על ערפדים וגיבורים: בחזרה אל טרילוגיית "בלייד"

ככל שסרט מתרחק ממך, נותרת ממנו הילה קטנה או גדולה, מכובדת או מביכה, מנחמת או מעיקה. תלוי בחוויית הצפייה האישית, באיכויותיו, במה שהוא סימל עבורך ובאופן שהוא נתפס על ידי דעת הקהל בצורה רחבה יותר עם השנים. נסו לחשוב לרגע על "בלייד" (Blade), הסרט הראשון או כל הטרילוגיה אם תרצו. מה עולה לראש? אילו דימויים ותחושות? עבורי, במשך שנים זה היה זיכרון תחושתי מעומעם של הסרט הראשון, כי צפיתי בזמנו רק בו וגם זה לא בהכרח היה מההתחלה עד הסוף, כנראה בבית של חברים. זו הייתה נימה של קשיחות, כמו מעיל דמוי עור או ויניל, אלימות נקמה מסוגננת, ומשהו לוהט וחושני, לפחות באופן שבו חשבתי על המושגים האלה אי אז בחטיבה ב-1998.

מעבר לכך, היה משהו נשכח ואפילו קצת זניח בגישה שלי לסרט שביים סטיבן נורינגטון לפי תסריט של דיוויד אס גוייר. סרט ערפדים שלא זכה לתהילה הסקסית עוד יותר של "ראיון עם הערפד" שקדם לו בארבע שנים, וגם לא למעמד הפטישיסטי גם אם המפוקפק של סרטי "מלחמת האופל" של לין וייסמן בהובלת קייט בקינסייל, שיגיחו ב-2003 ומשום מה יסרבו להפסיק לצאת עד 2016 (בחיי, מצאתי לפחות עוד שניים בסאגת מלחמת האופנה בין הערפדים המטופחים נגד אנשי הזאב המוזנחים שלא ראיתי בנטפליקס. ביקוש מסוים למעילי גלימה ומחוכים מבריקים כנראה לא ייגמר לעולם).
סרט מבוסס קומיקס גיבור על, או אנטי גיבור על של מארוול, שיצרו ב-1973 הכותב מרב וולפמן והמאייר ג'ין' קולאן, שיצא בלי תכנית על ליקום קולנועי, עשור לפני ״איירון מן״. עלילה על עושה צדק אלים מטעם עצמו שפועל בלילה, שבע שנים לפני שהכותב הקולנועי שלו יהיה חתום ככותב שותף על סרטי האביר האפל של נולאן, ואחר כך על שני סרטי סופרמן של סניידר. ואם אדלג ל-2004, שנת היציאה של "בלייד טריניטי" (Blade: Trinity) השלישי והאחרון, יש פער של שנה בלבד בינו לבין "באטמן מתחיל". הסרטים בהם ווסלי סנייפס מפליא את מכותיו וכישורי החרב שלו בערפדים נאלחים וזוממי הדוניזם, הקדימו את זמנם בכל המובנים האלו. בכל זאת, הם לא יושבים בתודעה כאיזו קלאסיקה קנונית או עד כדי כך איקונית.

גם מסרט הדוקו על סרטי אימה שחורים "הורור נואר", עליו כתבתי לפני כמה שבועות, ״בלייד״ נעדר לחלוטין. אפילו לא רבע אזכור או שתי שניות של גיבור שחור שמחסל ערפדים לבנים ואת השוטרים הלבנים שעובדים עבורם. כלום. כאן כבר התרוממה גבה ספקנית. היא שייכת לבן הזוג שלי שזוכר לסרטים חסד נעורים, וכך צללנו לצפייה משותפת ודי סמוכה של שלושתם. התזמון הולם לא בגלל ״מורביוס״, ערפד אחר של מארוול שהגיע לקולנוע החודש, אלא כי בכל זאת לא שכחו את בלייד. עוד מעט הוא ייצא בעיבוד מחודש כשלנעליים הכבדות, משקפי השמש של אוקלי והחיוך היהיר של סנייפס ייכנס מהרשלה עלי. התוצאות לאחר הצפייה, בטקסט לפניכן ולפניכם.

