״נסיגה״ (Retrograde), סקירת דיסני+

ייתכן והתת-קטגוריה של נשיונל ג'יאוגרפיק היא זו שרוב מנויי דיסני+ הכי פחות נכנסים אליה, או מודעים לגבי שפע התוכן שיש בה. זה טבעי ביחס לקולנוע התיעודי בכלל וגם טבעי בגלל שהחברה והערוץ מזוהים עם סוג מאוד ספציפי של סרטים תיעודיים, אף על פי כי בעשור האחרון ההפקות בהם הערוץ משקיע חורגות יותר ויותר מן התיאור של "סרטי טבע". הסרטים התיעודיים הרבים הללו עדיין שומרים על קו של חשיפת אזורים מגוונים בעולם וחשיבות בנוף, אולם הדגש בהם הופך להיות יותר יותר בני אדם, דבר הנכון גם לגבי הסרט בסקירה הזו. "נסיגה" (Retrograde) עלה לשירות השבוע, ביחד עם עוד כמה סרטים תיעודיים שייתכן ונכתוב עליהם בקרוב, גם בגלל המכנה המשותף של כניסה לשורטליסט לקטגוריות התיעודיות השונות באוסקר, אולם הם מומלצים בצפייה מעבר לכל קשר לפרסים. גם אם במקרה של הסרט הנוכחי, מדובר בחווית צפייה לא פשוטה כלל.

בסרטו של מתיו היינמן ("ארץ הקרטל") צפיתי במסגרת הקרנה מיוחדת של קולנוע דוקאביב, בסינמטק תל אביב, ואחריה לקחתי לעצמי יומיים לארגן את המחשבות ולהחליט אם אני בכלל רוצה לכתוב על הסרט. אף על פי שלא היה לי ספק לגבי עוצמת החוויה שהוא מספק ועל כך שהוא אחד מן הסרטים התיעודיים הכי טובים שראיתי בעת האחרונה, אולי המועדף עליי מתוך השורטליסט לאוסקר השנה (ראיתי 12 מתוך 15). הייתי צריך זמן גם על מנת לחשוב מחדש על השיטות בהן הסרט הציג את האפקט שלו, על מנת שאוכל לעמוד מאחורי המחמאות הגדולות יחסית שברצוני להרעיף.

זוהי יצירה חזקה גם בגלל תיעוד מקרוב של אירוע חדשותי מן התקופה האחרונה, באופן החושף אותו באור חדש, אך לאחר מחשבה גם בגלל מבנה חשיפת הנרטיב והבחירות של הבמאי וצוותו בכל סצנה. סיבה נוספת היא שבדומה לכמות מצומצמת מאוד של סרטים, לא נוח לחיות עם המחשבות הצצות בעקבות צפייה בסרט. לא רק עצבות וייאוש, את זה מקבלים מהמציאות עצמה ומסרטים רבים. הסרט מייצר קריאה מורכבת של המציאות שדומני כי בכוחה לערער כמה הנחות יסוד בתפיסה הפוליטית, אך עושה זאת מבלי לוותר על כבוד לבני האדם המתועדים בו ולמאבק באשר הוא מאבק. לא מצאתי בסרט חידושים בסגנון העשייה או דרך שימוש ייחודית במבע הקולנועי, אבל כן מצאתי בו כבוד לנשוא ולצופה – והתוצאה מסעירה.

"נסיגה" מתאר את המתחרש באפגינסטן במהלך שנת 2021. למי שלא זוכר מן החדשות: ארה"ב נכנסה למדינה אחרי הפיגועי ב-9.11.2001, במטרה להילחם במשטר הטאליבן שהעניק חסות ומחסה לטרור. קרוב ל-20 שנה אחר כך, המלחמה בטאליבן לא הסתיימה אף על פי שאמריקאים והמורדים שתומכים בהם השיגו לכאורה שליטה במדינה. לחץ ציבורי אמריקאי לסגת מן המלחמה הארוכה ביותר בארה"ב תמיד היה. בימיו האחרונים של דונלד טראמפ בשלטון הוא יזם נסיגה, ממשל ביידן בחן את ההשכלות והחליט לסגת, מתוך מחשבה כי השהות אינה נחוצה עוד. התוצאות הם השתלטות מחדש של הטאליבן על המדינה, תוך רדיפת כל מתנגדי המשטר ורמיסת כל רסיס של זכויות אדם למי שהוא לא גבר שתומך במשטר.

סרטו של היינמן מציג תיעוד של מלחמה מקרוב. זה לא הסרט התיעודי הראשון שמצלם מלחמה בה הקרב מגיע עד לצוות הצילום ומסכן אותו, וכמו סרטי מלחמה טובים אחרים אין בו שנייה אחת המראה משהו מלהיב במלחמה. זה סרט שיש בו רגעים ספורים של פעולה מוצלחת בסיכול האויב והרבה רגעים של כאב ואובדן, בכל חלקיו. סרט שחושף את זוועות המלחמה והדיכוי, וככזה הוא בהחלט סרט אנטי-מלחמתי, אך בו בזמן יש בו ייאוש מההחלטה לסגת מן המלחמה ומן ההרס שהיא מביאה. הסרט הזה מייאש כי הוא מציג מלחמת אין-ברירה, מלחמת בה אולי אין טובים אבל יש רוע כמעט מוחלט שראוי לעצור. הוא מדכא גם בגלל שאין בו פתרונות: המשך הנוכחות האמריקאית לא היה מביא לסיום המלחמה והיה מוסיף לגרור הרוגים מכל הצדדים. אם ארה"ב לא הייתה פולשת למדינה מלכתחילה, משטר הטאליבן היה מדכא את העם באכזריות כפי שעשה עד לפלישה.

