פסטיבל ירושלים 2022: "הדרך לאילת", "יוני אפס", "עקרה", "כל מה שאני יכולה"

אתמול (חמישי) נאלצתי לעזוב את פסטיבל הקולנוע בירושלים, קצת לפני טקס חלוקת הפרסים שהתקיים בערב. יחד עם זאת, הפסטיבל יימשך עד יום ראשון והסיקור של סריטה טרם הסתיים. אור עדיין נמצא בירושלים ויוסיף לדווח, כולל פוסט מיוחד על הזוכים בהמשך. גם אני צברתי מספיק סרטים לדיווח עמוס נוסף פרט לדיווח הזה, כולל התייחסות לכמה מן הסרטים שזכו אתמול בפרסים. בפוסט הזה תמצאו את זוכה התחרות הישראלית, וגם כמה סרטים מעניינים שיצאו ממנה בלי פרסים. בתמונה בראש הפוסט: הבמאי הזוכה יונה רוזנקיאר בפרימיירת סרטו ״הדרך לאילת״. צילום: תם וינטראוב לוק, באדיבות היח״צ ופסטיבל הקולנוע ירושלים.

הדרך לאילת

תיאור סרטו השני של יונה רוזנקיאר נשמע כמו הגרסה הישראלית ל"סיפור פשוט" של דיויד לינץ': אלברט, קשיש החי בקיבוץ בפנייה הצפון-מערבית של המדינה, מתערב שהוא יכול לנסוע לאילת בטרקטור, שמגיע למהירות שיא של 35 קמ"ש (בירידה), בתוך שבוע. למסע מצטרף בן, בנו הלא בדיוק מוצלח של אלברט. בן מנסה להציל את הנישואין שלו בין היתר דרך פרויקט משותף עם אשתו הקשור לפיצויים על אובדן רכוש משפחתי בשואה, פרוצדורה שצריך בשבילה את החתימה של אלברט. ככל שהסרט נמשך, מתגלה שזה לא רק "סיפור פשוט" אלא גם סוג של ״פורסט גאמפ״ ישראלי ובדיעבד: אלברט טוען כי הוא נכח בצמתים רבים בתולדת המדינה.

גם אם לוקחים את העבר של אלברט בספק, הסרט נוסע לא רק מן הגבול הצפוני לעירייה הדרומית ביותר, אלא גם מבקר בכל הנושאים בהם נוגע הקולנוע הישראלי: זה מתחיל בקיבוץ ועם זכר לרכוש שנגזל בשואה, ממשיך למפגש בין עדוֹת ועולים, קופץ לתדלוק ומפגש עם פלסטינים ומתנחלים בשטחים, טובל במקווה עם חרדים, מאכיל תנינים בעמק בית שאן, וחוזר גם לסרטיו הקצרים והארוכים של רוזנקיאר בעבר. אפילו דובר קוסאשווילי נמצא בסרט. כפי שניתן לראות גם ברשימת הזוכים בפרסי הפסטיבל, למרות הגודש הזה – הסרט עובד.

זה עובד בגלל שבמדינה בה ניתן לנסוע מקצה לקצה ביום אחד, או שבוע בכלי רכב איטי, ניתן גם להרגיש כיצד כל הנושאים הלא קשורים הללו הם נושא אחד. מה גם שבלב הסיפור ניצב מה שהוא אולי הז'אנר המרכזי ביותר בקולנוע הישראלי: יחסים בתוך משפחה. בסרטו הקודם, "הצלילה", עסק רוזנקיאר ביחסים בין אחים על רקע מות האב. בסרט זה הוא מתמודד עם מוות אפשרי של אב, כאשר האב עדין חי וניתן לטפל בו, רק העולם ממנו הוא בא כבר פחות רלוונטי או גוסס. יש בשינויי הזמן גם צדדים חיוביים והגסות של האב גורמת לבן (שנקרא כאמור בן) סוגים רבים של מבוכה, אבל יש בכך גם קינה על דור שהיה ערכי בדרכו ושרד בדרך מאולתרת ועם תושיה.
בסרטו "הצלילה", רוזנקיאר ושני אחיו גילמו את התפקידים הראשיים. כאן התפקיד המרכזי ניתן ליואל רוזנקיאר, והאחים הנותרים זוכים לתפקידים קטנים יותר, בעוד את התפקיד של אלברט מגלם שמואל וילוז'ני. הוא רותם לתפקיד הדרמטי את כל היכולות הקומיות והפיזיות שלו. פרט לשני השחקנים הראשיים, הסרט לא רק נע בין נופים מגוונים, אלא גם דרך ליהוקים מגוונים ומדוייקים של דמויות משנה.

