פסטיבל דוקאביב 2022: הזוכים, "מיני די וי", "העיר האחרת", "בצל הים", "למקרה שאת עדיין בסביבה"

אמש התקיים טקס חלוקת הפרסים בפסטיבל דוקאביב ואת רשימת הזוכים תכלו לקרוא כאן ממש בפסקאות הבאות. לפני כן, תזכורת לכך שהפסטיבל ממשיך ואולי אף מגיע לשיא מבחינת הקהל במהלך סוף השבוע וחג שבועות.
אחרי רשימת הזוכים, בהמשך לדיווח השני שלי, אסקור בקצרה ארבעה סרטים ישראלים העוסקים בנושאים שונים, אך בדרכם הם מתכתבים זה עם זה וגם עם סרטים נוספים בפסטיבל. הם עושים זאת בכך שהם עוסקים גם בנוכחות של המצלמה ושל העריכה כביטוי לנקודת מבט, כוח ובחינה מחדש של האנשים, הסיפורים והנושאים. התמונה בראש הפוסט לקוחה מתוך הסרט שגרף הכי הרבה פרסים לזכותו, ״1341 פריימים מהמצלמה של מיכה בר-עם״ בבימוי רן טל.

הזוכים בפסטיבל דוקאביב ה-24

המצלמה של דוקטור מוריס

פרס פרנק לאוי לסרט הישראלי הטוב ביותר: ״המצלמה של דוקטור מוריס״, בימוי והפקה: איתמר אלקלעי ומיטל צביאלי
פרס יוסי קאופמן לבימוי: ״1341 פריימים מהמצלמה של מיכה בר-עם״, בימוי: רן טל
פרס חבר השופטים: ״שבע השנים של אבשלום״, בימוי: דוד אופק, במאי שותף: עמית הזז, הפקה: דייויד נוי, יורם עברי
פרס ראש עיריית תל אביב-יפו לסרט ביכורים: ״בת האמן״, בימוי: מרגריטה לינטון ויניב לינטון, הפקה: חיים מקלברג, אסתי יעקב מקלברג ותומר מקלברג
פרס הצילום: ״לוס אנג'לס דרום״, צילום: רן אביעד
פרס העריכה: ״1341 פריימים מהמצלמה של מיכה בר-עם״, עריכה: נילי פלר
פרס התחקיר: ״טנטורה״, תחקיר: אלון שורץ, שי פוגלמן, תדי כץ, אלון סהר, סמי אל-עלי
פרס קרן כדר לסרט בהשראת תולדות המדינה והחברה הישראלית: ״1341 פריימים מהמצלמה של מיכה בר-עם״, בימוי: רן טל, הפקה: רן טל ושריג פקר

פרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר: ״ילדי הערפל״, בימוי: דיאם הא לה
ציון לשבח בתחרות הבינלאומית: ״זיכרון חמקמק״, בימוי: איגור איבנקו

פרס מעבר למסך על שם אילנה צור מייסדת דוקאביב: ״40 צעדים״, בימוי והפקה: גד אייזן ומנור בירמן
ציון לשבח בתחרות מעבר למסך: ״מה שנשאר בדרך״, בימוי: יאקוב קרסה ודנילו דו קרמו

פרס החזון האמנותי בתחרות עומק שדה: ״האלים של מקסיקו״, בימוי: הלמוט דוסנטוס
ציון לשבח בתחרות עומק שדה: ״אולטרה-ויולט וחבורת יורקות הדם״, בימוי: רובין הנצינגר

פרס יד ושם למצוינות קולנועית בסרט דוקומנטרי על השואה: ״שלוש דקות״, בימוי: ביאנקה סטיחטר

פרס הסרט הקצר הטוב ביותר: ״בשצף המילים״, בימוי: אליאן אסתר בוטס
ציון לשבח בתחרות הקצרים: ״ג'ימנה״, בימוי: מתיאוס ורלה
תחרות סרטי הסטודנטים ע"ש ולזכרה של רותי גוטסמן – פרס ראשון: ״רוצה לחצות את הים?״, בימוי: מיכל וייג, ביה"ס סם שפיגל ליצירה קולנועית
פרס שני: ״מותו של לוויתן״, בימוי: עידו ויסמן, בית הספר לקולנוע ע"ש סטיב טיש – אוניברסיטת ת"א
פרס שלישי: ״כולם מכירים את ג'ק״, בימוי: אור וייסברג, המחלקה לקולנוע, המדרשה – מכללת בית ברל
מלגת הצטיינות ע"ש משה לב בתחום הצילום: ״מותו של לוויתן״, בימוי: עידו ויסמן, בית הספר לקולנוע ע"ש סטיב טיש – אוניברסיטת ת"א
מלגת הצטיינות ע"ש משה לב בתחום העריכה: ״פעמונים סגולים״ בימוי: דניאל רומנאייב, בית הספר לקולנוע ע"ש סטיב טיש – אוניברסיטת ת"א

