״בל״ (Belle), סקירה

גאון אנימציה יפנית אחד ששמו שגור בפי כל הוא הייאו מיאזאקי, המאסטר שהוא שם נרדף לאנימה בפרט ואולי לאנימציה בכלל. אבל מי השני? מיהו היורש, קורא התיגר על האנימטור שחצה את גיל 80 ומאיים לפרוש אחרי כל סרט. סגנו בסטודיו ג׳יבלי היה איסאו טקהאטה, שהיה מבוגר ממנו מעט והותיר אחריו יצירות פאר דוגמת ״קבר הגחליליות״ ו״הנסיכה קאגויה״. עוד יוצר אנימה מחונן שכבר לא איתנו, אבל עזב את העולם הרבה יותר מדי מוקדם, הוא סטושי קון. הרזומה שלו כלל בין היתר את ״כחול מושלם״, ״שחקנית המילניום״, ״סנדקי טוקיו״ ו״פפריקה״. מי שכבר הוכתר בתור מיאזאקי החדש הוא מאקוטו שינקאי, עוד לא בן 50 וכבר הבמאי של שישה סרטים באורך מלא, ביניהם ״Your Name״ ו-״Weathering with You״, ומספר דומה של קצרים. אבל יש עוד שם אחד של יוצר בן דורו של שינקאי שכדאי להוסיף למירוץ – מאמוֹרוּ הוֹסוֹדה.

הקהל בישראל, שמתפנק לאחרונה מבחינת היצע האנימה בבתי הקולנוע, אולי מכיר את הוסודה בזכות אחת משתי יצירות – מראשית הקריירה ומן השלב הנוכחי. עד לפני שנה סרטו האחרון היה ״מיראי״ (Mirai), שהוצג בארץ בפסטיבל הקולנוע של ירושלים ושם כתבנו עליו בקצרה. מדובר בשילוב בין פשטות ושאפתנות עוד בשלב הקונספט, המבטיח להציג את העולם דרך עיניו של פעוט בן שלוש בשם קון, המתקשה לקבל את התוספת החדשה למשפחה, אחותו התינוקת שעל שמה קרויה היצירה. אחד מסימני ההיכר של סרטי הוסודה הוא קפיצות בזמנים, ולכן את הילדון הרגזן מבקרות לרגע כל מיני דמויות ממשפחתו מכל מיני זמנים, כולל אחותו התינוקת כשהיא כבר אדם בוגר.

מוטיב חוזר נוסף ביצירות הוסודה הוא חיים וירטואליים, שהחלו כבר בסרטו הראשון באורך מלא – ״דיג׳ימון – הסרט״ (Digimon). ילדי וילדות הניינטיז, או העשור אחריו שאין לו קיצור מוצלח, ודאי זוכרים גם הסדרה שהגיעה בדיוק בזמן לטלוויזיה הישראלית – בשיא המוקדם של מותג ״פוקימון״, ובקו התפר עמוס החרדות מהחלפת המילניום. המפלצות הדיגיטליות של ״דיג׳ימון״, או לפחות השילוב הרעיוני והוויזואלי בין עולמות, המשיכו ללוות את הוסודה בהמשך הקריירה. כולל בסרטו החדש ביותר עד כה – ״בל״ (Belle). גם הוא הוצג בפסטיבל ירושלים, זה של 2021 אחרי בכורה בפסטיבל קאן של אותה שנה, וכעת אפשר לצפות בו בספריות ה-VOD של yes וסלקום tv.

ביפנית הסרט נקרא ״הדרקון והנסיכה המנומשת״, אבל השם הבינלאומי קורץ בכוונה לאחד ממקורות ההשראה המוצהרים של הוסודה – ״היפה והחיה״. הכוונה גם לאגדת העם הצרפתית מן המאה ה-18 אבל בעיקר לסרט המונפש של אולפני וולט דיסני שחלקנו גדל עליו ומעולם לא נעשה לו רימייק, מה פתאום. לוקח לא מעט זמן להבין את ההקשר, משום שהסרט מתחיל בעולם וירטואלי בשם ״יו״ (האות האנגלית U) עם קונצרט חגיגי של כוכבת הפופ העולה, בל – דמות אנימה מייצגת, עם שיער ורוד מעבר לכל דמיון, עיניים כחולות עצומות וקול מלאכי. הדימוי המציג אותה לראווה, לבושה שמלת ורדים ורכובה על גבי לוויתן מרחף שעשוי מהמוני רמקולים, הוא כל מה שיכולתי לבקש מסרט אנימציה יפני. הצלחתה של בל בעולם הווירטואלי מעלה את השאלה על זהותה בעולם האמיתי, אותה היא נואשת לשמור בסוד.

