"מערבולת", סקירה לסרטו של גספר נואה

יש דרך מאוד מתבקשת, גם אם לא הכי הוגנת, להתחיל לדבר על הסרט החדש "מערבולת" (Vortex). באיזשהו מקום היא כמעט בלתי אפשרית להתחמקות, אז אני פשוט אתייחס אליה עכשיו כדי לפנות את זה מהדרך ונוכל להמשיך.
אין ספק שהתחושה שמזדחלת תוך כדי הצפייה בסרט, תחושה של הציניקנים בינינו לפחות, הוא שיום אחד ניגש מישהו אל גספר נואה, אחד הבמאים הפרובוקטיביים והקיצוניים של עולם הפסטיבלים המיינסטרימי ("בלתי הפיך", "אל תוך הריק"), ואמר לו: "תקשיב, גאס. נפלתי על איזה סרט קשוח פצצות, 'אהבה' של האנקה. אחד הסרט הכי קשים שראיתי בחיים, כזה שמתמודד עם דמנציה וזקנה באופן שלא עושה הנחות. הרס אותי הסרט הזה!". נואה באופן טבעי הסתקרן והלך לצפות בו, וכשחזר אמר לחברו, "זה קשה בעיניך? מה אתה ילד? תחזיק, תחזיק לי המטף כיבוי אש רגע".
וכך נולד "מערבולת".

הסיבה שאני כותב שזה לא מאוד הוגן להתייחס ל"מערבולת" בעיקר דרך הפריזמה של "אהבה" (באופן משעשע, נזכיר, נואה ביים סרט עם השם הזה בדיוק שנתיים אחרי זוכה האוסקר וקאן של האנקה), היא קודם כל מכיוון שגספר נואה הוא במאי שעומד בזכות עצמו, וליצירותיו מגיע שנביט בהן ככאלו. כן, גם אם זה לרוב נראה שהוא רותם את כישרון הבימוי העצום שלו כדי לעשות רק רע לאנשים. ומעבר לזה, גם אם כבר היה סרט על זוג צרפתי קשיש שמביט למוות האיטי והמזדחל בעיניים, זה לא אומר שזהו, אי אפשר לעסוק בזה יותר. מה גם שלאחרונה הגיעו לא מעט סרטים שטיפלו בתימה הזו, ועשו זאת במספר דרכים מגוונות.
דבר אחרון בהקשר הזה שהוא שכן, יש קווי עלילה וסטינג מאוד זהים, אבל באיזשהו מקום "מערבולת" עושה משהו קצת יותר מעניין מ"אהבה", או לפחות מעורר מחשבה. לא אקבע אם אחד טוב מהשני, ועל הנאה בכלל אין על מה לדבר, אבל בין השניים, ומסיבות שאפרט עוד רגע, אני חושב שאני נוטה לכיוון הניהיליזם של הסרט החדש.

"מערבולת" הוקרן בפסטיבל קאן הקודם ולא זכה שם ליותר מדי התייחסות אם אינני טועה, ומשם גם התארח בפסטיבל ירושלים. הוא מתחיל בפריימים מרובעים במרכז המסך, בהם מובא רגע נחמד בין זוג מבוגר שחי בדירה צרפתית מעוררת קנאה. לואי ואל עומדים לאכול ארוחה קלה במרפסת עמוסת העציצים שלהם, לוגמים יין ומחייכים זה לזה, כאילו הם בגדול ניצחו את החיים. עם זאת, מכיוון שלא רק שאנחנו יודעים שזה סרט של נואה, אלא גם שהוא נפתח בקרדיטי הסיום (כלומר, תחושה שהסוף כבר פה), די ברור לנו שהדברים לא ישתפרו מכאן. ואכן, המצלמה לפתע מנכיחה את המיקום שלה, ופונה מהקשישים אל עבר חומת לבנים שנותנת לנו הרגשה שמילולית נתקענו בקיר.
לאחר מכן יגיע שיר עצוב ומתוק על ההתמודדות עם המוות, ואז נזכה לראות בפעם הראשונה והאחרונה פריים סינמסקופי שלם, כאשר אל מתעוררת בבוקר לצד לואי הישן, ובמבט שלה נראה שמשהו לא בסדר. אז קו אנכי יחתוך את המסך לשניים, ויישאר שם עד הסוף.

