״מי מפחד מסנטה״ ו״שומרי הגלקסיה בספיישל חג המולד״, סקירת ביזאר חג מולד כפולה

אמנם חנוכה מתקרב ובבתי הקולנוע תוכלו להדליק נרות יחד עם משפחת פייבלמן, אבל גם רוח חג המולד לא פסחה על סריטה. על סרטי כריסמס מתקתקים תוכלו לקרוא אצל אור, בעוד אני נמשכתי לצד הביזארי של החג עם שתי דוגמאות טריות שנפלו בחיקי. ככה זה כשיש מתוך מה לבחור, והרי רק השנה בטח נוצרו יותר סרטי כריסמס מאשר בכל בכל היסטוריית ייצוגי חנוכה על המסך. אפילו אם נחשיב סרטי חנוכריסמס כמו ״הלילה שלפני״ לטובתנו, מספר סרטי החנוכה אינו מזהיר. זה חבל לי באופן אישי בתור מי שמעדיף את חג האור והנסים המקורי על פני הגרסה הנוצרית והממוסחרת/קיטשית שלו, מה שלרוב מוביל אותי אל אותם ייצוגים אחרים של החג בקולנוע. את השפע הרי אפשר לחוש גם בקצוות המשוננים או המשונים, כפי שידגימו שני הסרטים שקיבצתי לפוסט זה. הראשון מוקרן בבתי הקולנוע והשני עלה לא מזמן לסטרימינג.

מי מפחד מסנטה
Violent Night

קודם כל, סחתיין על המפיצים שבכלל מקרינים סרט חג מולד בבתי הקולנוע. כולל השם הארס-פואטי ״מי מפחד מסנטה״ (התשובה היא רק אתם, מפיצי הסרטים בישראל, ובמשך הרבה יותר מדי שנים). השם המקורי, ״Violent Night״, הוא כמובן רפרנס למזמור הנודע על לילה שקט וקדוש, שבסרט הנוכחי יהפוך ללילה אלים ומדמם. זאת משום שערב החג של משפחה אחת עומד להיחרב לחלוטין, אך לעזרתם ניצב לא אחר מאשר ג׳ולי סיינט ניק בכבודו ובעצמו, כפי שטרם נראה בעבר. אלא אם ראיתם את ״Fatman” עם מל גיבסון כסנטה פסיכוטי, או את קורט ראסל כסנטה גיבור העל ב״להציל את חג המולד״. באמת שאין ייצוג של הקדוש הנוצרי הזה שטרם נראה בקולנוע, בניגוד למה שאולי חושבים יוצרי הסרט הנוכחי.

את סנטה קלאוס מגלם דייויד הארבור, מה שלכאורה אמור לעדכן את מערך הציפיות של הצופה. זו הפעם השלישית בשלוש השנים האחרונות שהארבור מגלם יצור על-אנושי, קשוח ומיוסר, בצבע אדום (אחרי ״הלבוי: עלייתה של מלכת הדמים״, ״האלמנה השחורה״). אני לא בטוח מה הוליווד חושבת שהיא עושה עם השחקן, שהלך לו קלף משוגע בסדרה ״דברים מוזרים״ ומאז הוא מלוהק לכל מיני תפקידים שרק כאילו ממצים את היכולות שלו. בהנחה שיש לו כאלה, אני אישית מעולם לא נחשפתי אליהן. לסנטה קלאוס שהוא מגלם יש סיפור מקור שגרם לי לצחקק, אבל הוא מסופר רק באמצע אז נתמקד בהצגת הדמות הראשית תחילה.
סנטה קלאוס של הארבור לא מת על העבודה שלו. בפתיחה הוא שותה לשוכרה בפאב לפני עוד קפיצה על המזחלת וסיבוב של חלוקת מתנות. הוא מספר את האמת לגבי זהותו כי ממילא איש לא מאמין לו, מקיא ומשתין מהמזחלת במעופה, חי מזלילת סוכר אחת לשנייה בזכות העוגיות שמשאירים לו ילדים, ומתבאס כשלצידן מוגש חלב במקום עוד אלכוהול. ליבו הרחום יתגלה כאשר ילדה המצויה ברשימת הילדים הטובים של סנטה תבקש את עזרתו, ספק כמשאלה, בערב חג המולד הגרוע בחייה.