אז למה בלייד נעדר מהדוקו ההוא שמקיף את קולנוע האימה העוסק בחוויה השחורה? אולי הוא לא מתיישב בדיוק עם סרטי אימה, כי הוא יותר רווי אקשן מאשר הפחדות. אבל זו עדיין טרילוגיית ערפדים, ולא חסר בה דם. אולי אלו היוצרים. בלייד אמנם מתהדר בגיבור שחור, ותכף אתייחס לכך, אבל הוא כתוב ומבוים על ידי יוצרים לבנים ברובם. ואולי זוכרים לו לרעה את הסרט השלישי, אותו "בלייד טריניטי" בו מצרפים לבלייד חבורה לבנה שאמורה לסייע לו לעבוד בצוות ובעיקר גונבת לו פוקוס בלי הצדקה. אבל אגיע לזה. נתחיל בסרט הראשון. אם צריך לדרג אותם, הוא השני מבחינת איכות וגם מבחינת התיישנות, בעיקר בכל הקשור לאפקטים החזותיים, אבל הוא מספק די עניין וסקרנות כדי לייצר רצון לצפות בהמשך.

קודם כל, ל"בלייד" יש משהו שאי אפשר לקחת ממנו, וזה, חוץ מההבעה הקפואה והזחוחה-זעופה של סנייפס (והווסט והמעיל שמשתדרגים קלות מסרט לסרט), מה שקורה בפתיחה שלו. אני לא זכרתי את הסצנה הזו בכלל, ואם גם אתן ואתם לא, שווה לצפות בה כי היא מרהיבה וקצת דוחה גם היום. בואו נאמר שמדובר במסיבה מדממת במיוחד, עם הילולה משפריצה באופן שעוד לא יצא לי אישית לראות. זו הצהרת כוונות דקדנטית שקובעת את הטון לסרט ואולי לטרילוגיה כולה. יש כאן דם, יהיה כאן דם, והרבה ממנו, כי יש כאן אנשים, סליחה, ערפדים רעים שחיי אדם הם בידור ומזון עבורם, ורק מישהו אחד יכול לעצור אותם. בכל אמצעי העומד לרשותו. והרייטינג, הדירוג הצנזורי, יהיה בהתאם. זו נקודה ששווה לציין לרגע כי באקלים הנוכחי מתקיים דיון על הדירוג של היקום של מארוול. איך מיישבים סדרות כמו "דרדוויל" ו"המעניש" על ליטרות הדם שבאו איתן לעומת העדינות המרוככת יחסית של חלק מהסרטים הגדולים, בזמן שסדרה חדשה של מיס מארוול מראש מכוונת לדירוג שנחשב בטוח לנוער הצעיר יותר, אבל מון נייט אמור להיות אלים במהות שלו? ומה יהיה על בלייד החדש בהקשר הזה?

ב"בלייד" של 1998 לא נראה שהייתה דילמה, או לפחות הבינו שאי אפשר לעשות סרט על היבריד ערפד ואנוש שנוקם במי שחולקים איתו בריכת גנים בלי לספק לא רק את מנת הצדק והאקשן שתשתוקקו לה, אלא גם פורקן בידורי אלים למדי. לוקח לבלייד קצת זמן להגיח אל תוך הסצנה הזו, וכשהוא מגיע מתברר מהר המעמד שלו. כוח על-אנושי, מוסריות נקמנית מעל החוק, משהו אגרסיבי שמפרק כל מי שעומד בדרכו ונתפס כרע או כמשתף פעולה של הרוע. מישהו שכוחות המשטרה בארצות הברית של היום וכמה נציגים מפוקפקים אצלנו אולי היו שמחים לענוד סמל שלו כשם שהם עונדים את הסמל של "המעניש", בעודם מפרשים את הנרטיב שלו לגמרי לא נכון ומעוותים אותו. יש רק בעיה קטנה אחת. בלייד, כבר ציינו, הוא ווסלי סנייפס.

