״איך נתת לזה לקרות״, סקירה

במהלך השנתיים האחרונות, נדמה היה שתעשיית הקולנוע המקומית הוקפאה. הסרט האחד שהפשיר ואז פילס את דרכו לחמישיית כל הזמנים של מכירות הכרטיסים בתולדות הקולנוע הישראלי, ״לשחרר את שולי״, הוא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. מלבדו, הקהל עדיין לא שב לגמרי לחבק את היצירה האיזורית, לפחות לא באולמות. בניסיון להסתכלות חיובית על המצב, אולי אחרי הריצה המשוגעת והקפיצה המטורפת של שני העשורים האחרונים, הפוגה כפויה תוביל להתבוננות אחרת ואולי גם המצאה מחדש. במבט על חצי הכוס הריקה, קיים החשש שהקולנוע הישראלי אולי נמצא בין מהפכות או כבר אחריהן, שהקהל התרגל לטוב ואולי חלילה הפסיק למצוא את עצמו על המסך ובתוך הסיפורים. שתי ההשקפות הסותרות הללו הן דרך מתאימה לבחון את ״איך נתת לזה לקרות״, מעין קולנוע ישראלי למי שקצת מאסו בקולנוע ישראלי בצורתו הנוכחית.

גם הסרט הזה הוא סוג של יוצא מן הכלל שמעיד על הכלל והחל את דרכו לפני שנה. במקרה שלו, עם ההודעה על השתתפותו בפסטיבל הקולנוע של ירושלים, משם יצא עם ציון לשבח לשחקן יובל אורון על הופעתו. שם גם התייחסנו אליו לראשונה בסריטה, בדיווח של עופר. כעת שב הסרט אל השיח הן בזכות פרסי אופיר, אבל בעיקר משום שמצא נתיב להפצה. כמו הרבה מאוד סרטים ישראליים זה קורה בהקרנות יומיומיות בסינמטק תל אביב, שמקבילות בעיניי, אם להיות רומנטיקן, למה שקרוי הפצה מצומצמת (limited release) בארה״ב. לסרט יש עוד שבוע אחד לפחות בסינמטק, שממשיך לאמץ סרטים ישראליים ובמיוחד עצמאיים כמו זה. אנצל את ההזדמנות להתנצל על כך שאנחנו בסריטה לא תמיד מספיקים להתייחס אליהם. כיוון שמצאתי הרבה מה לאהוב ב״איך נתת לזה לקרות״, כצופה וכמבקר, בחרתי להרחיב עליו לצד הטקסט של עופר.

העלילה אינה העיקר אבל היא עוזרת לפרט על הנפשות הפועלות. הסרט נפתח עם שובו ארצה של ישי (יקיר פורטל), פסנתרן פריזאי שפרידה רומנטית הובילה אותו לביקור מולדת. ההורים (ענת עצמון ואלון אולארצ׳יק) שמחים שהוא בבית, גם משום שהם מאמינים כי הוא המפתח להבין מה עובר על אחיו הצעיר. זהו עומר (יובל אורון), המתגורר בתל-אביב בדירת שותפים עם בליין סדרתי (רוי מילר), ומתפרנס בקושי מעבודה בדוכן בשדרה. ישי נודד מבית הוריו אל הספה של אחיו, הנמשך לאורח החיים של מסיבה בלתי נגמרת אבל נדמה כי אינו באמת נהנה מכלום. כאשר ישי מנסה לברר למה, אחוות האחים מתחלפת לסירוגין במתחים ישנים וחדשים, ומעמתת את היורד (אם עדיין מכנים כך מי שגר בחו״ל) עם ההחלטה שלו לגור בשנתיים האחרונות הרחק מן המשפחתי והמוכר.

את הסרט ביימו, כתבו, ערכו, וליהקו שניים – יאיר אשר ואיתמר לפיד, מקרה נדיר של בני דודים שיוצרים במשותף. הם גם הפיקו, יחד עם רונן בן טל (״תיקון״, ״פרה אדומה״) הוותיק מהם. עבור שניהם זהו סרט ביכורים, אבל מפתה להתעכב על ההיסטוריה המשפחתית שופעת הקולנוע שלהם. אעמוד רק חלקית בפיתוי, ואזכיר שיאיר הוא בנה של העורכת והבמאית טובה אשר ואח של ענת אשר, שותפתה של אמו לכתיבת ״נדיה – שם זמני״; איתמר הוא אחיו הצעיר של הקולנוען נדב לפיד, ובנם של הסופר חיים לפיד והעורכת ערה לפיד ז״ל. אם תרצו להסיק מכך על הדמויות בסרט ועל היחסים ביניהן זו כנראה אופציה, אבל יותר מעניין בעיניי הוא המרד של הסרט בקולנוע הישראלי העכשווי, מבלי להסתיר את שורשיו התרבותיים.