טרודי הקטנה (ליאה בריידי) מתכוננת דווקא לחג מולד נהדר, איחוד של ההורים הפרודים שלה: אלכס האסל, ספק שיבוט של טים קארי ששבה את ליבי ב״הטרגדיה של מקבת׳״, ואלכסיס לאודר שאני מוכן לראות כל דבר איתה אחרי ״מטרה מאחורי הסורגים״. את המטריארכית של המשפחה מגלמת בוורלי ד'אנג'לו האגדית, שאני תוהה האם היא עדיין אוהבת את חג המולד אחרי ״National Lampoon's Christmas Vacation״. על פי הסרט הנוכחי כנראה שכן, משום שהיא מזמינה את כל בני משפחה אל ביתה המפואר, יחד עם צבא של קייטרינג ומשרתים. לפני שתספיקו להצביע על עוד סרט שבמרכזו משפחה עשירה ודוחה שאנחנו אמורים לשנוא, חלק מהצוות יתגלה כצבא של ממש – שודדים חמושים, מונהגים בידי ג׳ון לגוויזמו. הוא מתקרא סקרוּג׳ (למה לא הגרינץ׳?), מעניק לכולם שמות קוד ברוח החג ומבאר שהם כאן כדי לשדוד כספת, ובנוסף פשוט שונא את חג המולד בנוסף (גרינץ׳!). זהו האות עבור סנטה למצוא מקבת ולהתחיל לרוצץ גולגולות.

מאוד שמחתי לראות בשלב הלוגואים את החברה ״87North״ של דייויד ליץ׳ (שחתומה על המכות בסרטים ״קייט״, ״סתם אחד״ ו״רכבת הקליע״). קיוויתי שלפחות האקשן יהיה ברמה, גם אם שאר הסרט יזיע ממאמץ להיות מגניב כמו הסרטים הקודמים של הבמאי – טומי וירקולה, מי שחתום על ״הנזל וגרטל: ציידי מכשפות״ ההוליוודי או ״Dead Snow״ הקיצוני יותר. כמעט כמו תמיד כשאני מקווה למשהו, זה הסתיים באכזבה. האקשן לא רק מצולם בחושך אלא גם מורכב משוטים שאורכם הממוצע הוא שניה או שתיים, כך שאפשר אולי להבין את המתרחש אבל לא להתרגש או להתפעל. הארבור אינו אמן לחימה ובמקום לצוות אותו מול שודדים שהם במקרה נינג׳ות, או סתם יודעים לזוז יפה, כולם פשוט כבדים ומסורבלים. וירקולה מנסה לחפות על זה בשתי דרכים: שימוש בקישוטים ואביזרים המזוהים עם כריסמס ככלי נשק, וכמובן שירי פופ ברוח החג לליווי הקרבות. הטכניקה הראשונה נמאסת מהר וחוזרת על עצמה, השנייה מאוסה מראש ובחירת השירים לא עוזרת.

התסריטאים הדאיגו אותי אף יותר, משום שהם הצמד שכתב את סרטי ״סוניק״, פט קייסי וג׳וש מילר. אי אפשר לא להשוות את המבנה העלילתי לסרט הכריסמס האהוב עליי, ״מת לחיות״, עם סנטה בתפקיד ג׳ון מקליין שנקלע לסיטואציה ונאלץ להציל את היום/החג ואת קשריה של משפחה אחת, בעזרת סיכול מזימת שוד בבניין בודד. יש אפילו שימוש דומה במכשירי קשר ושלל גניבות מהסרט של ג׳ון מקטירנן, עד שקו העלילה של טרודי הופך להיות מעין ״שכחו אותי בבית״, רק עם קללות, דם, וילדה שחורה במקום מקולי קלקין. עוד ניסיון להחליף את מוקד ההומאז׳, בסרט שהתחיל קצת כמו ״סנטה בשקל״ ובכל אופן אינו מקורי כפי שהוא מתיימר להציג את עצמו. מה גם שקיים סרט שאף הקדים את ״שכחו אותי בבית״ ומהווה את תאומו האפל והמרושע, ושמו ״Deadly Games״. הזיה מוחלטת ומומלצת למדי לחובבי טראש אמנותי או סרטי פולחן נידחים במיוחד.