חלקים גדולים בסרט מתרחשים בסביבה חולית או מדברית, אך הצילום של עודד אשכנזי מעניק לסרט גוון שמשי צהבהב גם בסצנות בסביבה אחרת. זה נראה הפוך למראה האקזוטי של ארץ ישראל בסרט אחר שהוקרן השנה בתחרות, "אמריקה" של הבמאי אופיר ראול גרייצר והצלם עומרי אלוני. שני הסרטים נודדים לא מעט בארץ והיא נראית יפהפה וכה שונה בכל אחד מהם. שניהם גם עוסקים בקשר לארץ גם דרך האופציה לעזיבה. "הדרך לאילת" אולם לא רומז בשמו ליבשת אחרת, אך ייתכן ולא במקרה מוזכרת בו טיסה קרובה לחו"ל, והוא כולל דמות משנה שנכנסת למצב סכנה בגלל שהיא רוצה להשיב לחזקתה את הדרכון שלה. זהו מכתב אהבה לאב אבוד ולארץ אבודה, וזה מכתב שנחווה בעיניים המפוקחות של הבמאי. הדמויות לא יודעות עד כמה כן יש להן אהבה ולא רק ריבים. בן לא מודע לכך כי האב המביך שלו הוא, בדרכו, מושא להערצה. בבד ובד, זה גם סרט על השלמה על השינוי בזמנים והאפשרות של מוות, שנוכח כבר בפריים הראשון.

הקרנה נוספת:
ראשון 31.07.22 | 20:00 | משאיות הקולנוע

כל מה שאני יכולה

הבמאית שירי נבו פרידנטל מציגה בסרטה דמות של תובעת צעירה מטעם המדינה, הנדרשת לטפל בתיק שנחשב קטן ובעייתי רגע לפני שהיא תמונה לתיק שחיתות בעייתי אף יותר. אך התיק ה״קטן״ מתגלה כבסיס לקולנוע גדול, בכל הנוגע ליצירת הזדהות רגשית ושיקוף המצב המורכב במשפט על עבירות מין. הסרט מראה גם שעובדי המדינה (כולל השופט) רוצים שהצדק יצא לאור, אולם זה קשה בתיק שהראיות בו הן מילה מול מילה. הגבר המואשם יכול להרשות לעצמו צוות הגנה יוקרתי, בעוד המתלוננת מתקשה להתמודד שוב עם רגשות שהדחיקה במשך כעשור, אחרי ניצול שעברה בגיל 13.

פרידנטל מציגה את המשפט הדרמטי כמתנהל בחדר קטן ומלחיץ, עיצוב התורם רבות לתצוגות המשחק המשובחת בסרט: גם של אניה בוקשטיין בתפקיד התובעת, גם של יתר הצוות, ובאופן בוטח במיוחד של שרון סטרימבן, בתור המתלוננת. הופעתה משקפת היטב מצב נפשי שברירי, אך בכל זאת יש בה ביטחון וגם הקשבה לפרטנרים של השחקנית בסצנה. הדבר נכון גם לסצנות עם סטרימבן שמתרחשות לא בין כתלי המשפט, בהם אנו זוכים ליותר פרטים על הזוגיות בה היא נמצאת, ועל הדרך בה חזרה ולא חזרה לחיים של צעירה נורמלית.