מיני די וי

סרטו הארוך הראשון של שאולי מלמד הוא פיתוח עשיר של סרט סטודנטים קצר, ואחרי פסטיבל דוקאביב הוא יחל בשבוע הבא בהפצה מסחרית מצומצמת ברשת בתי הקולנוע לב. זהו סרט שמתחיל מהמקום האישי ביותר: הבמאי מוצא וצופה מחדש בסרטים שצילם במהלך שנות הילדות וההתבגרות שלו, כאשר קיבל מצלמה כמתנת יום הולדת והשתמש בה על מנת לביים סרטים עם חבריו. רק במהלך הצפייה בתור בן אדם בוגר, הוא הבחין כי הזהות שלו כהומוסקסואל באה לידי ביטוי בסרטים שיצר, עוד בטרם ידע להגדיר את הזהות בפני עצמו, והרבה לפני יציאה מהארון כלפי החברים שהיו השותפים שלו לאותם סרטים. מלמד לא מסתפק רק במבט בוחן על הסרטים שצילם, אלא גם פונה לחברים אחרים בקהילה הלהטב"קית ושואל אם צילמו את עצמם בתור ילדים, ואז מתמקד בעוד שלושה מקרים מרקעים מגוונים למדי של צילומי ילדות בהם יש יותר מרמז לזהות הפנימית.

ברמה הראשונית, הסרט מעניין בתור מבט על הזהות המינית והוא מספק מעין הוכחה לכך כי מאפיינים מסוימים בה יכולים להתגבש גם בשלב מוקדם. לא פחות מכך, הסרט מרתק בדיון שלו בקולנוע עצמו גם כמקור המאפשר ביטוי עצמי ושחרור, וחשיפה של אמת שקשה לנסח במילים לא רק אצל יוצרים מנוסים, אלא גם בסרטי חובבים וביצירות של ילדים/ילדות/נערים/נערות. מאידך, הסרט גם חושף את המצלמה כאמצעי כוחני הן באופן בו מלמד ביים את חבריו בתור ילד, במידת מודעות משתנה, והן בתור מי שעורך את החומרים ומראיין אנשים אחרים בהווה.

למעשה, הסרט עוסק בכמה סוגים שונים של קולנוע. הוא סרט תיעודי מקצועי, המורכב מהרבה סרטי חובבים, חלקם תיעוד אישי ורבים מהם סרטיו ש"בוימו". אולם גם בבימוי הזה יש הבדל: בעוד מלמד מצלם את הסרט הנוכחי במחשבה שאנשים יצפו בו, החופש התאפשר לו בסרטים שצילם בעבר בגלל ההבנה כי מדובר בסרטים שלא יצפו בהם. משהו שהוא בעיקר משחק ילדים, חלום בהקיץ על יצירה, או תרגול לעבר עתיד בו יעשה סרטים על אמת. ואכן, הסרט ״מיני די וי״ כולל בתוכו סרט שיצר מלמד אחרי שהתחיל ללמוד קולנוע, והופעות שלו בטלוויזיה בתקופות הילדות. כאשר הייתה מחשבה על קהל, מידת הביטוי העצמאי שלו הייתה שונה ונראה כי יש מנגנוני הסתרה אחרים, או לפחות חשיבה על מראית עין כלפי חוץ. זאת בעוד הסרטים הביתיים על פניו אפשרו לו ולאחרים להתרחק מן המחשבה על הסתכלות חיצונית או על שיפוטיות. הנושא החוזר בסרטים שצילמו מלמד והאנשים השונים עמם יצר קשר הוא שהחברים מקבלים התנהגות "חריגה" כחלק מהצגה או מסרט, בו מותר להקצין את ההתנהגות או להפוך לאדם אחר, גם אם מדובר בהצגה בלי קהל.

ממד נוסף של היצירה הוא ממד הזמן, וגם זה צף ביותר מדרך אחת. הדרך הברורה היא מבט מחודש של הבמאי ויתר המשתתפים בסרט על עברם, מבט הכולל הפתעה בכל המקרים וגם ביקורת עצמית ברוב המקרים. השיא של המבט הזה הוא מפגש בין המצולמים העיקריים לאנשים אחרים בחייהם, כאשר רגע השיא של הסרט הוא רגע בין שתי נשים הנראות בסרטים הישנים כנערות קרובות. הצפייה בחומרים כיום מהדהדת ביניהן את השבר והפגיעות הקשות שנגרמו בעבר, באופן שרק מנכיח כי כל מה שנעשה מול מצלמה כולל גם גוון של העמדת פנים והסתרה של מה שאינו מצולם, גם במה שנראה כמו משחק וגם מה שנראה כמו "תיעוד".

