פשעי העתיד שעבר: על הסרט הקודם של דייויד קרוננברג שנקרא ״פשעי העתיד״, לקראת החדש

בעוד חודש בדיוק אמור לצאת לאקרנים ״פשעי העתיד״ (Crimes of the Future), סרטו החדש של דייויד קרוננברג והראשון שלו מזה שמונה שנים. בפסטיבל קאן האחרון, בחודש מאי, הוצג הסרט בבכורה במסגרת התחרות הרשמית. בחודש יוני כבר הופץ בארה״ב ובטריטוריות נוספות, ואת הבכורה הישראלית בתחילת אוגוסט אולי תקדים הקרנה בפסטיבל הקולנוע של ירושלים בסוף יולי, גם אם אין לכך אישור רשמי עדיין. אני אמנם כבר אחרי צפייה אבל נראה לי נכון לחכות עם הדיון בסרט עצמו, ובמקום זאת להבהיר משהו הקשור לשם הסרט שלא נתן לי מנוח עוד לפני שראיתי אותו.

זה לא רק משום ש״פשעי העתיד״ היא כותרת מעולה לסרט – היא גם נשמעה לי מוכרת. בתור מי שקיטלג סרטים כעובד באוזן השלישית, בארכיון של החוג לקולנוע או אפילו כאן בסריטה מדי שבוע במדור סרטים חדשים, לפעמים נדלקות אצלי נורות אדומות כאלה. אז מיד בדקתי ואכן יש כבר סרט כזה שנקרא ״פשעי העתיד״. ביים אותו לא אחר מאשר דייויד קרוננברג. זה היה ב-1970, סרטו השני באורך מלא עוד כסטודנט, שיצא כתוספת לסרטים אחרים שלו ואפשר גם למצוא בקלות ברשת (יוטיוב למשל). האם הסרט החדש בעל אותו השם הוא בעצם רימייק? לא בדיוק, לפחות לא במובן ההוליוודי של המילה. לא כמו במאים המביימים שוב סרט שכבר ביימו, מהיצ׳קוק ב״האיש שידע יותר מדי״ ועד ״משחקי שעשוע״ של האנקה. אולי רימייק במובן עמוק יותר – יצירה מחודשת על בסיס רעיון שכבר בוצע בעבר, ובידי אותו יוצר.

תהיה נוספת יכולה להיות האם זה אומר שקרוננברג קשישא שב אל ראשית הקריירה שלו כדי לסגור מעגל, או חלילה את הבאסטה? במיוחד אחרי שבשנה שעברה ביים וכיכב בסרט קצרצר בשם ״The Death of David Cronenberg״ ובו הוא משקיף על גופתו שלו. במקרה הזה התשובה חד משמעית ולשלילה, משום ש״פשעי העתיד״ החדש לא מתוכנן להיות הסרט האחרון של הבמאי הקנדי המתקרב לגיל 80. הוא ימשיך לחקור את ה(אינ)סופיות של המוות בסרטו הבא ״The Shrouds״, כלומר ״התכריכים״ אם לתרגם. הסרט מצוי בשלב שלפני ההפקה ומה שידוע אודותיו הוא שהשחקן ונסן קאסל מגלם אלמן וממציא, הבונה מתקן שיאפשר לו לתקשר עם המתים. המוות נוכח הרבה פחות ב״פשעי העתיד״, גם אם יש בו תחושת סיכום קריירה מבחינת נושאי העיסוק הקבועים של הבמאי. זה חלק ממה שהוביל אותי דווקא אל ראשית הקריירה שלו, אל ״פשעי העתיד״ מן העבר לקראת הפצת ״פשעי העתיד״ העתידי.

דייויד קרוננברג החל ליצור קולנוע במחצית השנייה של שנות ה-60. הסטודנט מאוניברסיטת טורונטו החליף חוג ממדעים לספרות, אחרי שגילה את כתבי וויליאם בורוז (״ארוחה עירומה״ של הסופר יהיה לאחד מסרטיו בהמשך), ובזכות בני כיתתו החדשים גילה גם עניין בקולנוע. בהשראת סצנת האנדרגראונד של ניו-יורק, ויחד עם חברו איוון רייטמן (״מכסחי השדים״), נוסד קואופרטיב קולנועי בטורונטו. קרוננברג התנסה במצלמת 16 מ״מ ויצר צמד סרטים קצרים, ופיצ׳ר נסיוני אחד בשם ״סטריאו״ (Stereo), כולם בשחור-לבן וללא הקלטת סאונד. בסרטו הבא כסטודנט, ״פשעי העתיד״ הנידון, עבר לפילם 35 מ״מ צבעוני. המצלמה הייתה רועשת מדי ולכן שוב ויתר על הקלטת סאונד, והפעם חיפה על כך בקריינות ועיצוב פסקול לא ריאליסטי. כל זה קרה לפני שורה של פרויקטים טלוויזיוניים שיקדימו את הפריצה של הבמאי הקנדי מחוץ למולדתו, עם הסרטים ״צמרמורת״ (Shivers) ו״התקף טירוף״ (Rabid) באמצע שנות ה-70. ״פשעי העתיד״ היה האקספרימנט האמיתי האחרון שלו לפני תחילת הקריירה הרשמית, בפתיחת העשור הכי מסעיר ומעצב בגוף היצירה שלו.

