פסטיבל סרטי סטודנטים 2022: הזוכים ודיווח אחרון

במוצאי שבת ננעל בסינמטק תל אביב פסטיבל סרטי הסטודנטים 2022, ממנו דיווחתי פעמיים במהלך השבוע שעבר, אחרי פוסט ההמלצות שלי ושל אורון טרם הפסטיבל. כפי שציינתי כבר, לא כתבתי על כל הסרטים שראיתי ודומני כי בסופו של צפיתי בכמעט כל התחרות העצמאית (לפני הפסטיבל עצמו), בכחצי מן התחרות הישראלית ובכשליש מן התחרות הבינלאומית. כך שבאופן טבעי צפיתי רק בחלק מן הסרטים שזכו ויצא שכתבתי, או כתבנו, כאן על חלק מהם. בפוסט זה אכתוב בקצרה על עוד שלושה מסרטי הפסטיבל, שלושתם הוזכרו בטקס חלוקת הפרסים. אעשה זאת אחרי פירוט הזוכים, כאשר לינקים יובילו למה שכתבנו על הסרטים במידה ועשינו זאת בפוסטים קודמים ו/או אוסיף כמה מילים משלי. התמונה בראש הפוסט היא מתוך ״לשקר יש ארבע רגליים״, אחד הסרטים שיצא עם יותר מפרס בודד מן הטקס.

רשימת הזוכים והזוכות

״בין לבין״ – זכה אצל השופטים ואצל המבקרים כאחד

התחרות הישראלית
פרס ראש עיריית תל אביב יפו לסרט הטוב ביותר: "בין לבין". תסריט ובימוי: בר כהן (בית הספר לקולנוע וטלוויזיה ע״ש סטיב טיש, אוניברסיטת תל אביב).
בטרם אפנה לרשימת הזוכים הנוספים, מעט מילים שלי על הסרט עליו כתב אורון לפני הפסטיבל: זו זכייה ראויה, ברמה שגם אם ניקח בחשבון שלכל חבר שופטים יש דינמיקה משלו, הייתי מאוד מופתע אם הסרט היה יוצא בלי אזכור. זה סרט בו כל סצנה עובדת היטב הן בבניית הדמויות והן ביצירת מבוכה וחומר למחשבה. זה סרט שכל צפייה בו יכולה להיות שונה, יש בו שמחת חיים כובשת אך גם מועקה רגשית, וסיטואציה שקשה לדעת איך לצאת ממנה. הכל מבלי שאף אחת מן הדמויות מתנהגת בצורה שהיא בהכרח אכזרית, בעיניי.

פרס התסריט הטוב ביותר: "לשקר יש ארבע רגליים". תסריט: שרי אברג'ל, בימוי: שרי אברג'ל, נוי פריימן, גא לבנת (המכללה האקדמית ספיר).
פרס הצילום הטוב ביותר באדיבות משפחה בעילום שם: "המזמור החמישים". צילום: טל ניניו, תסריט ובימוי: חמד שרוף, פאדי קובטי (המחלקה לקולנוע ואנימציה, מכללת תל-חי).
פרס העריכה הטובה ביותר: "שמישהו יגיד לי מה להרגיש". עריכה: גדעון טוקטלי, תסריט ובימוי: מיכל הולנד (בית הספר סם שפיגל לקולנוע וטלוויזיה).
פרס השחקן הטוב ביותר באדיבות של"ש: "חום". שחקן: נועם אימבר, תסריט ובימוי: רועי משיח (בית הספר סם שפיגל לקולנוע וטלוויזיה).
פרס מלגת התמחות עבור במאים צעירים באדיבות איגוד הבמאים: "שיווי משקל". בימוי: ברית לייבוביץ' (המכללה האקדמית ספיר).
ציון לשבח: "סולו". תסריט ובימוי: ענת איזנברג (בית הספר לקולנוע וטלוויזיה ע״ש סטיב טיש, אוניברסיטת תל אביב).
פרס חביב הקהל: "משפט". תסריט ובימוי: אור גץ (בית הספר לקולנוע וטלוויזיה ע״ש סטיב טיש, אוניברסיטת תל אביב).

בחירת פורום המבקרים הישראלי:
שני זוכים במקום הראשון: "לשקר יש ארבע רגליים". תסריט: שרי אברג'ל, בימוי: שרי אברג'ל, נוי פריימן, גא לבנת (המכללה האקדמית ספיר), ו-"משפט". תסריט ובימוי: אור גץ (בית הספר לקולנוע וטלוויזיה ע״ש סטיב טיש, אוניברסיטת תל אביב).
ציונים לשבח פורום המבקרים: "בין לבין". תסריט ובימוי: בר כהן (בית הספר לקולנוע וטלוויזיה ע״ש סטיב טיש, אוניברסיטת תל אביב), "אדנה וילאו". תסריט ובימוי: עוז צירלין (מכללת מנשר לאמנות), "הש". תסריט ובימוי: סמר קופטי (בית הספר לקולנוע וטלוויזיה ע״ש סטיב טיש, אוניברסיטת תל אביב).
המסורת היא שהזוכים ומקבלי הציון לשבח מטעם פורום המבקרים מוקרנים פעם נוספת כאירוע נפרד, כולל שיחה בין המבקרים ליוצרים.