אם סרטי הפסטיבלים שהזכרתי בפתיחה מכוונים למראה ״אירופאי״, הקומדיות המסחריות בונות על הצופה הרגיל לסרטים אמריקאיים (אבל המתגעגע לסרטי בורקס). ״איך נתת לזה לקרות״ מזכיר שאנחנו לא אירופה ולא אמריקה, משתמש בחספוס הישראלי ככלי קולנועי. כאילו הסרט עצמו מאס בשלטון הפריימים הסימטריים ותיקוני הצבע האינטנסיביים, והחליף אותם ברוח תזזית וחוסר שקט פנימי, המגובה במראה עכור במכוון ובצריבות השמש הישראלית את המסך. לדוגמה, אין כאן ניסיון להסתיר את מדחסי המזגנים ומיני הצינורות המצלקים את חזות הבניינים. הקירות המתקלפים והמרצפות המכוערות בבתים מבטיחים ייצוג של תל אביב הרחוק מגלוית תיירות בשיא תפארתה הלבנטיני. בניגוד למקובל, גם אין כאן התמוגגות מכל מה שאנחנו לוקחים כמובן מאליו בחוויה הישראלית, אבל גם לא ביקורת נוקבת או אפילו שנאה עצמית. זו פשוט בחירה בזוויות הכי משקפות, לאו דווקא הכי מחמיאות, לתיאור סיר הלחץ הישן והאהוב בו נוצרו הדמויות, הממשיכות להתבשל במיץ של עצמן.

זה השלב שבו הגבתי לסרט יותר כצופה מאשר כמבקר. אמנם כל סרט הוא חוויה אישית, אבל סרטים על התחושה שנקראת ״ביקור מולדת״, המבלבלת עד כדי משבר קיומי, נוטים להשפיע עליי במיוחד. על פניו, אין כמעט שום דבר משותף ביני ובין הדמות של ישי, מלבד זה ששנינו אחים בכורים המתגוררים מספר שנים בחו״ל (הגדרה מצחיקה בפני עצמה בהתחשב בשטח שישראל תופסת על הגלובוס או בניסיון להכפיף את פריז וברוקלין לאותה הקטגוריה). תחומי העניין שלנו ומבנה האישיות ממש לא חופפים, המשפחה שלו לא ממש מזכירה את שלי, ובכל זאת הסרט עימת אותי באופן חורך עם תחושתיו, שהיו כל-כך מוכרות עבורי. החפיפה בין הסיטואציות שמתוארות בסרט לבין כאלה שקרו לי אינה גבוהה, אבל האמת הרגשית הייתה שם והיה בה משהו חצי מנחם, מתוקף הצפייה במישהו אחר המתמודד עימה.

תחושת השייכות והתלישות, הצפייה מהצד באורח חיים שהוא זר ומוכר בעת ובעונה אחת, חיברו אותי רגשית לנעשה על המסך. אני מאמין שדורותי צדקה ואין מקום כמו הבית, אבל ברגע שמקישים בעקבים שלוש פעמים ומגיעים אליו – הקסם פג ומתחלף במציאות. הגעגוע מופנה פתאום למקום האחר והרחוק שמוזר לקרוא לו בית, בעוד הכאן והעכשיו נעשה מוזר. המקומות המסוימים שהולכים אליהם במיוחד נראים פתאום אחרת, ההרגשה העכשווית מתערבבת בזיכרונות. האנשים שהם בית לא נשארו בדיוק כפי שזוכרים אותם, כי גם הם המשיכו בחיים אפילו אם שמרו על הדפוסים הקבועים. השיחה על פוליטיקה אחרי ארוחת ערב משפחתית חוזרת על עצמה, אבל כל המצב הפוליטי בהכרח השתנה. ובכלל, כל הרעיון הזה של לשקף ולהשתקף דרך אנשים ומקומות, אקסיומה מגדירת חיים משחר ההיסטוריה האנושית, נדמה לפתע תלוש.

לעומת זאת, הקולנוע יכול לעבוד כמתווך וכמשקף, כפי שהזכיר והוכיח לי הסרט הזה. יש בו משהו כל-כך חי ורוטט. תוך כדי צפייה, כמעט ודמיינתי שאני רואה סרט שצולם פילם 16 מ״מ ובשחור-לבן מגורען. בדיעבד, אני שמח שהיוצרים בחרו להתרחק מהסגנון הזה משום שהוא היה כמו בריחה מן האווירה האמיתית שמשרה הסרט שלהם. המצלמה מתנהגת כאילו הורכב עליה ״פילטר מציאות״, במקום תעתועים שנחשבים מסוגננים יותר (בצדק או שלא). אוחז בה דניאל רוזנבאום (״בזמק״, ״שרוכים״) שהיטיב ללכוד/לייצר כאוס מתמשך בסיטואציות הכי יומיומיות לכאורה, ולחפש את היופי החמקמק של הרחוב התל-אביבי. במיוחד בלילה, כשלא רואים את הטינופת. המחמאות לצילום נועדו גם לעריכה הבלתי נפרדת ממנו, שני אלמנטים בסרט שממש גרמו לי להתגעגע לייחוד של תל אביב. ואני לא מתכוון לניחוחות של שתן חתולים ברחובות. אולי רק קצת.