עוד לרעתו של הסרט, שלא מגיעה לו כל השליליות שלי אם להודות על האמת, הוא עניין ההזדהות של הצופה. על השודדים אנחנו יודעים מעט מאוד ולי באופן אישי נשמע שהם די אומללים, בעוד המשפחה העשירה הופכת ממושא ללעג לחייבת בהצלה מאוד מהר, ונדמה לי שאנחנו אמורים לחשוש לגורלם. אולי בימינו זה מה שקוונטין טרנטינו היה קורה לו ״פוקלאפוק״, והבמאי האמריקאי-ישראלי הוא השראה ידועה על הקולנוע של וירקולה (לסרטו הראשון קוראים ״להרוג את בוליו״). אם לסיים בטון חיובי כמו זה שהתחלתי עימו, ״מי מפחד מסנטה״ מגשים את החלום של מי שתמיד רצו לראות את סנטה קלאוס עב הבשר מפרק במכות חבורת זרים חמושים, כדי להציל משפחה אמידה ומגעילה. שילוב בין רגעים מחממי לב כמו הקשר עם טרודי, לבין פרצי אלימות המשלבים עצי אשוח עם פרצופים של נבלים, על רקע שורות מחץ ושירים מסורתיים. בטח יש קהל כזה, אם לשפוט על פי ציונים טובים בכל מקום מלבד בתוך הראש שלי.

שומרי הגלקסיה בספיישל חג המולד
The Guardians of the Galaxy Holiday Special

חודש שלם לפני חג המולד צץ בשירות הסטרימינג דיסני+ הספיישל הכריסמסי הזה, המשרת מספר מטרות. אחת מהן היא אולי להזכיר כמה אמריקאים לא מתעניינים בחג ההודיה אלא כפרומו לחג המולד, כי זו סוג של הצהרה בעייני להפיץ יצירה כריסמסית באמצע סופש ההודו והפאי. מטרה מרכזית יותר היא להמשיך להאביס את שירות התוכן המקוון משל היה תרנגול הודו בדרך לתנור, כלומר, גרב תלויה מעל האח. ראשי מארוול מספקים לא מעט תכנים למאמץ המשותף שנקרא דיסני+ ולצד סדרות מקור וסדרה שלמה שהיא מאחורי הקלעים של סאגות הנוקמים למיניהן, כבר חווינו ספיישל מעין זה בחג אמריקאי קודם – ״איש זאב בלילה״ (Werewolf by Night) של מייקל ג׳יאקינו שהקדים את ליל כל הקדושים. האמת היא שצפיתי גם בו בזמנו, בכל זאת פרויקט בימוי ראשון של אחד המלחינים החביבים עליי, אבל זה היה שילוב בלתי אפשרי של מוזר ומשמים. אז לא כתבתי כלום.

אני מניח שהרעיון מאחורי הספיישלים השונים הוא להתנסות בפורמט של דרמת טלוויזיה, הארוך יותר מסרט קצר (עד 40 דקות) אבל גם לא ממש פיצ׳ר (שהוא מינימום שעה). בימינו זו יצירה באורך שיכול להתקיים רק בשירות סטרימינג בימינו, המאפשר גם להגשים את החשובה במטרות עבור כל תוכן של מארוול – המשך קידום היקום של מארוול, ובמקרה הנ״ל גם תזכורת לשובם המתקרב של שומרי הגלקסיה. כיוון שאני הרוס לחלוטין על הדמויות הללו, שהן הדבר הכי טוב עבורי בפרויקט המארוולי שאני דווקא לא משתגע עליו אלא רק ממנו, שמחתי להקדיש פחות משלושת רבעי שעה של צפייה לטובת העניין.

קברניטי מארוול ישמחו לספר לכם שהספיישל של השומרים קריטי לקו העלילה שלהם ומנכיח רגעים מסוימים שיהיו קאנון. בתור מי שאינו זומבי של מארוול (זה תיאור חיבה של מעריצים לעצמם, לא לגלוג מצידי) אני שמח כפליים לבשר את ההיפך – מלבד אינסוף אפיקומנים וביצי פסחא שמוחבאות בספיישל הכריסמס הזה (באופן מבלבל מבחינת חגים), הוא מהווה הערת שוליים קלאסית. מהנה לצפייה, אבל שום דבר אקוטי שאי אפשר לקרוא באינטרנט בכמה דקות לפני הצפייה בחלק השלישי של הרפתקאותיהם. הסרט המתקרב זכה לקדימון כשבועיים-שלושה אחרי בכורת הספיישל, ויגיע אל בתי הקולנוע עוד כחצי שנה. כיוון שמדובר בזמן רב, והשומרים עצמם כבר נעדרו זמן רב אף יותר, מתנת חג המולד של תאגידיסני לקהל הן כ-42 דקות של בילוי במחיצת חבורת המוזרים המנודים, שלמדנו לאהוב בסרטים מ-2014 ומ-2017, כולל איחודים עם חבורת הנוקמים או פרטים מתוכה.