התחרות הבינלאומית
פרס הסרט הטוב ביותר: "ילד הסלמנדרה" (The Salamander Child). תסריט ובימוי: תיאו דקן (בית הספר לאומנויות, בלגיה).
פרס הבמאי.ת המבטיח.ה: "עדר". תסריט ובימוי: עומר דאידה (המכללה האקדמית ספיר, ישראל).
פרס התסריט הטוב ביותר: "תוכניות לקיץ" (Summer Planning). תסריט ובימוי: אלכסנדרו מירונסקו (האוניברסיטה הלאומית לתיאטרון וקולנוע בבוקרשט).
פרס הצילום הטוב ביותר: "טיול לילי". צילום: מאי עבאדי גרבלר, תסריט ובימוי: אורי בירגר (בית הספר לקולנוע וטלוויזיה ע״ש סטיב טיש, אוניברסיטת תל אביב, ישראל).
פרס העריכה הטובה ביותר: "הרהיטים" (The Furniture). עורכת: אמה מאייר, תסריט ובימוי: מהדי פיירה (בית הספר לאומנויות, בלגיה).
פרס חביב הקהל: "לא היום. לא עכשיו". תסריט ובימוי: אשכר דהן (בית הספר לקולנוע וטלוויזיה ע״ש סטיב טיש, אוניברסיטת תל אביב, ישראל).
ציונים לשבח:"דמעות הסן" (The Seine's Tears). תסריט: יאניס בלאיד, אליוט ברנרד, בימוי: הדריין פינו, ליסה וינסנט, ניקולס מאייר, אטיאן מולאן, פיליפין סינגר, אליס לוטאייר (בית הספר פול 3D, צרפת), ו"איים בעיר" (Islands in the City). תסריט ובימוי: מריאן פריישטולר (האוניברסיטה לאומנויות גבוהות בהמבורג, גרמניה).

תחרות הסרט העצמאי הקצר
פרס הסרט הטוב ביותר: "הגיע הזמן שתמותי כבר". תסריט ובימוי: הדר מורג.
הישג נדיר וקשה מאוד להשגה לסרטה של הדר מורג – פרס ראשון בפעם השלישית בפסטיבל ישראלי תחרותי, אחרי זכיות בפסטיבל חיפה וקולנוע דרום.
פרס הבימוי הטוב ביותר באדיבות דורון הלפרין וחברת הלדור: "רוסו". תסריט ובימוי: אתי ציקו.
פרס חביב הקהל: "מחיקה מלאה". בימוי: סופי ארטוס, תסריט: מיכל קרני.
ציון לשבח: "שקר לבן". תסריט ובימוי: איל אלישע.

תחרות לאמנות הוידאו וקולנוע ניסיוני באדיבות מיקי רויטמן
פרס הפרויקט הטוב ביותר: "יהיה טוב". תסריט ובימוי: מישל בוגינסקי (המרכז האקדמי לעיצוב ולחינוך ויצו חיפה).

התחרות הבינלאומית למדיה דיגיטלית:
פרס הפרויקט הטוב ביותר באדיבות קרן השקעות Sweetwood Ventures הוענק ל: "Being". יוצר: מתי קלטר (המחלקה לתקשורת חזותית, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב).

עד כאן פירוט הזוכים. כעת להרחבה על חלק מהם שטרם סקרנו כאן.

ילד הסלמנדרה

התחרות הבינלאומית הציגה מספר סרטים מגובשים בהם הבמאים הצעירים הפגינו כישרון והבנה של כלי הקולנוע. אולם דומני כי מה שמבדיל את הזוכה בתחרות מיתר הסרטים הבולטים הוא התחושה של יצירת עולם ייחודי ומקורי. ילד הסלמנדרה שבכותרת הוא פלוריאן, נער לא מקובל המתנהג בצורה מוזרה וברמה הנרטיבית הבסיסית מתקשה כנראה להתמודד עם מות אביו.

האב השאיר לו קלטת של סיפור על עולם נסתר שלא כולם יכולים לראות, אולם בו ניתן לראות יצורים פלאיים ואולי גם את המתים. הדרך של פלוריאן לתקשר עם העולם הנסתר היא אש, כולל שריפה של מזכרות ותמונות, משמע שפסיכולוגית הוא לא משתחרר מאביו ומהעבר. בפועל הוא שורף את הקשר לעבר אך גם מייצר חומרי בערה חדשים, שמהווים חומר גלם לבריונות מצד נערים אחרים, המכנים אותו ילד הסלמנדרה. בסופו של דבר, פלוריאן מתחבר עם דמות אחרת, שבניגוד אליו לבושה בבגדים של גיבור פנטסטי מוכר יותר: באטמן. כמו לברוס ויין, גם לדמות הזו אין באמת כוחות על וגם לא ממש כסף, מה שמאפיין את היישוב הבלגי הקטן בו מתרחש הסרט.