הסרט צולם במרכז המדעי אונטריו שבטורונטו, שהיה חדש ושומם דאז, בתקציב זעום של כמה עשרות אלפי דולרים בודדים. העתיד המדובר בכותרת הוא 1997, בה מגפה שהחלה במוצרי קוסמטיקה הביאה לתמותה של כלל אוכלוסיית הנשים הבוגרות. הסרט מתמקד באדריאן טריפוד, דרמטולוג שהפך למנהל של מעין בית מצורעים שנקרא ״בית העור״. הוא מבקש לפתור את היעלמותו המסתורית של מורהו, רופא עור אגדי אך מטורף בשם אנטואן רוג׳, שנעלם באורח פלא לאחר התפרצות המגפה. המוסד לטיפול בבעיות עור, אליו מגיעות כיום גם הפרעות נפשיות וגופניות אחרות, מורכב בעיקר ממטפלים ומטופלים משועממים עד כדי מריחת לק אדום בוהק זה על ציפורניו של זה. ככה זה כשאין נשים בסביבה.

זה עוד היה נדמה לי נורמלי, עד שבערך אחרי שש דקות מתוך שעה וקצת מתחיל טריפוד לחלוב (אין לי דרך פחות מגעילה לתאר את זה) את אחד המטופלים שלו, ומלקק את התוצר. אז זה בכל זאת סרט של קרוננברג. מה עוד קורה בעולם של גברים בלבד? סחר בלבני נשים, תמונות פורנוגרפיות סטריאוסקופיות, ומשום מה גם מסאז׳ אלים ואירוטי בכפות הרגליים. יש כאן סיקוונס עם יותר כפות רגליים יחפות מאשר בסרט כלשהו של קוונטין טרנטינו, אחת מהן בעלת אצבעות מחוברות יחדיו כמו קרומי שחייה. החשיפה הזו מגיעה אחרי קריינות על התפתחות הגפיים האנושיות מסנפירים ומשושים (כמו של תמנונים), שזה מוזר במיוחד בהתחשב בכך שהמידע נמסר מפי אדם ששם משפחתו טריפוד (תלת-רגלי).

אם כל זה לא מספיק מטריד, ובעיניי זה די והותר, יש גם קניבליזם, ואפילו פדופיליה. טריפוד משוטט לאורך הסרט, לכאורה בחיפוש אחרי המאסטר שלו, בין קבוצות שונות של הזויים כמוהו. אחת מהן מגדירה עצמה ככזו המחפשת ״מיניות חדשה למין האנושי החדש״, והניחה את ידה על ילדה בגיל גן חובה (מצרך נדיר בעולם הסרט, עד כמה שהבנתי). ספק בגלל המגפה נגרמת לה התבגרות מינית מואצת, כך על פי הבדיקות של הרופאים, וברור לאן זה הולך. כמובן שהבמאי לא מראה שום דבר אסור, רק מותיר את הצופה להתבשל בתחושת אי הנוחות הקיצונית ושומר את הגרוע מכל לסוף. כל זאת בזמן שהקריינות מסקרנת משום שהיא אמורה להסביר את הדימויים הסתומים בחלקם, אך מלאה במידע מטריד. עיצוב הסאונד עוכר שלווה אף הוא ובמקום רעשי צעדים, למשל, כשהדמויות הולכות בפריים נשמעים קולות של קרקושים ופצפוצים, רשרושים ופכפוכים.

נדמה שכמעט כל בחירה אמנותית של הבמאי הצעיר נועדה לערער את הצופה ולהזדחל אל מתחת לעורו. כולל כמה טכניקות שהבמאי שיכלל ופיתח בהמשך הדרך. אפשר למצוא כאן התבוססות בסוגי פטישיזם, או משחק מכני וקר של כלל המשתתפים, שהוא ללא ספק הוראת בימוי. אם למנות כמה דברים שיהפכו לסימני ההיכר של קרוננברג. אפשר אפילו לרדת לרזולוציות של דימויים החוזרים ביצירתו, למשל צילומי תקריב על איזור הטורסו הגברי ורגעי אימה גופנית מרתיעה דווקא כאשר הדמויות מוצאות משהו כמושך או מעניין. לדוגמה, אחת הדמויות בסרט מתחילה לגדל מעין אנטנה עצבית מתוך אחד מנחיריה ומסקרנת בכך את הרופאים סביבה במקום להגעיל אותם (תגובה שנותרת כולה של הצופה). דמות אחרת היא כבר השראה ישירה ל״פשעי העתיד״ החדש, ואם הוא רימייק החידוש הוא רק לסיקוונס האחד והמסויים הבא.