יש לנו כאן, לא בפעם הראשונה אבל בהחלט את אחת הדוגמאות הבולטות שלה בקולנוע של העשורים האחרונים, אנטי-גיבור שחור שעיקר העיסוק שלו הוא לחסל דמויות של נבלים לבנים. הוא, סליחה, באמת לא רואה צבע, כן. זה לא עניין של גזע מנקודת המבט הזו עבורו, לא על פני השטח של הטקסט. זה פשוט שבמקרה, הנבלים של הסיפור, אלו שמפעילים ומנהלים את מנגנוני הכוח וממש יושבים סביב שולחן וזוממים איך לשלוט בעולם, רובם לבנים. את יושב הראש של ועידת הקונספירציה של הערפדים מגלם אודו קייר, במפגן אירופאי של אצולה ישנה. וזה לא קל להיות אצולה ישנה כשיש דם חדש וצעיר בדמות דיקון (סטיבן דורף) שרוצה להשתלט באופן אקטיבי יותר ולזרז סוג של נבואה ערפדית אפוקליפטית. זו תיתכן על ידי שימוש בטכנולוגיה שהיום נראית כמו וירוס ישן מאוד ושרטוטים שלא היו עוברים בגרות, שמתרגמת טקסט עתיק. ואת הדם של בלייד, שבהיותו צאצא לאישה אנושית שננשכה כשהייתה בהריון איתו, הוא היבריד מסוכן והמפתח לכל דבר בכל סרט מחדש.

בלייד

דיקון הוא נקודת התורפה של הסרט, כי ממרחק השנים דורף לא מרשים מספיק, לא מאיים דיו, ובכלל לא ברור למה יושבי הכיסאות לא מחסלים אותו ברגע הראשון שהוא מתחיל לדבר שטויות. הרגע הכי זכיר שלו עבורי הוא סצנת חיסול שהיוותה השראה, אם אני לא טועה, לפרסומת מבדרת למשקפי שמש. הוא מסמל בלי יותר מדי עידון, כי לא באנו לכאן בשביל סאבטקסט סבוך אלא כדי ליהנות, את מה שקורה כשכוח נהיה חמדן אפילו יותר מבדרך כלל. והמערכה בינו לבין בלייד היא פנטזיית צדק אלימה ומספקת, אם תתעלמו מהאפקטים שכבר לא עובדים, ותתרכזו בבלייד ופחות ביריב המעייף שלו.

בלייד הוא כוח חתרני בלתי ניתן לעצירה, והוא מאיים, ואולי זו עוד סיבה שלא אימצו אות עד כדי כך בחום, כי הוא מכיל בתוכו סתירה הרבה יותר בוטה מאשר אצל גיבורים או אנטי גיבורים אחרים. בלייד הוא יציר שוליים. הוא היה אנושי אבל הנשיכה של אמו בהיותו ברחם הפכה אותו להיבריד ערפד-אנוש. ככזה הוא יכול להסתובב בחופשיות בשמש עם משקפי שמש לטובת קצת קידום וחסויות, יש לו כוח אדיר יותר מרוב הערפדים והוא גם מבין אותם היטב כדי לפגוע בהם, ויש לו גם את הרעב שלהם, אותו הוא מדכא באמצעות נסיוב שכולל המון שום ועוד כמה דברים ופיתוחים איתם עוזר לו בין היתר וויסלר, יד ימינו בדמות כריס כריסטופרסון. אם בטמן הוא האפלה והכוח הנוקם של ברוס וויין, שקשה לפעמים לשמור עליו מלהיות אלים ומפחיד מדי, הקודים של בלייד אגרסיביים יותר. ערפדים דינם מיתה, וכך משתפי פעולה אנושיים שלהם אם יש צורך. והרעב קיים בתוכו ומייצג איד, יסוד פרוע שעלול לעלות אל פני השטח ברגע של אובדן שליטה, והוא גם מה שגורם לערפדים לרצות קצת להרוג אותו וקצת להיות הוא וקצת להעביר אותו צד. כל פעם מחדש.

