״הטרף״ (Prey), סקירת דיסני+

ראשית, הבהרה: סקירה זו עוסקת, די באיחור, בסרטו של דן טרכטנברג שנקרא "הטרף" (Prey), הזמין בישראל דרך שירות הסטרימינג דיסני+. נא לא להתבלבל במשחק המוזר שמפיצי הסרטים בישראל משחקים, בו סרטו של בלתזאר קורמאקור שמוקרן בבתי הקולנוע קיבל את השם העברי "טרף", שהוא בשום צורה לא תרגום לכותרת המקורית ״Beast״ ועלול להיתפס כניצול הזדמנות סביב הסרט בעל השם הדומה ויחסי הציבור המעט טובים יותר שמופץ רק בסטרימינג. אני מניח שזה רק צירוף מקרים ואולי דווקא מפיצי "הטרף" הם אלו שנאלצו להתאים את עצמם למצב שנוצר, ולבצע את אחד מן הדברים הכי שנואים עלי בעיברות שמות סרטים: הוספת או השמטת ה' הידיעה, במחשבה שזה בכל זאת תרגום מדויק. אז לא, המשמעות של "גיבור", אחד מיני רבים ולא מיוחד בקרב הגיבורים, שונה מאוד מ"הגיבור", השם בו הסרט של אסגר פרהאדי נקרא בישראל ולהערכתי רק אצלנו זה כך. אותו דבר לגבי "הטרף", בסרט שצריך להיות מתורגם ללא יידוע כי הוא עוסק במתכוון בטורפים ונטרפים רבים. עד כאן התלונה שלי על שמות סרטים וכעת לכתיבה על הסרט עצמו, שכבר נכתב עליו הרבה. בכל זאת, אני מוסיף את הטייק שלי.

אחת מן הטענות הנפוצות ביותר כלפי הקולנוע העכשווי היא היעדר תוכן מקורי בסרטים המסחריים, שכן האולפנים הגדולים מפיקים רק סרטים הקשורים למותג מוכר. פעמים רבות הייתי שותף לדעה זו וסביר שעוד אשתמש בה בעתיד. אולם, הבמאי דן טרכרנברג פועל בצורה שונה: הוא מתייחס לעצם הקישור לסדרת סרטים כלשהי כדבר נתון בקולנוע וכהזדמנות יצירתית. הוא מתעקש להוכיח את עצמו כמספר סיפורים מוכשר ומקורי דווקא בתוך הסדרות שהוא פועל בתוכן אבל נותן להם ספין אישי, או לפחות מגדיר אותן מחדש. הוא עשה זאת ב"דרך קלוברפילד 10" וכעת ב"הטרף" בצורה מוצלחת יותר, להרגשתי. טרכטנברג משיב את דמות "הטורף", מותג קולנועי שייתכן ועדיף היה שלא היה הופך לסדרת סרטים שהולידה עוד שלושה המשכים ישירים, וספינאופים נגד ״הנוסע השמיני״. הבמאי מכניס רעננות למותג ולוקח אותו לעידן אחר, מילולית, תוך שהוא גם מכבד את המקור. לאו דווקא בקריצות בדיאלוג (אף כי יש כאלו), אלא בחידוד הנושאים בהם הוא עוסק, תוך הבהרת המסר והתאמתו לשיח ב-2022.

לכן על מנת לדון בסרט, אחזור לרגע לסרט ״הטורף״ (Predator) המקורי משנת 1987. הסרט הזה הציג לראשונה את הגזע החייזרי שמגיע לכדור הארץ למטרות צייד, מצויד ביכולת הסוואה, נשקים מתקדמים שיכולים להכניע בקלות את מיטב לוחמי הצבא האמריקאי, שיטת איתור קורבנות על סמך חום גוף, וחיבה לתקוף דווקא את היריבים החזקים. אבל זה גם סרט על חיילי ארה״ב במרכז אמריקה, שנוצר בתקופה בה הפעילות הצבאית של המדינה באזור הגיאוגרפי הזה הייתה שנויה במחלוקת. ניתן לראות בסרט מטאפורה לצבא החזק שנכנס לצרות במדינת עולם שלישי מבלי שהוא מבין מי הכוח שניצב מולו והאם הוא תוקף אויבים או ידידים. ניתן גם לקרוא את "הטורף" המקורי כסרט ביקורתי על מדיניות החוץ של ארה"ב ואת ההתערבות במעשים במדינות עולם שלישי כהמשך של המערבון. היחס אל שטחי מחייה של אנשים אחרים, כיבוש ה״שממה״ מבלי להבין שהיא אינה שממה. הסרט לא מדגיש רוב הזמן את הביקורת והוא רוב הזמן עם החיילים, בעיקר ארנולד שוורצנגר בשיאו כמעט מכל בחינה אפשרית.

