״בת האמן״, סקירה לקראת הקרנות בבתי הקולנוע לב

"בת האמן" הוא סרט באורך 60 דקות בדיוק והוא נעשה בתקציב לא גדול במיוחד, המצטרף למסורת העשירה של סרטי תעודה ישראליים שעיקרם עיסוק של היוצרים במשפחתם, הפעם בשילוב עם עיסוק באמנות. יכול להיות שהוא מהווה את השעה הכי טובה שראיתי עד כה השנה בקולנוע, או לפחות אחד מן הסרטים הכי מדוייקים ומרגשים שראיתי בעת האחרונה. סרט שמרגע סיום הצפייה בו הבנתי כי אני רוצה לחלוק אותו עם אחרים, גם אם מתוך הבנה כי חלק מן ההתלהבות שלי ממנו היא לחלוטין מסיבות אישיות, ואולי מה שמלהיב לא בהכרח ילהיב את כולם.

כיוון שדברי השבח שלי עלולים לייצר ציפיות מוגזמות, אנסח זו בצורה מעודנת יותר: "בת האמן" הוא סרט חכם, צנוע ומרתק. אחרי הקרנת בכורה בפסטיבל דוקאביב, שם זכה בפרס סרט הביכורים הטוב ביותר, הסרט יוצא כעת לסבב הקרנות בודדות בבתי הקולנוע של רשת לב, החל מיום חמישי הקרוב (25.8) בליווי שיחה עם יוצרי הסרט. כמו כן, בקרוב הסרט יוקרן ביס דוקו. ייתכן וכל מה שצריך לדעת בטרם הצפייה מצוי בשורות הספורות הללו, ומי שסומך דיו על הטעם שלי מוזמן להזמין כרטיסים כעת ולחזור להמשך הטקסט אחרי הצפייה. מתוך הבנה כי לא כל הקוראים יעשו זאת, אמשיך ואכתוב עוד כמה פסקאות המיועדת גם לקהל שטרם צפה בסרט ורוצה לדעת יותר. אחריהן תבוא אזהרת ספוילר וחלק נוסף המיועד רק למי שכבר צפו.

מרגריטה לינטון, שיצרה את הסרט ביחד עם בעלה יניב לינטון, עוסקת ביצירה בניסיון לחדש את הקשר עם אביה, הצייר ולדימיר לנסקי. האב עלה מרוסיה לישראל וצייר במהלך כל חייו הרבה דיוקנאות עצמיים. בשלב מסוים חזר בתשובה, התגרש וניתק כמעט לחלוטין את הקשר עם מרגריטה, אמה, והצד החילוני של המשפחה. זאת בעודו ממשיך לצייר ולתעד דרך כך גם את המשפחה החדשה שלו, עם אשתו השנייה. הסרט נפתח כאשר מרגריטה מבקרת בתערוכה המוקדשת ליצירתו של אביה במוזיאון תל אביב, בדגש על דיוקנאות עצמיים. כך, דמותו המצויירת והצלחתו המקצועית מרחפות מעל דמותה גם בסרט שהיא מביימת, סרט שגם כותרתו ממקמת אותה רק ביחס עליו – הוא האמן, היא בתו.