בערך אחרי 12 דקות, טריפוד פוגש באחד המסדרונות בפציינט מוקף בצנצנות מלאות נוזל צבעוני ומיני דברים הצפים בתוכן. הוא מתאר זאת כך: ״גופו החל להצמיח איברים מורכבים, ייחודיים, אך למראית עין נטולי תכלית. בכל פעם שאיבר כזה מוסר כירורגית, צומח במקומו אחד אחר – שווה מסתורין לקודמו. גופו הוא גלקסיה, והיצורים הללו הם מערכות שמש. הוא מלנכולי כאשר הם מופרדים ממנו. האחות המטפלת בו סבורה כי מחלתו היא צורה של סרטן יצירתי״. אינני זוכר מספיק טוב את הדיאלוג ב״פשעי העתיד״ החדש, אבל נדמה לי שהוא לא מאוד רחוק בהתנסחות שבין הקליני והאמנותי לתיאור תופעה מזוויעה אך מעוררת מחשבה. ובכל מקרה, הרעיון של גוף המייצר איברים מסתוריים, שמוסרים בניתוח ומוצגים כיצירות לשימור, הוא הבסיס לסרט החדש וללא ספק נובע מתוך הרגע המוקדם הזה בקריירה של קרוננברג.

את הדמות הראשית מגלם רונלד מלודזיק, שהמשיך עם הבמאי אל ״צמרמורת״ ו״התקף טירוף״ מאותו עשור, גם הם סרטים על רופאים ומגפות עולמיות, אבל לא הופיע על המסכים מאז. נוכחות המסך שלו מטרידה עוד לפני שהוא מבצע פעולות משונות ובטרם קול-העל חושף את מחשבותיו האפלות. ואולי זה רק אני אבל משהו במראה שלו הזכיר לי קצת את קיילב לנדרי-ג׳ונס, השחקן שכיכב ב״אנטי-ויראלי״ – סרטו הראשון של ברנדון קרוננברג, בנו של הבמאי. או שמא זה רק צירוף מקרים וההשפעה של קרוננברג האב על הבן ניכרת יותר בתחומים אחרים. שאר השחקנים לא מוכרים ובהחלט לא הוחמצה קריירת משחק במקרה של איש מהם, עד כמה שניתן לשפוט מן ההופעות החולפות והכבויות במכוון בסרט זה.

השאלה האחרונה שתהיתי לגביה היא האם ניתן היה לחזות שמתוך הסרט הזה יצמח הבמאי של ״וידאודרום״, ״תאומי המריבה״ ו״אקזיסטנז״. קשה לי לומר שכן אבל בכוונה בחרתי בסרטי קרוננברג שחולקים מטען גנטי דומה, שלא לומר איברים מורכבים וייחודיים, עם ״פשעי העתיד״ מודל 2022: ב״וידאודרום״ זהו כמובן הגיבור הפטישיסט שמגדל איברים חדשים; ב״תאומי המריבה״ יש ניתוחים מבעיתים ואף עולה הרעיון של ״יופי פנימי״ במובן של התבוננות באיברים פנימיים; ״אקזיסטנז״ נקרא בתהליך העבודה ״פשעי העתיד״, ומציג חברה דיסטופית ובה מכשירים כמו-אורגניים המתחברים לגוף האנושי. אם תרצו להתכונן לצפייה בסרט החדש, אחד מהם יהיה בחירה נבונה יותר מאשר הסרט המוקדם ששמו כשם היצירה החדשה. פשוט כי הוא לא צפייה מהנה במיוחד, יותר כמו שיעורי בית למי שאוהבים ואוהבות לראות שגם במאים גדולים התחילו מאיפשהו.

השלישייה שהזכרתי, כמו גם הסרט המוקדם אם להיות הוגן, מלאה ברעיונות ואפילו משפטים ודימויים חזותיים ש״פשעי העתיד״ משחזר, או מציג בעור חדש (נו, הייתי חייב). אולי לכן מעריצי הבמאי מזכירים כי מדובר בתסריט ותיק ומנסים לשכוח שהסרטים האחרונים של קרוננברג היו ״מפות לכוכבים״, ״קוסמופוליס״ ו״שיטה מסוכנת״, רצף נפילות שאמור להנמיך ציפיות לקראת הסרט החדש. אבל ההבטחה לשוב לכור מחצבתו כמוה כהבטחה שישוב לאיתנו, או לפחות יתקיל את הקלישאה לפיה כל הבמאים הדגולים בעצם מביימים את אותו הסרט שוב ושוב בשינויים קלים. כאמור בתחילת הפוסט, זה עדיין לא הזמן להכריע, כאשר תאריך היציאה לאקרנים עדיין לא הגיע אבל מתקרב. לכן הבקשה היחידה שלי היא שבפעם הבאה שתשמעו איך ״פשעי העתיד״ מבוסס על תסריט שכתב קרוננברג בשנות ה-90 וממשיך את עבודתו מאז, אולי תשקלו לתקן את הדובר או הדוברת – כבר לפני 50 שנים ויותר צץ הרעיון במוחו. לא רק זה, הוא אף הוגשם בסרט שגם הוא נקרא, באופן שמאוד נוח לזכור, ״פשעי העתיד״.