כותרת הסרט מסבירה על הניסיון של הפרקליטה לתת את כל כולה למשפט, אבל גם מצביעה על כך כי הלקוחות שלה לא סבורות כי היא עושה מספיק, או שיש לה בכלל יכולת מול מה שנראה כמערכת שלא מותאמת להגנה על החלשים. יש לציין כי הבמאית מייצרת את האפקט הזה בסרט בלי שטנים: הנאשם מוצג כאיש משפחה ומי שמשוכנע בחפותו, וכך גם עורכי הדין שלו. הם מתורגלים בלהסביר כי גם אם העדה מתפרקת נפשית מולם, הם לכאורה פועלים בצורה רחומה ומתוך שאיפה לצדק ולא להכנסה. הם ללא ספק האויב בסרט, אך הם לא אכזריות חסרת פשרות בלבד.

קו העלילה של המשפט אינו קו העלילה היחיד בסרט, שמציג את האופן בו המשפט משפיע על חייה האישיים של התובעת, וגם את הקשר בין מצבה המשפחתי והאישי לבין התיק בו היא מטפלת. הדבר נעשה דרך מבט על היחסים שלה עם אמה וסבתה (היעדרות האב מוסברת במהלך הסרט ורומזת לרובד נוסף). מעבר לכך, הפרקליטה מתחילה גם בקשר רומנטי עם עורך דין אחר, גבר גרוש המגדל ילד ומתקשה לקבל את היעדר הרצון שלה להוליד ילדים בעצמה, רצון שמטריד גם את הנשים המבוגרות במשפחתה של הגיבורה. כל הרבדים הללו מתנהלים כקווי עלילה נפרדים עם מעט נקודת השקה, אך אין ספק שהם בוראים מארג אחד. הבעיה היחסית של הסרט היא שקו העלילה של המשפט והפגיעה המינית הרבה יותר עוצמתי מן החלקים האחרים, גם אם הם לא רעים ומחושבים היטב בפני עצמם.

הקרנה נוספת:
שבת 30.07.22 | 20:30 | משאיות הקולנוע

עקרה

דומה כי הקולנוע העוסק בחרדים והמיועד לחילונים, מתחלק לשתי קטגוריות: סרטים המבקרים את אורח החיים השמרני וחוסר היכולת של היחיד לבטא את עצמו במסגרת, וסרטים רוחניים המבקשים להלל את הכוח שבאמונה ובמבנה המסורתי, גם אם בלי לקבל אותו באופן חד משמעי. דומה כי סרטו של מרדכי ורדי, רב ויוצר קולנוע, מבצע את שני הדברים. הוא מבקר לא מעט את הצביעות והשוביניזם בחברה החרדית, אך מציג גם את כוחה של האמונה ומצליח להיות רוחני בלי לאשר או לבטל בצורה חד משמעית את הדת. הסרט אמנם מציג עולם בו דברי הרבנים מכריעים, אך גם מגוון של עמדות ופתיחות בקרב הרבנים. בעיקר, הוא מציג סיפור שובר לב על אישה במצב שהוא קשה מנשוא בתחילת הסרט, וזאת עוד לפני שעולמה מתרסק בדרכים שונות בעקבות מעשה אחד.

פייגי ונפתלי נשואים כבר ארבע שנים ולא מצליחים להיכנס להריון. המתח ביניהם גדל גם בגלל שהם עדיין חיים עם ההורים של נפתלי, איתם פייגי לא בהכרח מסתדרת. בראש השנה, נפתלי נוסע לאומן ואורח בשם הרב אליהו מגיע להתארח בבית המשפחה. נאמר עליו כי יש לו כוחות מיסטיים ויכולת לרפא את העקרות של פייגי. אליהו הוא דמות שיש בה גוון רוחני, אך הוא גם מעורר חשד גדול בהתנהגותו ואמו של נפתלי חושדת בו מן ההתחלה.

