״הדרקון של אבא״, סקירת נטפליקס

דומה כי מבין סרטי האנימציה שעלו בנטפליקס לאחרונה (״וונדל וויילד״) או צפויים לעלות בקרוב (״פינוקיו״ בגרסת גיירמו דל טורו), הסרט "הדרקון של אבא" (My Father's Dragon) מקבל פחות תשומת לב, לפחות בארץ. מצב די טבעי בהתחשב בכך שזה סרט מבית היוצר של האולפן האירי קארטון סאלון, אולפן שדומה כי מתמחה ביצירת סרטים מצויינים שלא מספיק אנשים רואים. בסקריה שלי על "מוליכי הזאבים" כתבתי על האולפן בדגש על היוצר הדומיננטי בו, טום מור. זאת בעוד "הדרקון של אבא" הוא סרטה נורה טוואמי, היוצרת באולפן החל מקרדיט של במאית שותפה (כלומר לא הבמאית הראשית) בסרט הארוך הראשון, "הסודות של קלס" הנהדר, וגם הבמאית הראשית של "המפרנסת", גם אותו תוכלו למצוא בנטפליקס. סרטה החדש יכול להתאים גם לילדים קטנים יותר מאשר הקודם שלה.

אם אתם רוצים עוד תמריץ לצפייה בסרט הילדים הזה, קארטון סאלון השיגו רצף מרשים לעמדת התסריט. הסרט הוא עיבוד לספר הילדים הקלאסי של רות סטיילס גאנט משנת 1948, ומי שעיבדה אותו לתסריט היא מג לפב, שעבדה קודם לכן באולפני פיקסאר. הקרדיט העיקרי שלה באולפנים הוא התסריט ליצירת הפאר "הקול בראש". המפגש בין שני הנתונים הללו מבטיח ניצוצות. כיוון שמדובר בקארטון סאלון, ההבטחה היא לניצוצות של גזרי צורות ספירליות בפלטות צבעים ייחודיות.

הסיפור של הסרט לא מרגיש מקורי במיוחד, גם אם חלק ממה שנראה כמו יצירות שהשפיעו עליו למעשה הושפעו מן הספר המקורי. "הדרקון של אבא" מסופר בקריינות של אישה (מרי קיי פלייס), אבל הדמות שלה לא נוכחת בסיפור. האבא לו יש דרקון הוא רק הילד, בשם אלמר (ג'ייקוב טרמבלי). הוא עוזר לאמו דלה (גולשיפטה פרהאני) לנהל מכולת בכפר קטן. אלמר מסוגל למצוא דברים בקלות מרשימה, אבל מתישהו הם פושטים את הרגל. האם והבן עבורים לעיר הגדולה ששמה טוען כי אין בה ירוק. יש מיתון גם בעיר ויש מקום לרכישת חנות חדשה, אבל בינתיים האם צריכה לבזבז כל מטבע שאלמר מצא בניסיון לשלם שכר לדירה לא מתפקדת בעליית גג, או על מנת למצוא עבודה. בעקבות אקט של נדיבות כלפי חתול, אלמר מוצא פתח להרפתקה שתציל אות מהאפרוריות.

כל מה שהוא צריך לעשות זה לשחרר דרקון, ויש גם לוויתנית בשם סודה שתיתן לו טרמפ לאי בו נמצא היצור. אלמר מפגין אומץ והוא יידרש להפגין גם תושיה בדרך לשחרר את הדרקון, על אי שכולל שפע של יצורים שיכולים להיות מאיימים. חלקם דומים לחיות מוכרות וחלקם עיוות חד שיניים. מי שמפקד על החיות באי הוא סיוואה (איאן מקשיין), אם תרצו קינג קונג קטן באי, או פשוט גורילה גדולה. הוא זה שכבל את הדרקון, אך מתברר שהוא לא ממש נבל, אולי אפילו להיפך. והאיום הוא לא הדרקון, אלא עצם קיומו של האי השוקע לאט ולפעמים לא כל כך לאט.

הדרקון, ששמו בוריס (גייטן מטאראצו), הגיע לאי על מנת לעזור באופן מסורתי: כאשר יציל את האי, יהפוך לדרקון גדול ויוכל לירוק אש. בינתיים הוא מפחד מאש. וממים. ופחות או יותר מכל דבר. אלמר ובוריס יפתחו חברות שכוללת את כל המסרים הטיפוסיים על עזרה הדדית, נאמנות, ויתור על אינטרסים וגם קבלת האחר. זהו סרט עם הרבה איומים ובלי נבלים. לא דבר יוצא דופן או אפילו מקורי, אך התסריט, כיאה לכותבת יוצאת פיקסאר, יודע לבטא את המסרים הדביקים ביותר בצורה הנראית אותנטית.

העיקר בסרט הוא לא הסיפור עצמו, או המדבבים. למרות שגם ריטה מורנו, ג'ודי גריר, דיאן ויסט, אלן קאמינג, ג'קי ארל הילי, כריס או'דאוד וגם וופי גולדברג טובים מאוד, פחות או יותר בסדר הזה. העיקר בסרט היא האנימציה. סגנון ההנפשה המוכר של האולפנים משתלט על הסרט פחות מאשר בסרטים של טום מור, אבל השילוב שלו בסצנות ספציפיות הקשורות להיבטים של האי או למהלכים שהדרקון צריך לעבור, נותן להם מרקם מיוחד והופך את הסרט לחוויה שצריך לראות. בין לבין, טוואמי וצוותה בנו היטב גם את האפלה של העיר ובניגוד אליה את העושר של האי, שתי סביבות שונות מאוד הן בצבעים והן בצורות המנחות את העיצוב. שתי סביבות שיכול להיות בהם משהו מאיים, אך הסרט מאזן אותן כך שהן לא צפויות להפחיד יותר מדי ילדים בגילאים שונים. זהו סרט לכל המשפחה במלוא מובן המילה, וככזה הוא ללא ספק עדיף על אופציות האנימציה הטריות האחרות בנטפליקס.

"הדרקון של אבא" הוא לא השיא של קרטון סאלון. במובן מסוים, הוא אולי הסרט הכי פחות שאפתני שלהם ובגלל שהוא עיבוד ספרותי, הוא גם הסרט היחיד בו הם מעורבים שלא קשור לזהות אתנית ספציפית, אירית או אחרת. אבל דווקא בשל כך, הוא סרט משויף מאוד ונטול נפילות של ממש. צפוי, אבל סרטי ילדים צריכים לפעמים להיות צפויים או מוכרים במידה מסוימת. הסרט הזה אפקטיבי במסר ובדרך בה הוא מתפרע עם הדמויון שלו מבלי לצאת משליטה. התוצאה מיועדת בעיקר לצופים צעירים ולחובבי אנימציה, אבל יכולה לענג כל צופה, אולי בכפוף לוויתור מסוים על ציניות.