כל זו רק דרך אחרת לקרוא את הסרט, שנמצא תמיד במעבר, ספק בין עולמות שונים וספק ברמות תודעה שונות של הגיבור. זה סרט על בריונות, אבל ומוות, אבל גם סרט על רצון להבנה וקשר בין בני אדם מעבר לרמות ההגיון. הבמאי תיאו דקן צילם את סרטו על התפר שבין שדות למה שנראה כמו בתי פרוורים, כיאה לסרט שנע על הגבול בין אמונה בעולם הפנטזיה ושיקוף של חוסר חיבור למציאות. בו בזמן, הסרט גם נע בין דרמה להומור והברקות חזותיות.

לא היום. לא עכשיו.

סרטו של אשכר דהן, שזכה בפרס חביב הקהל בתחרות הבינלאומית, מתאר תמונה של חיי משפחה בישוב קטן בשלושה חלקים, תוך שימוש בפער מידע. החלק הראשון מתמקד בנערים במשחק מסוכן שמוביל לתוצאה קשה. בחלק השני עוברים לדמות אב המשפחה, שמנהל רומן עם אישה אחרת, אולם בשלב זה הצופים יודעים יותר מן הגיבור. בחלק השלישי פער המידע הוא שונה: אנו חוזים בבית המשפחה בו האם מתמודדת עם הילדים האחרים ועם היחסים המורכבים עם בן הזוג לשעבר, שכעת יודע יותר ממנה אבל מתקשה לבשר את הבשורה.

פערי המידע בכל החלקים הופכים את הסרט לפצצה דרמטית שהיא תמיד סוערת יותר מן המתרחש, אף כי מה שמתרחש בשום שלב אינו שגרה או סצנות רגילות. גם בלי פערי המידע, הסצנות בסרט עובדות היטב כדרמה משפחתית אמינה, כאשר האירוע הנוסף בהתחלה לא בהכרח הופך את הסרט לסוחף יותר דרך הוספת רבדים, אבל מציב פרופורציות אחרות ומפרק את הגיבורים מבפנים, בצורה שונה. זה סרט שניתן לשייך לקבוצה גדולה של סרטים הבוחנים מחדש את הגבריות הישראלית בעין ביקורתית ומאשימה, אך הוא לא מציג את האב רק כנבל או את האם רק כקורבן. הדבר נעשה בין היתר הודות למשחק נהדר של שלומי אלקבץ (אחרי "הנערים" הוא שב ומתגלה פעם נוספת ככישרון גם בתחום המשחק) ויעל אבקסיס.

משפט

המשפט מכותרת הסרט של אור גץ הינו משפט אותו ילד בשם אור צריך להגיד במסיבת סיום של כיתה ו'. אולם, המחנכת החליטה כי בשל הגמגום של אור, הוא לא יקריא את המשפט בטקס. ענת, אמו של אור, לא מוכנה לשמוע על כך והיא דורשת מצוות בית ספר לתת לבנה לדבר מול קהל, מתוך אמונה שהוא יתגבר על הגמגום. על פי דבריה, גם היא סבלה מגמגום בילדות ובעזרת אמונה מן הסביבה, היא הצליחה בכך. בניגוד לכל דעות המבוגרים האחרים, היא משוכנעת שזה יהיה המצב גם עבור בנה.

כיאה לסרט על ילד בכיתה ו', מדובר בסרט התבגרות. אולם רוב הזמן, האם היא זו שצריכה לעבור את התהליך, ולא הבן. דומה כי הוא שם את עצמו בשוליים בשל מבוכה כפולה: מבוכה בגלל הגמגום ומבוכה בגלל ההתנהגות של אמו. הוא נבוך בגלל האגרסיביות שלה וגם נבוך מכיוון שקשה לו להסביר לה כי הוא לא מרגיש שהוא יכול להגיד את אותו המשפט, וכי הפעולה שהיא סבורה שהיא מבצעת למענו היא סיוט עבורו. בעוד האם מאמינה כי היא צריכה לשים את בנה בסיטואציה בה יתגבר על הקושי ויתבגר, דווקא רגע ההתבגרות של הבן מראה לאם כי גם עליה לעבור תהליך. חלק מן הכוח של הסרט הוא שגץ לא ממש מראה את סיום התהליך בסרט – הוא מסיים את היצירה ברגע מתוח, אך כזה המכיל גם תקווה.