התערוכה דוחפת את הבמאית לנסות לחדש את הקשר עם האב וגם לתעד אותו בסרט. לכאורה, הוא מגיב בחיוב לרעיון, אולם שב ודוחה כל מועד אפשרי לפגישה או לשיחה שלא בהודעות ובטלפון. מרגריטה לינטון יצאה לעשות סרט על אביה, אולם במשך רוב הזמן דומה כי כפי שנעלם מחייה, הוא לא ממש מעוניין לדון בעצמו איתה, או להפוך את הרצון להכרה ולחידוש הקשר למשהו שמעבר לפוטנציאל. כתוצאה מכך, הבמאית עושה למעשה סרט על עצמה מול ההעדר של האב.
"בת האמן" הוא גם סרט על אמנית, הבת שקודם כל מנסה להבין את בן המשפחה ששב ומאכזב אותה, לאחר מכן היא מנסה שוב ושוב ליצור קשר עימו ובסופו של דבר מאתרת את הקול האמנותי שלה בסרט שהוא דיוקן עצמי משלה, וגם תשובה לפריט שחסר בתערוכה המוצגת במוזיאון: ציור המתאר אותה. אולם יותר מכך, היא מנסה לתקשר. היא עושה זאת מילולית, על ידי שיחות טלפון לאביה או למשיבון שלו, אבל היא גם עושה זאת דרך הפניית המצלמה לעבר המשפחה שכן מלווה אותה. בתקווה שאביה יתרכך וידבר איתה, עד שזה יקרה היא משרטטת דיוקן שלו דרך העבודה שלו ושיחות עם מי שכן מוכן לדבר איתה: אוצר המגדיר את האמנות שלו, צייר שהושפע ממנו, וכמובן בני משפחתה כמו אחיה או אמא שלה, העוזרת להגדיר את האהבה שהוא קיבל ולא בדיוק נתן בחזרה.

לסרט נכנס, לכאורה בלי קשר ישיר, גם תיעוד של משפחת לינטון. תזכורת לכך כי הסרט בכל זאת לא נוצר על ידי מרגריטה בלבד, משום שהיא חוברת לבן זוגה המצלם אותה בתהליך היצירה. סוג של ניגוד לעומת דרך העבודה של אביה, שפועל לבד ומשמר את המיתוס של האמן שיוצר מתוך בדידות, מפגין רגשות באמנות ולא בחייו הפרטיים. בת האמן עצמה היא תוצר של היחס הזה וגם מצויה בסכנה של הפיכה לאמנית מנוכרת בפני עצמה. שכן, כל יצירת סרט תיעודי אישי כוללת בתוכה גם גוון נרקיסיסטי, גם אם הסרט מנסה לאזן זאת דרך הקשבה לזולת וניסיון לתת קול ומקום בפריים גם למי שמסרב להיראות בו וממעט להשמיע את קולו.

הסרט הוא ניסיון מוצהר לתעד היעדר, כפי שמנסחת זאת הבמאית במילותיה. אך הניסיון כולל גם חיפוש של חלקים מן האב שבכל זאת אינם נעדרים, גם אם הוא בחר להוציא את עצמו מן החיים של בתו. אפשר להשליך מכך על משפחות אחרות, ולא רק באמנות. זאת בעוד המשפחה הקטנה שבלב הסרט מכילה בתוכה קונפליקטים המצויים בלב החברה הישראלית: ההשתלבות החלקית של העלייה מרוסיה בחברה, והיכולת המוצלחת יותר של הדור הצעיר להשתלב בחברה; הפער בין דתיים וחילונים, פער שנוכח בסרט באופן מוחשי גם בהליכה ברחובות מרכז ירושלים, רחובות שיש בהם מפגש תמידי בין שכבות שונות של החברה ושל קשר לדת.

משהו בסרט הזכיר לי רגע קולנועי מרתק מסרט תיעודי אחר מן השנים האחרונות, "הציירת והגנב" של בנג'מין רי. ברגע השיא של הסרט ההוא, הצעיר הנורווגי שהתדרדר לפשיעה מביט בדיוקן שציירה האישה הצ׳כית שאת ציורה הוא גנב, והוא המום מן התוצאה. האמנית ראתה אותו, מצאה אותו ראוי לתיעוד ולהנצחה, וחשפה עבורו דרך הבד צדדים אחרים באישיות שלו. באופן דומה, דומה כי מרגריטה מקווה למצוא בציורים של אביה את עצמה, אף כי היא יודעת בתוכה כי ייתכן והוא כבר זמן רב לא הקדיש לה תשומת לב ראויה אף לא כמושא לציור. כתחליף, היא מנסה להעניק לו חיים בסרט שלה, לצייר בדרכה דיוקן מעמיק ואוהב שלו בעזרת המכחול שהיא מכירה, מצלמת הקולנוע.

