פסטיבל חיפה 2022: ״בתולים״, ״שיר אהבה״, ״עדיף כבר המוות״, ״שתי אחיות״

אתמול אור פתח את הדיווחים מפסטיבל הסרטים חיפה עם פוסט שכולל חמישה סרטים, שאת חלקם גם אני ראיתי ואנחנו די בדעה דומה לגביהם. הכוונה ל"אשתו של צ'ייקובסקי" ו"פטר פון קאנט", לא בהכרח הסרטים הכי טובים בפסטיבל, אבל כן סרטים מעניינים מאוד וכאמור אני פחות או יותר בעמדה דומה לזו של אור, מה שלא בטוח לגבי כל הסרטים בפוסט הזה. הוא הפוסט השני מן הפסטיבל עצמו אבל הפוסט הראשון שלי, ואולי כיאה לפוסט ראשון וחצי במקרה, אעסוק בו רק בסרטי ביכורים. שלושה מן התחרות הבינלאומית, אחד ישראלי. הדיווחים יזרמו גם בהמשך השבוע כי שנינו כבר צברנו כמות גדולה של סרטים.

שיר אהבה
A Love Song

לפני שש שנים, אחד מן הסרטים הכי טובים שהציג בפסטיבל חיפה היה הסרט האמריקאי העצמאי "שיר אהבה" (Lovesong במילה אחת במקור) של הבמאית סו יונג קים. והנה גם השנה מציג בפסטיבל חיפה סרט אמריקאי עצמאי בעל שם עברי זהה ולפי הניסיון, מומלץ לפחות לבדוק בעתיד כל סרט בשם זה שמוצג בפסטיבל חיפה. למרות שהדבר היחיד שמחבר בין הסרטים הוא השם ובמקרה של הסרט החדש, השם במקור אפילו לא מחבר בין המילים.

החדש הוא סרטו הראשון של הבמאי מקס ווקר-סילברמן והוא מעניק תפקיד ראשי נדיר לשחקנית האופי הנהדרת דייל דיקי. הדקות הראשונות של הסרט מציגות אותה חיה במה שנראה כמו בידוד, באתר קמפינג באגם הסמוך להרי הרוקי בקולורדו. היא לוכדת סרטנים למאכל, מאזינה מעט לרדיו ומזהה ציפורים. לרגע חשבתי כי הסרט יעבור בלי אף מפגש אנושי (לוח השנה מראה על סתיו 2020) וזה לא היה מפריע לי: הפנים של דיקי מרתקות מספיק. אולם, כעבור דקות ספורות, נרטיבים מתחילים לחדור לסרט ועוד דמויות פוגשת את הגיבורה. הן לא האיש לו היא מצפה, לפחות לא בהתחלה.

זהו סרט על נופש שמתרחש בגיל היציאה לפנסיה (אך לא הרבה אחריו) ויש בו הרהור על זיכרונות העבר מבלי שדנים בהם בפירוט. תחושה כי משהו בקשר לטבע אבד עם הזמן, אך הסרט מוצא דרכים חדשות וקטנות לחוות מחדש את העבר ולהראות כי משהו מן הרוח שלו נשמר. למרות התיאור הזה, שום דבר בסרט לא כבד. למעשה, הוא מלא בהומור פחות או יותר בכל סצנה. התסריט שלו גם הרבה יותר מסורתי ומחושב מכפי שנדמה ואף כי הוא מעריך את ההתנתקות החלקית מן החיים המודרנים ואת הקצב האיטי, דרך העברת הסיפור אינה איטית. הסרט שומר על עניין כפי שהוא שומר על צניעות.

התפקיד השני בחשיבתו בסרט מגולם על ידי השחקן הותיק ווס סטודי שמביא לסרט מטען תרבותי שונה, אך הוא נכנס ליצירה ברוגע ולא בסערה. ההופעה שלו מינימליסטית והיא כוללת גם מעבר משירים ברדיו לשירים על הגיטרה, והנוכחות שלו ושל דיקי אפקטיבית גם בגלל הכבוד לגיל וליכולת של השחקנים לחשוף את עצמם, גם בסצנות שאין בהם התפרצות רגשות או חשיפה דרמטית. יש בסרט חשיפות כל הזמן וגם רגעים של שינוי של ממש בתודעה של הדמויות, אך אלו שינויים דקים. ברוב המקרים, צריך להביט היטב בפני השחקנים או בגוון כולל על מנת להבין כי התקבלה החלטה ללכת לכיוון אחר.

יש משהו בסרט שמזכיר את "ארץ נוודים", גם בכך ששני הסרטים הרבה יותר קרובים למיינסטרים משנדמה. אולם, דומה כי "שיר אהבה" שאפתני פחות ובכך הוא מרוויח לא מעט, וייתכן כי דווקא הוא האפקטיבי מבין שני הסרטים. לא אפקטיבי ברמה של "אחד מן הסרטים הטובים של השנה", אבל כן ברמה של סרט שעושה טוב על הלב.