אין בסרט הטפה לגבי המעשה הנכון, יש חשיפה אינטימית וכנה של המציאות ושל בני האדם המצויים מאחורי כותרות החדשות. הדבר מתחיל מיד בפתיחת הסרט, רצף של קטעי נאומים של פוליטיקאים אמריקאים מממשלים שונים, המדברים על הלחימה על רקע הנוף האפגני. הפוליטיקאים מדברים בהיגיון וברטוריקה מושחזת, אך הם לא מדברים מהארץ עצמה, אלא מרחוק. הם מרחפים מעל הסרט כקולות אלוהיים, שליטים שלא בדיוק מבינים את הרקמה האנושית המושפעת מן ההחלטות שלהם בשטח המדברי.

קולות החדשות ישובו מדי פעם לסרט, אך רוב הזמן היינמן נמצא עם הלוחמים בשטח, בסרט המחולק לשלושה חלקים. החלק הראשון מציג את הכוחות האמריקאים והאפגנים פועלים ביחד, לוחמים בטאליבן וגם מתאמנים לקראת הנסיגה האמריקאית הצפויה. החלק השני הוא חלק מורט העצבים בהם צוות הצילום מתאר את קריסת הצבא האפגני דרך מבט מקורב על החלטות פיקודיות ולפרקים גם על שהות בבסיסים בעודם מותקפים. החלק השלישי, עליו נרמז כבר פתיחה, עוסק במאמצי חילוץ של בני ברית של האמריקאים אחרי השתלטות הטאליבן על הבירה קאבול. המון אנושי מתקבץ בשדה תעופה שיכול להיות מופצץ בכל רגע, בשעה שהאמריקאים מנסים להביא בני ברית למקום מבטחים, אבל תחת מגבלות של מי יכול לתפוס מקום על כמות המטוסים המצומצת. הדבר מוביל ליותר אנשים שנותרים למה שנראה כמו דיכוי במקרה הטוב ומוות במקרה סביר.

הסרט מספר את רוב הסיפור שלו דרך מבט על קבוצה קטנה של גיבורים אותם פוגשים בחלק הראשון, אפגנים ואמריקאים כאחד. גם כאשר האפגנים מגלים חשדנות ואז אכזבה כלפי המדיניות של הממשל (של שתי המדינות), החלק הראשון של הסרט מציג אחוות לוחמים גברית בצורה מעוררת כבוד. קטעי האימונים המוצגים יכולים היו להיות חלק מסרט עלילתי, אבל היינמן מוצא את הדרך להדגיש לא רק את ההכנה ללחימה, אלא גם את הלבטים על מה שהולך לאיבוד בעקבות אורח חיים של לחימה ממושכת, מוצדקת או לא. הגברים שלו נחושים וקשוחים, אך לפחות בסרט הם לא חוששים להפגין ספקות או לחשוף רגשות. בו בזמן הן מבטאים את תפקיד הלוחם המסורתי ואת הגבר הבוחן את עצמו במציאות המשנה של המאה ה-21.

מבין גיבורי הסרט בולט במיוחד סמי סאדאת, גנרל צעיר שאביו נכלא בידי הטאליבן ובמהלך הסרט הוא מתגלה כדמות מרשימה הן כמפקד והן כבן אדם השומר על אופטימיות ברגעים הקשים ביותר, ומציב כמטרה את שלומם של אחרים לא פחות משהוא חושב על עצמו. כל זה למרות שסרט זה מציג תבוסה כפי שאולי אף סרט לא הציג תבוסה בימינו. היינמן וצוותו מתעדים את סאדאת בעודו שומע על נפילת חבריו, מבין כי גם המקום בו הוא נמצא כרגע עומד תחת מתקפה. זה סרט בו גם צוות הצילום אינו בטוח, אך הגיבור נותר בטוח בדרכו.

מול תיאור הגבריות הזה, בדקות הסיום של הסרט מוצא הבמאי זמן לכמה צילומי תקריב בולטים של נשים. הגברים עדיין נראים כמקבלים את ההחלטות: צילומים מאסיפת של הטאליבן מראים כי הם לא יאפשרו לאישה כל חופש במשטר החדש, כאשר במקביל גברים הם נציגים הצבא האמריקאי שדנים מרחוק בדרך לחלץ כמה שיותר בני אדם ומקרוב מאפשרים רק לאחוז קטן מן ההמון לעלות על המטוסים הספורים. דווקא ברגעים אלו, נשים נלכדות במצלמה המשתהה על פניהן. הן לא אומרת דבר, הפנים שלהן אומרות הכל. הכאב הוא לא חדש, גם לא לאורך הסרט, אבל הוא מגיע לשיא בדקות אלו.