בל היא בעצם סוזו (״פעמון״ ביפנית, לא רק ״יפה״ בצרפתית), תלמידת תיכון ביישנית שהדמיון החזותי היחיד בינה ובין האווטאר שלה הוא הנמשים. סוזו מתגוררת עם אביה, התומך אך שומר מרחק, וניכר כי היא עדיין מתאבלת על מות אמה מאז שהייתה ילדה קטנה. כאן נכנסת לפעולה היכולת של הוסודה לערבל בין עבר והווה במיומנות, כאשר כל תמונה עכשווית יכולה להוות טריגר לקפיצת זיכרון. בזכות הכישרון הטכני הזה הוא מרשה לעצמו למזוג פנימה דליים של אקספוזיציה, כדי להסביר את התנהגותה של סוזו, יחסיה עם חבריה לספסל הלימודים, או אפילו כיצד ייתכן שמישהי כל כך נחבאת אל הכלים הפכה לכוכבת פופ, גם אם במיסוך המאפשר אנונימיות דיגיטלית. העולם הווירטואלי של יו מאפשר להוסודה להפגין להטוטנות ויזואלית-נראטיבית נוספת בה הוא מצטיין – המעבר בין המציאות למה שקרוי סקנד לייף, כלומר החיים במציאות מדומה.

עדיין חסרה לנו החיה בסיפור, או הדרקון מהכותרת היפנית, וזאת משום שהוא לוקח את הזמן עד שהוא מתפרץ אל העלילה. שני אלה, הדרקון והחיה, הם כינויים לאווטאר מסתורי וידוע לשמצה בעולם הווירטואלי של יו, הפורץ באלימות אל אחת ההופעות של בל. אין ממש משטרה ברשת החברתית העתידנית הזו, אבל יש מעין כוחות לוחמים המנסים ללכוד אותו באשר הוא צץ. בל דווקא מסוקרנת מן הזעם שלו, שאולי מזכיר לה את הכאב הכבוש שלה. היא יוצאת לחפש את החיה ברחבי יו, וזהו הנדבך העלילתי שהכי מזכיר את ״היפה והחיה״ של דיסני, ברמת הפריימים או הסצנות ממש. כל זאת כאשר בעולם האמיתי חייה של סוזו זוכים למספר תפניות וחייה של בל נקשרים באלו של החיה, הניצוד בידי ההמון שרואה בו מפלצת. ממש כמו במקורות הסיפוריים, אבל עם עוד כמה קומות ורבדים.

אפילו לא דיברתי עדיין על דמויות המשנה הנהדרות, מהחברה הכי טובה של סוזו שהפכה לאמרגנית של בל ואשת סודה, דרך מלכת הכיתה שכולם מקנאים בה אבל יש לה סודות משלה, או החתיך של הכיתה שהוא חבר ילדות של סוזו, והמוזר של השכבה שהקים מועדון חתירה עם עצמו. ריבוי הדמויות קריטי למשחק הניחושים, של הדמויות בסרט את זהותה של בל הידועה לצופה, ושל הצופה שכמו הדמויות לא יודע את זהות החיה. אותי זה החזיק במתח ואני יכול להמשיך ולתאר עוד ועוד מהעלילה בלי ספוילרים כלל, משום שיש הרבה יותר מדי ממנה. יותר מכפי שניתן לדחוס לשעתיים בלבד, כאורך הסרט, בטח עם הדגשים הרגשיים שהוסודה מעניק לרגעי מפתח כמו גם לקטעי אווירה. לצערי זה אומר שהמערכה האחרונה חפוזה נורא, בעיניי לפחות, ומונעת מהסרט הזה להיות יצירת פאר של ממש.

עבורי, המאבק בין המשל והנמשל עזר להסוות חולשות עלילתיות כאלה ואחר ועל השאפתנות של הוסודה להעלות לדיון כל-כך הרבה נושאים שווה להצדיע לו, לא לשפוט לחומרה. המתחים והחיכוכים בין מי שאנחנו מאחורי המקלדת לבין איך שאנו מתנהגים בחברת בני אדם, מניעים את המטוטלת הרגשית של הסרט בין איפוק וסערה. ההשוואות שנערכות כבדרך אגב בין תהילת רשת לבין בריונות רשת לא מסיטות מן העיקר, אבל מעלות את השאלה עד כמה משפיעה על מצב הרוח דעתם של חמישה מיליארד זרים (מספר המשתמשים ברשת החברתית בסרט) לעומת עד כמה היא (לא) רלוונטית במציאות. הרעיונות הללו מטרידים כמעט כמו חלק מן הדימויים החזותיים, המונעים מהסרט להיות צפייה נוחה לילדים. אם כי הוא בהחלט מציב במרכז רגשות נעורים שפיציים, החל ממבוכה חברתית או בדידות דרך זעם עצור, ועד התמודדות עם התעללות מתמשכת או השפעות ארוכות טווח של אבל על נפש צעירה.