הקרנה נוספת: 14/10 שישי 17:30, סינמטק

עדיף כבר המוות
We Might As Well Be Dead

סרטה של נטליה סינלניקובה מתרחש באוטופיה המוקפת בדיסטופיה: בית דירות יוקרתי, בעיצוב מודרני מתקדם, הניצב בסביבה מבודדת. סביב הבית מגרשי גולף גדולים ושפע פארקים לפעילות ספורט מכל סוג שהוא. אולם, כבר בפתיחה מובהרים התנאים בעולם בו מתרחש הסרט: התושבים במגדל הם קהילה וצריך לעבור ועדת קבלה על מנת להצטרף; החיים מחוץ לבניינים מגונים, כאילו הם סיוט כפי שנרמז בשם הסרט. 

בתוך העולם הזה, פועלת אנה, מאבטחת עם תחומי אחריות נוספים. היא זו שמראה את המקום למועמדים פוטנציאליים (ויותר מכך: היא בוחנת אותם) והיא גם מעדכנת את הדיירים בהודעת לגבי מזג האוויר ואירועי הקהילה. הבעיה של אנה נמצאת בדירה שלה, ליתר דיוק בחדר אחד בדירה בו בתה איריס מתבצרת ומסרבת לצאת: איריס סבורה כי יש לה "עין רעה" והיא מזיקה לאנשים עמם היא נפגשת. בעוד איריס מסתתרת אנה טוענת כי היא חולה והיא מנסה לתת את הרושם כי הכל בסדר ובעיקר בטוח בבניין. אלא שהיעלמות חיית מחמד של דייר אחר מובילה לטענות של פגיעה בביטחון. כמו שקורה במבנים חברתיים מסוימים, כאשר הביטחון מאוים הכללים משתנים וגם דיירים שנחשבו בעבר לחלק מן החברה הופכים לאיום. 

הסרט הוא מטאפורה חברתית על פחד ועל הקרקע המאפשרת פאשיזם וככל שהוא נמשך, השפה הגרמנית שנראית טבעית בהתחלה הופכת לצורמת. לא פשוט גם לבנות עולם עם חוקיות משלו וגם לספר סיפור אפקטיבי בעולם הזה ויש בפסטיבל סרטים שכשלו בכך. סינלניקובה, ילידת רוסיה הפועלת בברלין, עובדת בשפה של סביבתה אבל גם במורשת היסטורית ותוך מבט על קבלת זרים בהווה. לפרקים, סרטה ישיר מעט יותר מדי, בעיקר בעיצוב דמויות המשנה, אך בסופו של דבר הוא משל יעיל שיש בו גם חמלה לבני אדם, אפילו ברגעי אכזריות.

הקרנה נוספת: 14/10 שישי 18:30, טיקוטין

שתי אחיות
Moja Vesna

סרטה של הבמאית שרה קרן עוסק במשפחה סלובנית המתמודדת עם שני אתגרים קשים: המעבר לחיים באוסטרליה ומותה הפתאומי של האם. המשפחה מורכבת מאב שלא ממש למד אנגלית או הסתגל לסביבה חדשה, בת בכורה המצויה בהריון מתקדם, שכותבת שירה אפלה ודומה כי היא מכחישה את מצבה, והבת הקטנה מויה בת ה-10, שלוקחת על עצמה את ניהול הבית והשגת חפצים לתינוק שצפוי להצטרף למשפחה. מאמציה של מויה מפגישים אותה עם משפחה אוסטרלית בה אם המוכנה לסייע וחברה חדשה בת גילה, אף כי מויה לא מספרת להן את כל האמת על מצבה של המשפחה.

יש בסרט כמה דברים שהבמאית מבצעת היטב, אך גם כמה כשלים אשר מונעים מן היצירה להתרומם. היסוד החיובי הבולט ביותר הוא עיצוב הדמויות. יש בסרט חמש דמויות אמינות שכל אחת מהן משתמשת בשפה האנגלית בצורה שונה לחלוטין ועם זאת מדויקת בדרכה. מה שפחות עובד הוא החיבורים בין הדמויות והתפתחות עלילה: כל דמות אמינה בנפרד, אך הדרך בה מערכות היחסים ביניהן מתפתחות נראית מאוד לא אמינה. אף כי הטראומה יכולה להוות תירוץ להכל, הסרט לא מנמק היטב כיצד הדבר משפיע. הסרט לא מרגיש מהיר או מזורז, אך אולי יותר זמן מסך ונתינת מקום לתהליך היה גורם לו להיות אפקטיבי יותר, או להרוויח את הדרמה שהבמאית בונה במערכה האחרונה. דרמה שאמורה לספק שיאים רגשיים והיא כוללת דימויים שבהחלט היו יכולים להיות כאלו, אבל הם מרגישים מלאכותיים ולא אפקטיביים.

הקרנה נוספת: 12/10 רביעי 14:00, סינמטק

בתולים

נסיים בסרט ביכורים ישראלי, אף כי הבמאי שלו, מאור זגורי, כבר דומיננטי בתרבות הישראלית עוד לפני המעבר לקולנוע. זאת בזכות הסדרה "זגורי אימפריה", אותה יצר, ועבודותיו בתיאטרון, כולל בכתיבה של המחזה אשר היווה את הבסיס לסרט זה. אבל אין מקום לטעות: זגורי ניגש לסרט כמי שמנסה להרשים בשליטה שלו בכלי המדיום הקולנועי ואמצעים שסרט מאפשר והבמה לא מאפשרת. הדבר בה לידי ביטוי בדומיננטיות של נוף המדברי שהוא כמעט כוכב ראשי, ובהחלטה אמנותית בה אגע בהמשך.