ממד הזמן קיים גם בעצם הדגשת הטכנולוגיה של מצלמות הווידיאו הביתי מהדורות שבהם כבר לא נעשה שימוש בימינו. אזכור שם המצלמה בכותרת הסרט, ורשימת סוגי המצלמות במהלכו, מרמז למעשה על פער גדול יותר שהשתנה בעשורים האחרונים: השינוי העיקרי הוא לא באיכות הצילום, אלא בסוג החשיפה. מלמד למעשה צילם סרטים ביתיים בשנים לפני עידן השיתוף והרשתות החברתיות. ילדים ובני נוער המצלמים כיום לא מצלמים דברים שאיש אינו יראה, הם מצלמים דברים במטרה שכמה שיותר אנשים יראו. מטרה שהופכת למעשה את רוב הסרטונים המרכיבים את סרט זה לדברים שאינם אפשריים כיום.

העיר האחרת

גם סרטה הארוך הראשון של ליבי קסל הוא פיתוח של סרטה הקצר "הנמל 51 סרט מלחמה" וגם הוא כולל עיסוק בממד הזמן, שכן הוא כולל צילומים שנעשו לאורך 15 שנה בידי הבמאית. היא צילמה את הבניין בחיפה בו החלה ללמוד צילום ובו פגשה ארבעה אמנים נוספים מתחומים שונים, כולם גרו באותו המבנה. בשלב מוקדם בסרט היא אומרת שהיא מצלמת כי יום אחד כולם יהיו אמנים מפורסמים, אולם סרטה עוסק בדרכו בהיעדר הפרסום וההצלחה הגדולה, למרות שכל אחד מהאמנים המתוארים בסרט זוכה להערכה. המתועדים אף מקימים בבניין גלריה ולאורך השנים פועלים בדרכים שונות בזירת האמנות בחיפה ובארץ.

רוב הזמן הסרט מתפקד כתמונת מראה מול רוב הסרטים שעוסקים באמנים: רובם מספרים סיפור שלם, שכולל בסופו של דבר תהילה (גם אם רק אחרי מות האמן). קסל בהחלט מכניסה הצלחות לסרטה, אולם הדגש הוא על הקשיים היומיומיים הן כאמנים בשלבי למידה והן כאמנים ותיקים. הוא עוסק במכירת ציורים, הצגת תערוכות או הופעות, אבל לא פחות מכך בהקמת משפחה, התמכרות לאלכוהול, אשפוז עקב מצוקה נפשית, חובות וריבים.
גם בכותרת עצמה יש משהו מקטין וצנוע: הם לא אמנים בעיר הגדולה, הם אמנים ב"עיר האחרת". חיפה שקסל מצלמת כוללת אמנם אמנות ואורח חיים בוהמי, אבל אפס זוהר או אתרי תיירות. חיפה גם מוצגת כעיר שלמה בה האמנים מצאו זה את זה והם מרגישים בבית, דבר אשר הופך דווקא את תל אביב ל"עיר השנייה", זו שאפשר להציג בה מופע שלא בטוח משתלם כלכלית, יש בה חללי תצוגה – אבל רובם הבטחות שב.

הסרט עוסק בקשיים, אבל ככל שהוא מתקדם הוא מתגלה כמכתב אהבה: הן לעיר בה רובו מתרחש ובעיקר לחברות בקרב האמנים. הנראטיב של הסרט כולל הרבה אירועים דרמטיים מאוד, אבל משהו במבנה שלו לא מוביל לעבר רגעי שיא, שפל, או דימוי שניתן לכנות אותו "סוף". במקום זאת, הסרט מייצר מצבור של חוויות ומציג את האמנות כחלום שמצד אחד משהו בו תמים כמו מילוי טופס לוטו, מאידך יש בו משהו מספק וגם ניתן איכשהו להתקיים ממנו.

בצל הים

סרטו הארוך הראשון של טל אלקים מורכב כולו מסרטונים שמצא הבמאי ביוטיוב, וצולמו בידי אנשים שונים מסיבות שונות. המכנה המשותף הוא הקבלה בין שני אתרי צילום: חוף הים של תל אביב והגדה המערבית. אלקים עורך בין הסרטונים בצורה המייצרת חיבור לצד ניגוד, דרך טשטוש רגעי ההחלפה בין הסרטונים, שילוב פסקול בשני המקומות השונים, וגם דרך יצירת הקשרים סמליים בין המתרחש, באופן שהוא לעתים אירוני וקומי, החושף מודעות עצמית של מגבלות ההקשר בין הזירות השונות.
לצד המגבלות, הצפייה בסרט איננה קלה שכן היא מהדהדת היבט במציאות ממנו רוב הישראלים נוטים להתעלם, בלי קשר לעמדה פוליטית. הניתוק בין הגדה לחוף אינו מוחלט וגם אם אין קשר במקור בין הסרטונים, יש משהו מחבר בכל זאת. קשר בין המקומות והאוכלוסיות השונות, בין הבילוי בים והאירועים האלימים בגדה. אפילו אם הסרט מראה מפגש של ממש בין שני הניגודים רק בעזרת אירוע שנערך בארץ אחרת.