דוגמה מייצגת ולא מספיילרת היא סצנה של משחק כדורסל שכונתי. על פניו, פעילות חברית במהותה. אם נוסיף את החום והזיעה המעודדת התפשטות, גם גברית-ישראלית במהותה. כזו שאולי היה מפתה לצלם ולערוך כמו ספייק לי מחד, או בסגנון דרמת כדורסל מתוקתקת מאידך. אבל הצמד אשר-לפיד מתעניינים יותר באמוציות סביב משחק חברי מאשר בערכו התחרותי והאסתטי, ברגע השבירה שהפעילות הספורטיבית גורמת לדמויות. ספציפית, זו שמגלם יוגב יפת, שחוסר הרצינות של חבריו במשחק הבלתי-מחייב גורם לו להתפרץ עליהם לגבי חוסר הרצינות שלהם בכל תחומי החיים. ״אתם חבורת פאתטים שגרים בעיר מסריחה״ הוא מטיח, ועל עצמו מעיד שכבר שנים הוא ״לא מצליח לחסוך שקל״ (הציטוטים וסדר הדברים מהזיכרון אז סליחה על אי דיוק אפשרי). הבמאים מעניקים לו את הכדור ברגע הזה, לו זכות הדיבור, אבל מפרידים בינו ובין השומעים בעזרת הפריים – הוא עומד ומרצה והם יושבים חצי לבושים, מביטים בו מעביר ביקורת שיש לה תוקף כשם שהיא מגוחכת.

קריאת ההשכמה הזו בערך באמצע הסרט נחוצה, משום ששלוש הדמויות הראשיות הם גברים שמעמידים פני אזרחי מדינת סקס סמים ומסיבות, אבל בפועל בורחים מהמציאות כל אחד בדרכו. ישי חושב שישראל ״מחכה לו״, כאילו הדברים נותרו במקומם בזמן שנעדר ממנה, אבל מגלה שוב ושוב שהכל משתנה, בכל מקום וכל הזמן. המשפט החוזר שלו על ״טריקים״ שהוא מבטיח ללמד את אחיו, אבל לומד בצעמו כי הם לא עובדים יותר, די מסכם את מצבו. עומר נראה עבור חלק מן הדמויות בסרט כשתקן המסתורי, תכונה מושכת על פי הדמויות הנשיות בסרט, אבל הקרובים לו מאמינים שהוא בעצם אוכל את עצמו מבפנים ללא לאות. אולי זה מסביר מדוע כאשר הוא משתף בתחושותיו באמצעות דיבור, הוא כאילו מתיז אותן ממנו אחרי תסיסה ממושכת.

מי שכנראה לא מסוגל להתמודד עם שתיקה הוא השותף של עומר לדירה, שלא מפסיק לפטפט גם כשיש לו רק קלישאות על הלשון. הוא חזיר של תשומת לב ותמצית ה״סמוך״ הישראלית, ולכן מצאתי סיפוק ברגע השבירה שלו כאשר הוא נאלץ להתמודד עם רגע שלא מסתדר לפי האין-תוכנית שלו. המחמאות כאן הן לכתיבה ולשחקן, רוי מילר, שהשכיל לברוא דמות שבמציאות לא הייתי מסוגל לשהות במחיצתה דקה והנה סחבתי איתו סרט שלם. הוא הטיפוס שפונה לגברים סביבו בתור ״מלך״ ו״האיש והאגדה״, אבל לבת הזוג שלו קורא ״בובה״, ספק כדי להזכיר את הפונקציה שהיא ממלאת בחייו. היא מצידה דווקא אומרת לבחורים מה דעתה עליהם, על הדירה שלהם, ועל רמת ההיגיינה של הספה. מגלמת אותה הגר טישמן, שיחד עם שאר השחקניות בסרט, ממורן רוזנבלט ועד מילי עשת, מאזנות מעט את הסרט שהגברים חיים בו.

עוד על החזון וכוונות היוצרים שהנחו את היצירה העצמאית שלהם, שצולמה על פני כשנה עם צוות שנתן מעצמו עוד ועוד כמעין תחליף לתקציב נורמלי, אפשר לקרוא בטור שכתבו לטיים אאוט. נדמה לי שרוב מה שהם אומרים בהחלט ניכר על המסך ולכן פחות עניין אותי לחפש חולשות בסרט. אני ממליץ להיכנע לחוויה שהוא מציע. גם אם אני מבין למה הסגנון שלו יכול להרתיע, או מדוע העלילה לא תרתק כל צופה במידה שווה. אבל אם מישהו כמוני הצליח להתחבר, למרות מרחק ביני ובין ארבע הרגליים עליהן ניצב הסרט (בירות, חבר׳ה, כדורסל ומשהו לעשן), קשה לפסול ולהניח מראש מי הקהל של ״איך נתת לזה לקרות״. סרט ששמו לקוח מתוך שורה שנאמרת בו בדיאלוג ואולי נשמעת כמו האשמה, אבל יכולה גם להעיד על ההיתכנות הכמעט בלתי סבירה של יצירתו, בטח באקלים הנוכחי של הקולנוע הישראלי.