לכך אפשר להוסיף את העובדה שבלייד לא נחמד. לא שיש לו סיבות, כן, ולכן כשנקלעת למלחמת האיש ההיברידי האחד והעוזר שלו רופאה תמימה שננשכה (סאנה לאת'ן) הוא פתאום מוצא את עצמו קצת מבולבל. דרך ההתמודדות שלה עם החשש שהנסיוב לא יעבוד והיא תהפוך למפלצת צמאת דם יש לנו כרטיס כניסה לנבכי האפלה של הדמות של בלייד. הוא הבחירה היומיומית לא להיכנע לתכתיבים שאליהם הוסלל מראש. הוא מאבק תמידי שמנתב אלימות כלפי מעלה. אם להיזכר לרגע בסטירה מסוימת בטקס כלשהו שקצת דיברו עליה לא מזמן, הדמות של בלייד מדגימה שוב ושוב את המונח של הנפת אגרוף כלפי מעלה – Punching Up. נכון, זו הייתה סצנה מהמציאות, תלושה ככל שתהיה, וכאן מדובר בטרילוגיה בדיונית שהחלה לפני 24 שנה. אבל את שניהם אפשר לקרוא דרך סטיריאוטיפים שעברו הרחקה ועיבוד מסוים. החבטה המיותרת באוסקר, אפשר להתווכח אם הציגה חבטה כלפי מעלה, או פשוט סטירה שלא הייתה צריכה להתרחש (אני במחנה השני, ולא, זה לא מבטל את העובדה שעצם האמירה לא הייתה צריכה להיאמר, באמת, מי מאשר את הבדיחות הסקסיסטיות שרצו שם). יש בה הדהוד מסוגנן ומעונב של שני גברים שחורים כאשר האחד מכה את השני כי "כבוד".

בלייד הוא דמות שכל כולה לקיחת הסמל הגזעני של גבר שחור כמאיים פיזית על תרבות לבנה, ״האחר״ שנתפס כמשהו מעורר פלצות שהולך לשבור את הסדר הקיים, עושה בתבנית המעוותת והמסלילה הזו שימוש והופך אותה על הראש. העיקרון הזה בולט באופן הכי חזק בסרט הראשון, והוא כמו אומר למנגנוני הדיכוי שהנה, רציתם סיבה לפחד? עכשיו יש לכם אחת טובה, שלא בוחלת באמצעים ושתגן על האנושות מכם, וגם ממי שהפנים את הדיכוי שלכם עד כדי כך שהפך לחלק מהבעיה. זה לא טקסט מובן מאליו. אפשר להבין למה העובדה שמי שיצרו אותו הם גברים לבנים מעוררת אי נוחות מסוימת, אולי חשש תת הכרתי מכך שיש כאן בכל זאת הפנמה של סטראוטיפ, ולא רק חתירה נגדו. ועדיין, לפחות בצפייה עכשווית, אי אפשר שלא להתפעל מהחד-משמעיות של בלייד כלפי חוץ, ולהעריך את המרכיבים המסוכסכים שלו פנימה. וגם, אם אקליל לרגע, יש לסרט סגנון שהוא עדיין מהנה, יש בו מפגן ביטחון והתלהבות מידבקת.