אלקים מנסה לייצר גיוון בסרטונים המוצגים בשני האתרים, ובכך הוא נותן קול גם למי שהוא משתף את מה שצילמו בלי לשאול. הדבר בא לידי ביטוי בכך שהקטעים מן הגדה צולמו בידי פלסטינים, פעילי שמאל, ומתנחלים. הצילומים מן הים נעים בין צילומי בילוי, צילומי אזעקה בחוף, ואמירות פוליטיות שונות על רקע הים. אולם לצד נתינת הקול הזו, מובן כי הקול העיקרי הוא של מי שקולו לא נוכח בסרט בכלל – הבמאי שחיבר בין הקטעים ובכך שינה את ההקשר בו הם נצפים, ואת המשמעות שלהם.

אפשר לראות בכך סוג של ניצול נוסף בסרט המנכיח מציאות של כיבוש, אך הניצול הזה רק תורם לחוויה הכללית הנובעת מן הצפייה: מדובר בסרט בו איכות התמונה משתנה והיא לעתים לא יפה לעין, אבל גם בסרט שקשה להסיר את המבט ממנו. חלק מחוסר הנחת בצפייה נובע מכך שהסרט מצחיק גם כאשר הוא מתאר מציאות טרגית, פערים גדולים, והיעדר פתרון.

למקרה שאת עדיין בסביבה

סרטה של טוליק גלאון מתרחש בשני צרי זמן. הראשון עוקב אחר המאבק של יעל, חברתה של הבמאית, במחלת הסרטן. השני מתרחש אחר מותה של יעל, כאשר בעלה רני מגדל לבדו את בתם יחד עם המורשת שהותירה יעל: יומן אישי של המחלה וספר עצות לפי הא"ב, לבתה הקטנה. במהלך המחלה יעל עורכת מסע רוחני מצומצם בהשפעת הבודהיזם והדבר מתועד, אך לא מדובר בסרט שהוא אך ורק מסע רוחני, כפי שלא מדובר רק בסרט על מחלה ומוות.

זהו סרטה הראשון של גלאון כבמאית אחרי קריירה מרשימה כצלמת בקולנוע תיעודי ועלילתי, והיא חלק מן הסרט מבלי שהיא מבליטה את נוכחותה בו וכמעט מבלי שהיא ניצבת בפריים עצמו. החברות בין הבמאית למתועדת כללה התרחקות למספר שנים והתחברות בין היתר על רקע הסרטן, בו חלתה גם גלאון. למרות הקשר, יש בסרט משהו צנוע מאוד מצד הבמאית, שנותנת למתועדים להוביל את הסרט והסיפור שלה נחשף כמעט אך ורק ברגעים בהם היא משאירה בסרט התייחסות שלהם כלפיה.

אחד מן הרגעים הללו הוא משיאי הסרט עבורי: רני משוחח עם גיל טבת, אחד האקסים של אשתו המנוחה, החושף בפניו גם צילומים שלה כאישה צעירה וגם צד אפל במעשים שהיא עשתה. הסצנה הזו צובעת את יעל בצורה שונה מאוד מהחומר שצולם עבור הסרט, אבל היא גם זו אשר הופכת את דמותה לעגולה. בשיא המפגש בין הגברים, הם מתייחסים לבמאית המצלמת אותם והיא חושפת בפניהם פרטים מפתיעים נוספים, המראים עד כמה כל מה שנראה מקרי אינו מקרי וכי הקשרים בין הנפשות לפני ומאחורי המצלמה הם מורכבים. לכן הסרט עוסק לא רק במחלה ובמוות, אלא גם בהוראה, למידה והפקת לקחים.

רגע השיא השני עבורי מגיע קודם לכן, והוא שונה מאוד באופיו. יעל נמצאת לבדה בפריים ובניגוד לכמעט כל רגע האחר בסרט, אין מלל. רק מבט על תוצאת בדיקה שהתקבלה. למשך שניות ארוכות, הסרט נותן לשקט לדבר. השקט מאפשר לחשוף לא רק את המחלה והבדיקה, אלא גם את היכולת של יעל לבטא את עצמה במילים בשלבים האחרים, בסרט ובחייה.

פסטיבל דוקאביב ימשיך, כאמור עד ה-5 ביוני.