הבחירה הזו במסך מפוצל כמובן שמאוד תופסת תשומת לב לעצמה, ודורשת התייחסות. כדי לפענח את הבחירה הזו עד הסוף אני מניח שצריך צפייה נוספת, משהו שבהחלט אינני מתכוון לעשות בקרוב, אבל יש לי מספר מחשבות. כלומר, אם יוצאים מנקודת הנחה שלא מדובר בהטרלה.
האינסטינקט הראשוני הוא לחשוב שהמסך המפוצל נועד כדי להרחיק בין בני הזוג, לנתק אותם זה מזו באופן בלתי הפיך. זה לא לגמרי מחזיק כי בהמשך יהיו להם מספר פריימים משותפים. לכן מה שמרגיש יותר הגיוני הוא שהחיתוך הזה נועד להנכיח את השיבוש בחייהם של השניים, היא עם תודעתה הקורסת והוא עם גופו המתפורר. כל עוד הקרע הזה קיים באמצע, לא הולך לשום מקום, אין שום אפשרות אפילו לרגע קט של הרמוניה בחייהם. זהו דבר בלתי ניתן לתיקון, בלתי ניתן להתעלמות, שפשוט יהיה שם לא משנה מה, לא מאפשר לשכוח שמשהו לא בסדר.
אבל יש עוד. ברגע חזק במיוחד, נמצא לואי בצד הימני של המסך בעת שיחת טלפון שעוסקת בספר שהוא כותב על קולנוע, טוען שכל סרט הוא בעצם חלום. בצד השמאלי נמצאת אל, משוטטת חסרת כיוון בדירה שלפני כמה דקות נראתה כמו גן עדן קטן ולאט לאט הפכה לקטקומב מסויט, ברגע ארוך-ארוך של מציאות אכזרית של אדם שמאבד את צלילותו.
בעקבות זאת חשבתי שנואה מנסה לעשות ניסוי מעניין, בצד אחד הקולנוע ובצד השני המציאות, זיוף מול אמת, יומרה מול חוויה. ובזמן שאני לא חושב שיש פה רצון להעביר את האימה האמיתית והמשתקת של דמנציה וחולי, בעזרת השוטים הארוכים והמורכבים (שכבר הפכו לסמן הכר של השד הקולנועי הזה) הממלאים שעתיים וחצי סרט עם מעט מאוד עלילה, אפשר לזהות שאיפה להביא מציאות של קריסה, כזו שאיננה נוחה, אין בה נחמה, ואין לה מזור.