בלייד 2

מה שמוביל אותי ל"בלייד 2" (Blade II) מ-2002. הפעם על כיסא הבמאי התיישב גיירמו דל טורו וזה בעיניי הסרט החזק בשלישייה. דיוויד אס גוייר נשאר כתסריטאי וכך יהיה גם בסרט הבא. כיאה לסרט של דל טורו, רון פרלמן כאן, כערפד זועף. לצוות תומך הלחימה מצטרף נורמן רידוס, שנים לפני "המתים המהלכים". העלילה הפעם מייצרת שדרוג מבחינת האיום, כנדרש בסרט שני, ויש כאן את הנוסחה החביבה לפיה האויבים מהסרט הקודם צריכים לשתף פעולה, כי הופה, מצאנו אויב משותף גדול יותר. במקרה הזה הוא בעיקר מבחיל יותר ונראה כמו גרסה משודרגת, מרובת ופעורת שיניים ולסתות של הערפדים הרגילים.

גזע חדש, חולני למראה וברוטלי יותר שמתפשט כמו מגפה ופונה נגד הערפדים עצמם הגיע לעולם, בעיקר לאירופה, ומה הם יעשו? יבקשו את העזרה של בלייד, כמובן. וכך הוא מוצא את עצמו מוביל חבורה שהוא לא יכול באמת לסמוך עליה, ביניהם ניסה (לאונור ורילה), אצולה ערפדית שפתאום לא נראית כה גרועה כמו שהוא חשב. וכל הנושאים מהסרט הקודם, החד-משמעיות, השחור נגד הלבן, החבטה כלפי מעלה, פתאום מקבלת עוד רבדים וגוונים. זו מעוטרת בצוות אינקלוסיבי ממגוון מוצאים ובמתח של תככים, חשדות, ומזימות שאופפים את המרדף אחרי הזן החדש. העיבוד שלו, אגב, עדיין נראה טוב, גם אם מזכיר את צאצאי הנוסע השמיני ועוד הרבה תפלצים שכבר ראינו. מצד שני, את חלקם הגדול כנראה ראינו אחריו.

יש משהו יותר מהודק בסרט השני, אפילו שיש בו יותר דמויות, יותר עלילה ואפילו מעבר בין יבשתי. הסגנון שלו נוטה לכיוון קצת יותר גותי, איך לא, והוא רובו ככולו מרגיש כמו עליית מדרגה. הוא עדיין מהנה, יש בו כמה סצנות אקשן ובעיקר שימוש בפצצות תאורה בביוב שעובדות יפה גם היום, בטח כשיש מסביב שעון מתקתק שפועל גם במישור של האם מישהו הולך לתקוע לבלייד להב בגב, וגם מתי מישהו יקבל נשיכה הגונה ויהפוך לגרסה החדשה והרקובה-מבחילה יותר. הגישה של בלייד נותרת זחוחה, עם אולי קצת יותר חיוכים מבהיקים, והוא ממשיך להיות מופת מוגזם של קור רוח. יש משהו בהגשה של סנייפס בסרט הראשון והשני שפשוט נראה כאילו הוא נהנה על הסט, כי ככה זה כשיש לך כל כך הרבה סטייל עם פרטי ביגוד שחלקם בטח לא באמת היו יעילים בקרב אמיתי. אבל אם גלימות לא עוצרות גיבורי על, מעיל ארוך לא יעצור את בלייד.

