם.

אבל נניח שזו אינטרפטציה אישית שלי ואף אחד אחר לא רואה את זה ככה. זו תמיד אופציה הגיונית. הבעיה של "דפיקה בדלת" היא אינהרנטית בתסריט ובבימוי, כי היא לא מייצרת דילמה מוסרית עד שלבים מאוד מאוחרים שלה. כלומר, אלא אם כן אתם מאלה שממהרים להאמין לכל אחד שמודיע על קץ האנושות בגלל חלומות או ספרים עתיקים, ואז בכבוד. זה שלכם. לעומת זאת, אם אתם אנשים שחיים במציאות, אתם בשום שלב של הצפייה לא תעצרו רגע ותגידו, אוקי, מעניין, מה אני הייתי עושה בסיטואציה הזו? התשובה היא אחת: לא מקריב את אהובי בגלל חבורת פסיכים. הטיעונים של ארבעת המשיחיים לא תופסת אפילו לרגע, ואם "דפיקה בדלת" ניסה לייצר מצב של לחץ פסיכולוגי שאמור לגרום לנו לפקפק באמת הרציונלית, לפחות בשני חלקיו הראשונים, אני לא הייתי שם ולכן בעיקר השתעממתי.
ולא שזו משימה בלתי אפשרית. קחו לדוגמא סרטים שיש בהם אלמנט של הקרבה או של דילמה מוסרית מזעזעת, נגיד "להרוג אייל קדוש" או אפילו "הערפל", סרטים מטלטלים שגם הם נשענים על המיתוס של עקדת יצחק המקראי. למרות שאנחנו יודעים מה נכון ומה לא, מה אסור ועל מה צריך להילחם, הסרטים האלה לרגע – אולי רק לשבריר שנייה – נוטעים בנו את המחשבה של מה אם לא. הם מערערים לנו את התפיסה המוסרית שלנו ולכן מצמיתים. "דפיקה בדלת" עשוי ברמת אלגנטיות של משחק כסאח בהפסקה של בית ספר יסודי, אז הוא לא מגיע למקומות האלה.

למרבה הצער גם קאסט השחקנים הלא רע של הסרט נופל יחד אתו. דייב באטיסטה הוא ליהוק מאוד לא טוב לתפקיד, כי החבוב המצוין הזה יכול לעבור כהרבה דברים, אבל לא כמורה לספורט עדין נפש ומיוסר, לא כשהוא בממדים של מקרר תעשייתי עליו יש יותר ציורים מאשר כנסייה גותית. שלושת חבריו למשימה, אותם מגלמים ניקי אמוקה-בירד, אבי קווין ורופרט גרינט, נאלצים להישאר על אותו טון בכל רגע ורגע. זו לא אשמתם, אלא של התסריט בלבד, וזה כמובן לא עוזר גם לשני הגיבורים שלנו.
ג'ונתן גראף הוא כידוע פלא, מהופעותיו המזמרות ב"המילטון" ו"לשבור את הקרח" דרך תפקידיו ב"מיינד האנטר" ו"לוקינג", הבחור הוא מתנה, אבל הוא נראה כל כך אבוד בתסריט חסר הפשר הזה שכל ניסיונותיו להוציא משם משהו מרגישים כמו מאבק סיזיפי ומכמיר לב. הדמויות של אריק ואנדרו כל כך דלות באפיונים ונשמה, שנראה שאנחנו אמורים להיות בעדם רק כי הם גייז. שזה בהחלט משהו, אבל עד גבול מאוד מאוד מסוים.
בעיקר צר לי על בן אלדרידג' הבריטי, שהוא גם שחקן טוב וגם חתיך הורס, ופעם שנייה ברציפות מוצא את עצמו בתפקיד ראשי בסרט על זוגיות גאה שעומדת בפני סיום כואב. ובדיוק כמו "ספויילר אלרט" לצדו של ג'ים פארסונס, הוא קורבן של תסריט מחפיר ובימוי כבד. הלוואי שמכאן בחירת התסריטים שלו רק תשתפר.

"דפיקה בדלת" (כמה אני מתבאס שלא הלכו על ההצעה של אורון בסרטים חדשים – "דפיקה בבקתה". לפחות היה מצחיק באיזשהו שלב) הוא סרט מאוד משעמם ומטופש שמנסה לקחת אותנו אל הקצה אבל בעיקר אי אפשר לקחת ממנו שום דבר ברצינות. ואם כל זה לא מספיק, עיצוב הפונטים של כתוביות הפתיחה הוא הדבר הכי מכוער שראיתי בחיים שלי. נשבע לכם.