בצורה וגם בטקסט, מדובר באחד מן הסרטים הישראליים הכי שאפתניים בעת האחרונה ואני מעריך אותו על התעוזה. התחושה היא כי הסרט נאמן לדרכו של היוצר. באותה נשימה, זהו גם סרט שלרוב אורכו לא עבד עבורי. בגלל השאפתנות, כאשר דברים לא עובדים זה צורם במיוחד. עבורי יש בסרט כמה רגעי אור שהופכים אותו למעניין, אך עדיין קשה לי להמליץ עליו כמכלול, גם בגלל ששמעתי כמה דעות שליליות בהרבה. לצד הדברים הללו, אף מועמדות של הסרט לאופיר לא הפתיעה אותי. זה סרט שמתרשמים ממנו, או להבדיל שונאים אותו בלהט. אין באמצע. כלומר, ייתכן ואני קרוב ללהיות באמצע.

סרט העוסק בנער שעבר לא מכבר למגורים בישוב קטן בערבה. המשפחה שלו כוללת מספר תסביכים ויש לו גם רגשות אשם פנימיים הקשורים להתבגרות המינית, וגם למפגש אפשרי עם המוות. כל זה בא לידי ביטוי בהיבט הכי יוצא דופן בסרט: חוסר היכולת של הגיבור לאונן. הסרט עוסק גם הדברים אחרים, אבל זהו בהחלט הקו המרכזי. אני מחבב את ההחלטה הזו כנושא לסרט, למרות הוולגריות המובנת. אך הפנייה אל מקום שמציג על המסך דבר שרוב הסרטים מתעלמים ממנו, דורשת גם עידון מסוים בכתיבה – ועידון הוא דבר הנעדר לחלוטין מן הסרט. כל מה שיכול להיות רמז הופך למודגש, דבר שחוזרים עליו כמה פעמים. כל זאת בסרט המועבר דרך התודעה של הגיבור, תודעה שבירה. כמו כן, פחות או יותר כל סיקוונס בסרט מצולם בשוט אחד. הצלם בועז יהונתן יעקב עושה עבודה נהדרת מאחורי המצלמה וזכה בחודש שעבר בפרס אופיר. אך בחלק מן השוטים הבחירה הזו פוגמת בדרמה ונראית גחמתית. לא תמיד מובן לי המוקם בו השוט מתחיל או מסתיים או מדוע המצלמה משתהה על פרטים מסוימים.

רוב החלקים המוצלחים בסרט עבורי נוגעים לקשר הנרקם בין גיבור הסיפור לנערה בת גילו, שמתמודדת עם משברים דומים לשלו אך בעזרת ביטחון עצמי גדול יותר. אמנם לפרקים הנערה הזו נראית כמו גרסה קיצונית למדי של מאניק-פיקסי-דרים-גירל, אך הסרט מרוויח את זה דרך המקום של הקשר שלה לעלילה ובזכות ההופעה של השחקנים מאור לוי וליאנה עיון. החן בחלק זה קשור גם לדרך בה הסרט נוגע בהתבגרות, עם שילוב של משיכה לשלב הבא בחיים, התמודדות עם טראומה וערגה לתמימות שבילדות. הדבר בה לידי ביטוי בכותרת, אותה יש להגות כמו המילה "חתולים" רק עם ב' – שילוב של רצון באקט של מעבר לעולם "מבוגר" עם קשר למשחק מילים, ולאביזר הקשור בסרט לעולם הילדות. חלק נרחב יותר בסרט קשור למשפחה האוהבת אך המסובכת של הגיבור, ובחלק הזה הסרט לא מוצא איזון בין מלודרמה מוקצנת להשפעה של קולנוע ארט-האוס וזרם תודעה של דמות; שילוב שקשה מאוד לבצע.

בפסטיבל מוקרנים עותקים חדשים של סרטי תיאו אנגלופולוס שבאופן מפתיע כוללים לא מעט דמיון לסרטו של זגורי: שוטים ארוכים, תודעה ולא ריאליזם, ושימוש במקרי קיצון. המאסטר היווני מצליח לייצר תחושה של לכידות וצמצום בסרטיו, שסומכים על הקהל ומשאירים הרבה מקום לפרשנות. לכן זוהי השוואה לא הוגנת לאחד מן הבמאים הגדולים בהיסטוריה. כואב יותר לצפות בסרטים שאפתניים שלא מצליחים מאשר בסרטים צנועים יותר שנכשלים. אני סקרן לדעת אלו תגובות ״בתולים״ יעורר. כאמור, איני יכול להמליץ על הסרט ואני מנבא שיהיו גם ביקורות נחרצות יותר, לצד אנשים שימליצו ויתפעלו.