טרכטנברג והתסריטאי פטריק אייסון מאתרים את החוט הביקורתי שקיים במקור ובהתאם לרוח הזמנים בימינו, מוצאים דרך לשים אותו בחזית. גם אם זה אומר למקם את העלילה רחוק יותר בעבר. "הטרף" מתרחש בשנת 1719 באזור המישורים הגדולים (כיום במרכז ארה"ב) ועוקב אחר ישוב קטן של בני שבט הקומאנצ'י, אשר שלטו באזור. שרידים לנוכחות של אדם הלבן קיימים כבר למן ההתחלה, כמו גם לפלישה החייזרית של הטורף. גיבורת הסרט היא נארו (אמבר מידת'אנדר) נערה צעירה שמרגישה שהיא כבר בשלה לצאת למסע צייד לבדה. היא רואה דברים שאחרים בינתיים לא ראו אבל יש פגם שהיא לא מודה בו בתור ציידת: במפגש מול חיות, היא נוטה לקפוא ולא לפעול במהירות. אחיה הגדול טאאבי (דקוטה ביברס) הוא צייד מצטיין והוא נע בין תמיכה באחותו ובין הצרת צעדיה, מסיבות שונות. יציאה לצייד לבד היא חלק מתהליך ההתבגרות בשבט, אולם נארו גם מנסה להצטרף לצייד קבוצתי על מנת להוכיח את עצמה, וגם כי היא חשה סכנה. דומה כי כולם היו מעדיפים שהיא תעשה כל עבודה אחרת. למי שמחפש הפתעות בעלילה: לא הפעם.

ההיפוך בכותרת הסרט מ"טורף" ל"טרף" אינו מקרי. יש לו משמעות סימבולית היסטורית בהקשר של שבט הקומאנצ'י שעומד להפוך, היסטורית, לטרף. כמו כן, הסרט מלא בסצנות שמראות כי הטבע מלא בטורפים, גם בלי אדם וחייזרים, וכי מה שטורף חיות מסוימות יכול בקלות להפוך לנטרף. כולל האדם, לא משנה מה צבע עורו. הסרט אינו מעודן בכך, במתכוון, כפי שהוא אינו מעודן בנרטיב "אישה רוצה להצטיין בתפקיד מסורתי של גברים". זהו עולם בו טורף הופך לנטרף לא דרך גלגל החיים, אלא באכזריות. כולל מצד בני האדם, למרות שהם מסוגלים גם לגלות אחווה שלא מבטלת את האכזריות. כאמור, זה לא חדש במותג אבל מוצג הפעם בצורה ישירה ובהירה יותר. אין טעם לצפות בסרט בגלל המסרים הפוליטיים שלו ומבחינת משחק עם מסרים מסוג זה, הסרט מפסיד ל"אין מצב" שאפשר כעת לראות בקולנוע (אתם לא צריכים סקירה על מנת להחליט האם ללכת לראות סרט של ג'ורדן פיל, אבל תקבלו מאיתנו טקסט על הסרט הזה בקרוב).

המסרים מאפשרים ל״הטרף״ גם להיות עדכני לזמננו וגם, בדרכו, לפתח את המותג ולתת לסרט לצמוח למה שהוא עושה טוב. ומה שהוא עושה טוב זה פשוט: קולנוע מענג. צילום יפה של נופים בנוסח מערבון, בנייה של קטעי פעולה שמבוססים על מתח והבנת מיקום הדמויות ביחס למרחב, רגעי אימה שבנויים טוב. אם תרצו, ניתן להוסיף גם הומור בדיאלוג, אולם גם כאשר יש הומור מסוג זה, הוא מעודן ביחס למקור. כי מי יכול להגיד שורות מגוכחות כמו שוורצנגר. אם כי צופים קשובים כן יזהו מספר שורות זהות בין שני הסרטים. היה מפתה לכתוב שבזכות סרטים עשויים היטב כאלו הולכים לקולנוע, לו רק הסרט היה מציג בקולנוע. אבל זה די המיטב שסרט ז'אנר יכול לספק: הוא לא הדבר הכי מעמיק, אבל הוא לא מעליב את האינטליגנציה. טרכטנברג יודע היטב איזה סוג קולנוע הוא אוהב ומהן הנקודות החזקות שלו בתור במאי, והוא נשען עליהן שוב ושוב.

הסרט כן נמצא במלכוד, שכן לצד הניסיון שלו להיות תקין פוליטית, בני הקומאנצ'י מדברים בסרט בעיקר אנגלית, מסיבות מסחריות. הוקלט גם דיבוב לשפתם אבל לא הצלחתי לאתר אותו בדיסני+ ישראל. אציין רק שמהלך העלילתי סמוך לסיום פותר את הדבר בצורה חלקית, ובכל מקרה, לא מדובר בהרצאה מדוייקת היסטורית. למרות שהסרט כן מזכיר היסטוריה שחלק מן הציבור, לא רק בארה"ב, מעדיף לשכוח או סתם לא מכיר. מלכוד נוסף הוא יצירת פריקוול שמתרחש הרבה לפני הסרט הקודם, בעוד האמצעים הטכנולוגיים ליצירת אפקטים וכלי נשק לחייזרים השתפרו מאוד, וחלק מן האפקטים מן הסרט המקורי התיישנו. גם הדבר הזה לא צורם יותר מדי, שכן "הטורף" המקורי ידע להחביא היטב את החסרונות שלו בתחום והיה לו די הרבה מה להציע ביחס לשנת 1987. גם במקומות בהם הסרט הנוכחי מבצע מקצה שיפורים, הוא עושה זאת כמחווה לסרט המקורי.