אותה הסצנה שתיארתי גם מבהירה באופן מאוד מוחלט את ההבדל העיקר בין "מערבולת" ו"אהבה". בסרטו של האנקה, מדכא וכבד ככל שיהיה, עברנו תהליך עם דמויות שאהבנו ושהרוויחו את דאגתנו. ז'ורז' ואן הם אנשים טובים, בעלי פגמים אמנם, אבל חיוביים. מספיק להיזכר במבט העגום של ז'אן-לואי טרינטיניאן שרואה איך אשתו נשמטת מאחיזתו כדי לרצות לחבק את הכרית הקרובה.
לעומת זאת, לואי ואל של "מערבולת" הם שני אנשים שקשה מאוד להיות בצד שלהם, ואין לי ספק שמדובר בבחירה. לגבי אל כמובן שהמצב קצת שנוי במחלוקת כי אנחנו חווים אותה בעיקר אחרי שיאה וקשה לומר איזו אישה הייתה לפני. עם זאת, כן נרמז לנו שהיא משתמשת ביכולותיה כפסיכיאטרית לתת מרשמים ללא הצדקה אמיתית, ובאיזשהו מקום מנצלת את מקצועה שלא תמיד באופן ההגון ביותר. מה שבכל זאת מייצר מורכבות זו ההופעה הפנומנלית של פרונסואז לבורן. אם עמנואל ריבה קיבלה מועמדות לאוסקר על "אהבה", ללבורן הגיע לזכות.
המקרה של לואי הוא יותר מוחלט, כי באמת שמדובר באחד האנשים הכי בלתי נסבלים שראיתי על המסך. הוא אגוצנטרי, אנוכי, מלא חשיבות עצמית ולרגע לא רואה אף אחד חוץ מאת עצמו. לתפקיד שלו נואה הביא בהברקה, ובחר לא בשחקן מיומן אלא בבמאי, זהו דריו ארג'נטו האיטלקי, אחד מהמאסטרים הכי נערצים ומשמעותיים של קולנוע האימה המודרני. לא רק שהפיזיות של ארג'נטו מעט מרתיעה, אלא גם שצופי קולנוע אדוקים – ו"מערבולת" בהחלט מיועד להם – יקשרו אותו ליצירות קיצוניות, מבחילות אפילו, ורק הנוכחות שלו לבדה תקרב את הסרט למחוזות האימה.
חוסר החיבה לדמויות הראשיות מקבל מקום גם דרך בנם סטפן (אלכס לוץ), גבר עם מטענים לא פשוטים משלו. בשיחותיהם מתגלה לנו שבצעירותו הוריו מיהרו לאשפז אותו במוסד כאשר איבד את דרכו, ולא רק שזה לא לגמרי היה הכרחי, אלא גם אולי החריף את מצבו.

כל כך הרבה אלמנטים ב"מערבולת" הופכים אותו למעניש לצפייה, שקשה להאמין שלא מדובר בהחלטה מודעת. אתוודה שצפיתי בסרט בהקרנה מצומצמת מבחינת מספר הצופים, וישבתי רחוק מהם בשורה האחרונה, כך שיכולתי להרשות לעצמי מדי פעם להציץ בנייד ולברוח מהמסך מבלי להפריע לאף אחד. זה הקל עלי, לא כי האימג'ים היו אכזריים במיוחד, אלא כי חוסר ההתפשרות של נואה על האורך, על צמצום הנראטיב, ההכרה שלו בשבריריות הנפש והגוף האנושי, היו כאלו שקשה היה לחוות באופן רציף במשך 140 דקות. ובכל זאת, כשיצאתי מהסרט ולא יכולתי שלא להעריך את מה שקרה שם, את המשחק, הצילום (של בנואה דבי, הקבוע של נואה וגם החתום על "ספרינג ברייקרס" ו"נהר אבוד"), עיצוב הסאונד הגאוני, עיצוב התפאורה שלוקח את המוכר והופך אותו למבעית. בעיקר כי, בואו נודה על האמת, אנחנו מוצפים בעשייה קולנועית בינונית ושגרתית רוב הזמן וכאשר מגיע משהו כזה, קשה שלא לעודד.
האם גרימת סבל וקושי לצופים היא ערך בפני עצמו, ועוד כזה שצריך לשבח? לא בטוח. אני נוטה לחשוב שכן, אבל זה כנראה באמת תלוי יצירה. אלו דברים זהים שכתבתי על סרטו הקודם של נואה, "קליימקס", אבל שם הקולנוע היה כל כך סוחף ומטביע שהוא פורר התנגדות. במקרה של "מערבולת" זה נראה כאילו בוחנים מתי תשבר. ובזמן שאין ספק שזה לא מתאים לכל אחד (ואולי כדאי לקוות שזה לא מתאים לרוב האנשים), יש בי משהו שמודה על כך שהייתי שם, גם אם כנראה לא אחזור על זה שוב בעתיד הנראה לעין.