בנוסף, המוזיקה בסרט כל-כך מרגשת והאנימציה כל-כך יפהפייה, עד שעבורי הן חיפו על כל מעידה, צליעה או אפילו התרסקות של העלילה עמוסת הרגעים היפים והמרגשים בפני עצמה. השירים של בל ממש נתקעו לי בתודעה, מספיק כדי לזמזם מדי יום את החלקים שהם יותר המנונים מופשטים (צפיתי בגרסה היפנית, יש גם אחת באנגלית כולל תרגום ועיבוד מחודש לשירים). הלמו בי במיוחד השיר הראשון והאחרון, ובכלל הביצועים של קאהו נאקמורה בתפקיד בל/סוזו, המבצעת גם את השירים וגם את המשחק הקולי לאורך הסרט. שיר הפתיחה מציג את בל במלוא הדרה ונקרא ״U״, כמו העולם הווירטואלי. מדובר במעין המנון פופ מתוק אבל עם פאתוס שנשמע לאוזן הלא-מוזיקלית שלי כמו שילוב של מקצבי קיי-פופ עם שירה של דיווה לטינית. בסיום מגיעה וריאציה על שיר אחר, ״A Million Miles Away״, שמכוונת לשיאי התפעמות א-לה סיגור רוס, אם לזרוק עוד רפרנס מערבי. עליי זה עבד כמו קסם ולכן לדעתי הפלוסים של הסרט עולים על חוסר הסיפוק הנראטיבי, שהוא בעצם המינוס היחיד שלו.

לסיום, עוד קצת על הקריירה של הוסודה, בתקווה ש״בל״ יותיר בכם ובכן טעם של עוד ולא סתם יאכזב. הוא החל כאנימטור בשנות ה-90 עבור כמה וכמה סדרות נחשבות כמו ״דרגון בול״ ו״סיילור מון״. בזכות מותג ״דיג׳ימון״ שכבר הוזכר הוא החל גם לביים בעצמו, משלב את האנימציה היפנית המסורתית עם יצירות מחשב דיגיטליות, כפי שיעשה לאורך הקריירה וירכוש לעצמו סגנון שהוא גם מוכר וגם ייחודי לו. אחרי עבודה על עוד סדרה באמצע שנות האלפיים, ״סמוראי צ׳מפלו״ מאת יוצר ״קאובוי ביבופ״, ואז סרט נוסף המבוסס על מותג מוכר (״One Piece״), שנת 2006 הייתה המפנה – הפעם הראשונה שהוסודה יצר סרט מקורי משלו. היה זה ״הנערה שקפצה בזמן״ (The Girl Who Leapt Through Time), אודות תלמידת תיכון שבוודאי תנחשו איזו יכולת מיוחדת נוחתת עליה.

אחר כך הגיע ״Summer Wars״ על צעירה הנסחפת אל עולם וירטואלי, שיחד עם ״הנערה״ מהווה מעין מפת דרכים עבור הקולנוע של הוסודה והנושאים החוזרים ביצירותיו. בעקבותם הבין הבמאי שיש סיבה בגינה ליוצרים כמו מיאזאקי יש אולפן משלהם, ויחד עם יואיצ׳ירו סאיטו הקים את סטודיו ״צ׳יזוּ״, שפירושו ביפנית ״מפה״ והלוגו שלו הוא סילואטה של הנערה שקפצה בזמן. ארבעת סרטי האולפן עד כה הם ״Wolf Children״, ״The Boy and the Beast״ ואלו שכבר הוזכרו בפתיחה, ״מיראי״ ו״בל״. בתור מי שרק מתחיל להיכנס לראש של הוסודה ולגלות את גוף יצירתו במלואו, דווקא שני האחרונים הם נקודת כניסה לא רעה בעיניי, או לפחות כך חוויתי זאת בעצמי. אלא אם תרצו להתחיל מיד בפסגה, ואז ״מלחמות קיץ״ ו-״הנערה שקפצה בזמן״ יהיו הבחירה הנכונה. מי שכבר מוקירים את פועלו, אולי יסכימו איתי שההשוואות למיאזאקי מיותרות בסופו של דבר כי מדובר בחיה שונה לגמרי ויפה באופן שאין דומה לו.