אין הפתעות גדולות מבחינת הנרטיב בהמשך, אבל כן יש בחינה של כל דמות את המעשים שלה. קיים ניגוד בין האמונה, מה שהדמויות חושבות שהוא הדבר הנכון מבחינת הדת, עצות הרבנים, והרגשות. זה לא קולנוע מורכב, אבל הוא אפקטיבי באופן בו הוא משלב בין עדינות ומלודרמה. הכוח העיקרי של הסרט הוא המשחק של שתי השחקניות הראשיות, שיש ביניהן דינמיקה מרתקת למרות קצר בתקשורת וחשש לאורך כל הסרט. מילי עשת מופלאה בתפקיד הראשי, השונה מכל מה שראיתי אותה מגלמת עד כה. אילנית בן-יעקב נהדרת בסצנות הקשורות לקו העלילה הראשי והיא סוג של נציגה של ניסיון וחכמה בסרט: היא הייתה חילונית בעברה והיא גם אישה בחברה החרדית. דומה כי דרך כך היא מבינה דברים שדמויות אחרות לא מבינות.

יש גם עלילת משנה קומית הקשורה לדמות שבן-יעקב מגלמת, והיא עובדת הרבה פחות טוב ומתגלה כחיסרון העיקרי של הסרט. חיסרון נוסף הן סצנות של התייעצות רבנים, שנראות עמוסות בסיסמאות שכאילו נועדו לזרז את הדיון, אותו אולי לא היה הכרחי לראות בדרך זו. אך רוב הזמן, ״עקרה״ מצליח להיות ביקורתי וגם רוחני ובעיקר לייצר אמפטיה כלפי האחר. כולל כלפי דמויות שכל ההתנהגות שלהן יכולה להיראות פסולה בעיניים חילוניות.

יוני אפס

די נדיר שבמאי אמריקאי בוחר לביים סרט בארץ ולהתבונן על החברה ישראלית, והמקרה של סרטו החדש של ג'ייק פאלטרו מסקרן אף יותר. לא בגלל שהשיוך המשפחתי של הבמאי (אחיה של גווינית׳, בנם של ברוס פאלטרו ובליית׳ דאנר), אלא בגלל שהוא בוחר להתבונן לא בהווה הישראלי, אלא בעבר. כותרת הסרט, שההסבר לה נמסר רק בסיום, ממקדת את האירועים כסוג של נקודת פתיחה לחברה הישראלית העכשווית. שכן אחרי העשור הראשון למדינה, משפט אייכמן הוא הנקודה בה המדינה התמודדה ישירות בפעם הראשונה עם זוועות השואה.

לפי הסרט של פאלטרו, הפתיחות לשואה הייתה גם נקודת מפנה ביחסים בין העדות בארץ. הסרט מציג במתכוון מגוון גדול של עדות בישראל שהמפגש עם אייכמן מאפשר להם להבין טוב יותר את ניצולי השואה, אך בו בזמן גם מספק להם הזמנות לתפוס את מקומם כחלק מן החברה הישראלית החדשה. חברה אשר מתחילה לזכור את קורבנות השואה, לתת כבוד לכל הניצולים ולא להלל רק את המורדים, אך גם חברה בו יוצאי עדות המזרח מחפשים דרך להשמיע את קולם. או לתרום את התרומה שלהם לסיפור הלאומי, תוך הדגשת הזהות האתנית שלהם בצורה לא מתנצלת.

הסרט, אותו כתב פאטלרו בשיתוף עם תום שובל, כמעט ולא עוסק בפשעי הנאצים או אייכמן עצמו, גם לא במשפט המכונן. למעשה, הוא נפתח עם סיומו של ההליך המשפטי. בשלושה חלקים המתארים סיפורים שונים, ובסגנונות קולנועיים שונים מאוד, נקודת המוצא של הסרט היא הצדדים הטכניים הקשורים להוצאה להורג, או לתחילת הדיון על השואה. דרך הצד הטכני, עולה הקול האנושי. תחילה עולה הקול האנושי של האנשים שלא חוו את השואה באופן ישיר, בעוד ניצולי השואה עצמם נמצאים ברקע, עד שהם מתחילים להשמיע את קולם ולתפוס תפקיד יותר מרכזי בחלקים האחרונים של הסרט.