יש עוד אלמנט אחד בסרט שלא התייחסתי אליו עד כה. אלמנט שייתכן וחלק מן הצופים ירגישו שהוא מעט יוצא דופן: זה סרט עם הפתעה, לפחות עבור חלק מהקהל. הפתעה הדורשת ממני לעבור לספוילרים על מנת לסקור את הסרט במלואו, ולכן אני מחלק את הטקסט לשניים אחרי האזהרה. אולם בטרם אעשה זאת, אציין כי הדבר עליו אני טרם כותב הוא לא המהות של הסרט, לא יותר מאשר נקודת המוצא: צעירה המנסה למצוא גשר לאביה, גם דרך שיחה ישירה וגם דרך הבנה ותיעוד באמצעים המשלבים בין תקשורת להיעדרה.

— ספוילרים מכאן —-

אפשר לקרוא את "בת האמן" כסרט פואנטה, סרט שכולו נסוב סביב הסוד בעשייה שלו: רוב מה שרואים או שומעים בסרט משוחזר, או מבוים. שיחות הטלפון עם האב, אינן עם האב. הציורים הם עבודה של צייר אחר. וגם הפרטים הביוגרפיים שהוצגו כעובדות, חלקם משקרים. משקרים על מנת לומר את האמת. כמו מותחן, ניתן לראות כיצד רמזים לטוויסט היו שזורים בסרט למן ההתחלה. אלא שלא מדובר במותחן ולפחות עבורי, הטוויסט פחות הרגיש כמו טוויסט ויותר כמו חשיפה של מהלך מחושב: איך עובד האקט של היצירה האמנותית הקולנועית. כיצד ניתן לגעת בתיעוד המשפחה דרך אנשים מבחוץ, כאשר לכאורה הקול אינו אותנטי והציורים הם לא המקוריים. כמו במאית של סרט עלילתי, מרגריטה ליהקה מחדש את סביבתה ואת חייה. אך הרצון לתקשר נותר. אפילו אם שמו האמיתי של האב לא נחשף בסרט, רוחו מרחפת. גם אם בתור היעדר או משהו לא מושג.

ההפתעה או היכולת לנחש מראש את התפנית היא בונוס לצופה, היבט שהוא בסופו של דבר שולי בהנאה או בהתרשמות מן הסרט. העיקר הוא בתיעוד מלא הכנוּת, הן של מה שאבד בקשר עם האב והן של מה שקיים בקשר עם בני המשפחה האחרים. העיקר הוא ברצון לתעד ולהבין, ברצון לחדש את הקשר ולשקף אותו לקהל, אך גם לשמור על רצונו של האב – שבסופו של דבר מרחיק את עצמו מבתו ומוציא עצמו מתוך הסרט שהיא יוצרת אודותיו.

כותרת הסרט הפשוטה חושפת בסופו של דבר טריק נוסף: האמן אולי זוכה להערכה, אבל הוא לא הנושא אלא נגזרת של הבת. אין כאן דיוקן של האמן, גם אם הוא צייר דיוקנאות. יש כאן בת המתעדת את עצמה ומעבירה היטב את עולמה, בתור מי שבדרכה בראה עולם מלאכותי בתוך סרט תיעודי. אולם, השחקן שמגלם את אביה לא לגמרי מגלם אותו, כשם שהציורים עבור הסרט לא לגמרי מבטאים את הסגנון שלו. הם רק אמצעי עזר בסיפור האישי. כמובן שטשטוש הגבולות בין התיעודי לעלילתי הוא לא דבר חדש. גם לא סרטים אשר חושפים את טבעם רק בשלב מתקדם. "בת האמן" לא מנסה להיות מהפכני, אלא להיות כן. הוא משתמש במקום בו נמצא הקולנוע התיעודי בימינו על מנת להגיע לכנות הזו. הוא נעזר בפשטות הסיפורית, במבנה של סרט באורך שעה, על מנת ליצור קולנוע מפואר, בדרכו.