בלייד טריניטי

וכך הגענו לסרט האחרון, "בלייד טריניטי" מ-2004. או, מה קורה כשריאן ריינולדס עושה ריאן ריינולדס קצת לפני שהוא התקבע ככזה. הפעם גוייר גם מביים וגם כתב, והשדרוג כאן אמור היה להיות קצת כמו המשפחה האלטרנטיבית שבטמן אוסף עם השנים. לוקחים לבלייד את וויסלר, משלחים בו את המשטרה והאף-בי-איי כי מה לעשות, כולם משתפי פעולה עם הערפדים ויש לנו עוד תיאוריות קונספירציה, ומספקים לו חבורה שתעזור לו להתמודד עם האתגר הכי גדול שקרה. דרייק (דומיניק פארסל, כשהוא עוד ידע לדבר גם בקול יחסית צלול ולא רק צרוד כמו ב"נמלטים" ואחר כך ב"אגדות המחר") הוא למעשה הערפד הכי חזק והכי עתיק בעולם, כלומר, דרקולה. כן כן, הגיעה השעה להוציא את האיום הכי כבד. הערפדים, ביניהם דאניקה (פארקר פוזי) שהיא סוג של אקסית של הניבל קינג (כן, ככה קראו לדמות של ריינולדס, לא ברור), החליטו להקים אותו לתחייה כדי להשתלט על העולם, או לפחות לנסות שוב. בדרך יתגלו גם הדרכים היותר איומות ומתועשות בהן הם משיגים דם לצריכה המונית, ואיך אפילו בכיר במשטרה יודע ושותק.

בלייד שוב אמור להיות שחקן מפתח בהילולה הדמית, הפעם כאויב שדרייק מתרשם ממנו וגם לא בטוח אם לחסל או לחבק. ומערכת היחסים בין שני אלו מסקרנת, אבל היא הולכת לאיבוד בתוך הבדיחות של ריאן, סליחה, הניבל, הבת שפתאום גילינו שהייתה לוויסלר בדמות ג'סיקה בייל, וגם פאטון אוסוולד ועוד כמה שותפים לדרך שבלייד מקבל בעל כורחו. וזה העניין כאן, החבורה הזו לא נאספת, הוא לא מלקט אותם ונתקל בחלקם, הם כולם ביחד נופלים עליו, כשהם כבר מהווים צוות מתפקד של יחידת לוחמה מחתרתית אנושית נגד ערפדים. הם פה כדי להראות לו שהוא לא צריך לעבוד לבד, אבל בעיקר, הם די מפקיעים מידיו של בלייד את הסרט.

יש כאן כמו שני מרכזי כובד שונים שלא מתחברים למשהו קוהרנטי אחד. ואולי זה כי אומרים שסנייפס לא עשה חיים קלים לשאר הצוות על הסט, ואולי זה כי, כמו שהציעו בטור בסלאשפילם לאחרונה, זה לא מעודד לשתף פעולה כשאתה רואה את הדמויות השחורות האחרות מחוסלות או עוברות צד, והדמות שלך הופכת לכמעט משנית, בזמן שמנחיתים עליך עוד בדיחה לא הכי מצחיקה ומנסים לגרום לעניין בדמויות החדשות. זה מלאכותי ורוב הזמן מרגיש כמו קביים שהופכים למקלות בגלגלי האופנוע של בלייד, זה שהוא רגיל לרכוב עליו לבד. ואפילו הנוכחות של כוכב WWE כמו פול לאבסק לא מצליחה להקליל או להסיח או לבדר כמו שצריך הפעם.

זה סיום מתסכל וחלש לטרילוגיה של דמות עם קונפליקטים פנימיים שלא היו מביישים את דרדוויל או המעניש, ועם מספיק סטייל ואלגנטיות כדי לקחת את שניהם לסיבוב. עדיין, הסרטים כחבילה אחת שווים ביקור מחודש, בעיקר הראשון והשני. ועכשיו נשאר לגלות מה יקרה עם העיבוד החדש. האם הוא ישכיל לשמר את החן של הגרסה הקודמת ויוסיף עליה עוד קצת אפיון דמות שיעדכן אותה ויילך עמוק יותר. אבל האם זה יעבוד מבלי ליפול לתהומות דידקטיים מדי כמו מה שקרה ל"קנדימן" החדש, שהלך לאיבוד בתוך המסר, ושכח שהוא גם סרט שאמור לפעמים לבדר ולא רק להרצות. הכוח הרי טמון כשהרעיונות האלו עוברים אלינו דרך סיפור וגם אקשן טוב, אם זו חלק מהחבילה, לא רק כהרצאה. נחכה ונראה.