ירון שרף צילם את הסרט ב-16 מ"מ, מה שמעניק מראה ייחודי בנוף הקולנוע העכשווי ויוצר גם קשר לקולנוע הישראלי של שנות הששים והשבעים במראה ובעיצוב. החלק הראשון של הסרט הזכיר לי באופן בולט את הסרטים הישראלים המוקדמים של משה מזרחי, גם בגלל הנרטיב המתמקד בילד אחד הנחשף לעולם המבוגרים. זהו ילד שעלה מלוב (נועם עובדיה) ותפס את השפה העברית טוב יותר מאביו, הנשלח על ידי האב לעבוד במפעל המנוהל על ידי יוצא אצ"ל מיתולוגי, המייצג את הישראלי הקשוח והלוחם (צחי גראד). המפעל מתבקש לספק תנור לשריפת הגופה של אייכמן, משימה מורכבת בארץ בה לא היו הוצאת להרוג אחרות במשפט אזרחי ולא שורפים גופות.
מימדי גופו של הילד מהווים יתרון בסרט שפועל גם כסרט התבגרות ולמידת ההיסטוריה של הארץ על ידי עולה. הוא מנסה למצוא את מקומו בחצר בית ספר שם הוא לומד על הערך התרבותי של עיתון מחאה/פורנוגרפיה, שהוא הגרסה של הסרט ל"העולם הזה". במפעל הוא נתקל גם בעבר של המלחמה האלימה על הארץ וגם בניצולי השואה. שם הוא גם לומד להפגין את החכמה והתושיה שלו בדברים טכניים ורק אחר כך מבין את המצב הרגשי המורכב של הסובבים אותו.

החלק השני והטוב ביותר בסרט, עוסק בסוהר (יואב לוי) העומד בראש יחידת האבטחה על אייכמן, תפקיד אליו נבחר גם בגלל שהוא אינו אשכנזי. המסירות שלו לתפקיד ולשלום האסיר עד ההוצאה הרשמית להורג מקנה לו גאוות יחידה, וגם ספקות פנימיים בנוגע למוסריות השמירה על אדם שאמנם נראה רגיל אך מיוחסים לו מעשים מפלצתיים. חלק זה של הסרט הוא אקספרסיבי במבע הקולנועי שלו ובתיאור העולם הפנימי, ומתוך האקספרסיביות הזו נבנים כמה סיקוונסים המייצרים מתח גם בסיפור שסופו ידוע, לצד בנייה טובה של דמות מורכבת המצויה במצב יוצא דופן.

החלק השלישי נפתח בסצנה טובה מאוד, המעמידה מחדש עדות מפורסמת ממשפט איכמן בתוך הנוף הפולני. השוט נע בנוף לפני שהוא חושף את דמותו של הדובר, ניצול שואה שאחרי שנים של שתיקה שב לפולין, נחוש לקחת חלק פעיל בהסברה (תום חגי). המשך החלק הזה קשור לעימות בחברה הישראלית לגבי הדרך בה ראוי לזכור את השואה ולהנציח אותה, והוא מבוים דרך דיאלוג בין הניצול לעובדת הסוכנות (ג'וי ריגר), דיאלוג הנשען על עמדות מנוגדות וגם על מתח רומנטי שנראה מפוספס מראש, כמו בסרט של וונג קאר-ווי.
חלק זה לא לגמרי עובד והוא לא ממש מצליח לעסוק בדברים בצורה מרומזת, והתוצאה היא לא טבעית. לא שהסרט מכוון דווקא לריאילזם בחלקיו השונים, אולם בחלק הזה השפה הקולנועית לא הייתה ייחודית מספיק ביצירת אמירה על המציאות דרך היפר-ריאליזם. החיסרון הזה נכון גם לסיום של הסרט, בו התחושה היא שיש ניסיון להדגיש את האמירה בצורה ישירה מדי: זה לא רק סרט על רגע היסטורי, זה גם סרט על הרצון להיות חלק מרגע היסטורי. גם ניסיון של המביט מבחוץ לבטא מה הוא חש כלפי העבר הישראלי והחברה הישראלית המורכבת, לעיתים נתפסת בחו"ל כמקשה אחת. בסרט זה קצת מתנפצת לרסיסים, מה שאולי לא חדש למי שגר כאן, אבל כן מועבר בצורה בהירה לקהל אחר.