הספיישל מתחיל דווקא באנימציה ראלף-באקשית למראה, הממחיזה סיפור מאת קרגלין (שון גאן) על האופן בו יונדו (מייקל רוקר) הרס את חג המולד עבורו ועבור פיטר (כריס פראט בהמשך, לוק קליין בפלאשבק) כשהיו ילדים וניסו ללמד אותו את הלכות הכריסמס. מנטיס (פום קלמנטיף) מאזינה לסיפור ברוב קשב והאישיות האמפתית שלה דוחפת אותה לרצות לשמח את פיטר. זאת בעוד דרקס (דייב באוטיסטה) נהנה לשמוע על רגעי ההרס דווקא. השניים בכל זאת מסכימים שהדבר הנכון לעשות הוא להעניק לפיטר חג מולד לתפארת, כולל המתנה שהם מנחשים שהוא הכי ישמח לקבל – קווין בייקון. לכן הם מחליטים לטוס אל כדור הארץ ולחטוף את השחקן, שהם מאמינים כי הוא גיבור אגדי המהווה את סך כל הדמויות שגילם בסרטים שפיטר סיפר להם עליהם. בייקון (המגלם את עצמו) מצוי בהכנות לחג מולד משפחתי, כולל צפייה בסרט בו סנטה קלאוס נחטף לכוכב מאדים, עד ששני החייזרים מתדפקים על דלתו.

את הספיישל כתב וביים ג׳יימס גאן, שבעצם חוזר לראשונה לעבוד במותג מאז הפיצוץ המיותר עם דיסני ולפני שייפרד מהם סופית לטובת המתחרים בוורנר/די-סי. זה יקרה כמובן רק אחרי ״שומרי הגלקסיה: חלק 3״, שהספיישל הנוכחי צולם במקביל או כחלק מן הצילומים שלו. חוש ההומור המעוות וגם החיבה של הבמאי לפסקול מזן מיקסטייפ, בולטים כאן מאוד. כך גם האהבה העצומה שלו לדמויות והנאמנות המוחלטת לאופי הייחודי (גם אם לא מורכב במיוחד) של כל אחת ואחת מהן. זה אומר שצחקתי קלות מספר פעמים, ספרתי מספר ניצחונות בפסקול (ג׳וליאן קזבלנקס, לואו, סמאשינג פאמפקינס), ונזכרתי למה אני אוהב את הדמויות הללו. אלו שלושה מוקדים בהם הספיישל הזה מנגב את הרצפה עם ״מי מפחד מסנטה״, אם זו בכלל תחרות הוגנת.

למקרה שמנטיס ודרקס הן לא הדמויות האהובות עליכם ועליכן, ואם להיות כן הן גם לא בטופ אצלי, שווה להזכיר שכל השומרים ונספחיהם קופצים לבקר. אלו שכבר הזכרתי וגם נבולה (קארן גילן), רוקט (בראדלי קופר), גרוט (וין דיזל), וגם קוסמו כלב החלל, הפעם בדיבוב מריה בקלובה (ליהוק חדש, שיחזור על עצמו בסרט השלישי). בהופעות אורח מהסוג שכל-כך אוהבים תוכלו לראות לרגע קט את מארק האמיל שתוי (הוא אמנם רכוש דיסני אבל מזיכיון אחר, אז אולי זה מרגש? לא בטוח) ואת להקת Old 97's מחופשת ללהקה חייזרית. הם מנסים להלחין את מה שהם למדו על חג המולד, אז נחשו לבד עד כמה זה מדויק ועד כמה קומי. במיוחד כאשר כל אי דיוק מושר בפניו של כריס פראט שהתקרב לפלג קשוח של הנצרות באחרונה (והפך לשנוא נפשם של צייצני טוויטר, בזמן שחברי כתות מטורללות מהוללים כגיבורי מלחמה משום מה). זה כמובן לא העיקר בסרט אלא הפצת רוח החג, שאינה דתית בהכרח, והיותו סוג של מתאבן או מדבקת ניקוטין מספקת למי שמתגעגעים לשומרי הגלקסיה. ישו התינוק, כמה התגעגעתי אליהם ואיזה כיף שצריך לחכות רק כמה חודשים עד לסרט הבא.