פסטיבל SXSW מהדורת 2022: העיר האבודה, X, Bad Axe

החוויה הווירטואלית שלי בפסטיבל הקולנוע SXSW (סאות׳ ביי סאות׳ ווסט) הסתיימה אתמול עם צפיות אחרונות בהחלט מתוך ההיצע השנתי, במטרה להרכיב דיווח שני ואחרון לשנה זו. בעיר אוסטין שבמדינת טקסס בטח עדיין חוגגים, או מתאוששים משבוע וחצי של פסטיבל קולנוע (ומוזיקה ועוד), ואם אספיק לגדל שכל עד השנה הבאה אבלה את התקופה הזו שם, במקום על הספה בבית. המון אירועים מיוחדים התפספסו לי ככה וגם גיליתי באיחור שהשנה לא יוקרנו הסרטים הזוכים באופן מקוון. במזל, תפסתי אחד מהם בזמן אמת והוא ינעל את הדיווח. למזלי הרב אף יותר, הקולנוע השכונתי שלי שייך לרשת Alamo Drafthouse הטקסנית במקור, שפיזרה טרום בכורות של כמה מסרטי הפסטיבל הבכירים גם בערים אחרות. כך יצא שבכל זאת תפסתי שני כותרים מדוברים ואכתוב עליהם כאן בקצרה, משום ששניהם מיועדים לאקרנים בישראל.

לפני כן ולמען הסדר הטוב, רשימת זוכים חלקית אך מייצגת שאולי נראה בעתיד במקומות נוספים. בפרס הסרט הטוב ביותר בתחרות העלילתית זכה ״I Love My Dad״ של ג׳יימס מורוסיני, בו הבמאי מגלם צעיר שאביו (פאטון אוסוולט) מנסה לחזור לקשר איתו. בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר זכה ״Master of Light״ של רוזה רות בואסטן, העוקב אחר צייר בשם ג׳ורג׳ אנטוני מורטון במסעו אחר המאסטרים ההולנדים ובמקביל במלחמה בנגע הסמים באמריקה. חיכיתי לשווא לפרסי הקהל, שההצבעה אליהם ננעלה אתמול בבוקר, אז אולי אוסיף אותם כאן ברגע שיוכרזו. לפסטיבל יש גם מסורת של פרסים מיוחדים: בפרס ע״ש אדם יאוך זצ״ל לקולנוע ״השואף להיות אך ורק הוא עצמו״ זכה הסרט ״Chee$e״ של דמיאן מרקאנו, בפרס הצילום זכה ״A Vanishing Fog״ שכאמור בדיווח הקודם התיש אותי אבל אכן מכיל נופים מרהיבים, ובפרס העריכה זכה ״הכל בכל מקום בבת אחת״ (Everything Everywhere All at Once) של הדניאלס, שיגיע ארצה בקרוב. ממש כמו הסרטים הבאים.

העיר האבודה
The Lost City

הסיבה שאני מנצל את ההזדמנות לכתוב בקצרה על סרט שיהיה זמין בישראל כבר בחמישי הקרוב היא כפולה. ראשית, כי אני באופן אישי לא חושב שיש לי מה להוסיף עליו מעבר לשורות הספורות שמיד תקראו. שנית, כי נהניתי ממנו באופן מופרז לחלוטין והייתי רוצה להמליץ עליו, במיוחד למי שמתלבטים. מבחינתי זה הסרט ההוליוודי המוצלח הראשון של 2022 (כלומר היחיד עד כה), להוציא את ״אדומה אש״. מוצלח במובן של להציב לעצמו יעדים ולעמוד בהם, להיות מהנה וקליל מבלי להסתמך אך ורק על ערכי הפקה, ובעיקר להסתיים בזמן. שזה אומר לפני שמגיעים למחסום השעתיים, שהוא כמעט בלתי עביר לסרטים אווריריים וקיציים בעיניי. באופן כמעט מתריס, ״העיר האבודה״ עושה את כל זה תחת המגבלות של שני ז׳אנרים חבוטים ולעוסים במיוחד לאחרונה – סרטי הרפתקאות ומציאת אוצרות וקומדיות רומנטיות. שילוב שיצר בעבר את ״בעקבות האוצר הרומנטי״, למשל. אין שום הסבר רציונלי לכמה צחקתי וכמה הסרט אחלה לסוגו, מלבד העובדה שאנשי מקצוע עשו את מלאכתם.

סנדרה בולוק מגלמת סופרת של רבי-מכר אודות צמד ציידי אוצרות, המבקשת להיפרד מן הסדרה והדמויות שלה. היא שרויה בדיכאון אחרי מות בעלה ההרפתקן, ההשראה לעבודתה, אבל צריכה לקדם את הספר לצד דוגמן הכריכה הקבוע (צ'נינג טייטום, בתפקיד מושלם). הוא מצידו רוצה להוכיח לסופרת שהוא יותר מבטן שרירית אבל המילים מתבלבלות לו בסביבתה. בתחילת הסיור לקידום מכירות, הסופרת נחטפת בידי מיליארדר מהסוג היחיד שקיים בסרטים, אקסצנטרי, בגילומו של דניאל רדקליף. הוא תר אחר העיר האבודה מהספר האחרון שלה ומאמין שהיא המפתח למציאתה. החטיפה מאפשרת לדוגמן להוכיח את עצמו כאשר הוא מצטרף למשימת החילוץ, אותה מוביל כוכב הוליוודי שלדעתי אסור להסגיר כי הדמות שלו היא הברקה מטורללת, אבל הוא מופיע כבר בטריילר. גם האמרגנית של הסופרת (דאווין ג'וי רנדולף) יוצאת בעקבותיה והעלילה הופכת בהדרגה לאחד הספרים של הכותבת. רק שהיא אינה לארה קרופט והוא אינו אינדיאנה ג׳ונס.

הצמד אדם ואהרון ני (״Band of Robbers״) חתום על הבימוי ולתסריט שותפים אורן עוזיאל (״סוניק הסרט״, ״רחוב ג׳אמפ 22״) ודיינה פוקס (״כמה רומנטי״, ״קרואלה״), שני כותבים הוליוודיים מוכחים יותר. עוד נקודת זכות הוא הצלם הישראלי-צרפתי ג׳ונתן סלה (״ג׳ון וויק״, ״הובס ושואו״) והסרט אכן נראה הרבה פחות מזויף מכל מיני ״אנצ׳רטד״, ״הודעה אדומה״ או ״ג׳אנגל קרוז״, אם למנות כמה בסגנון שלו שהותירו אותי אדיש או מתוסכל בזמן האחרון. הוא קצת גרם לי לשנוא אותם בדיעבד, כי זה נראה כל-כך פשוט כשעושים זאת נכון.

כדי להבין עד לאן הגיעו הסטנדרטים שלי, אספר שהתרגשתי קלות בכל פעם שזיהיתי משהו שדומה לתסריטאות קלאסית. עם פרמיס ופייאוף, עם רצון לאפיין דמויות ברורות במינימום זמן מסך, ועם הרבה מקום לשחקנים להביא את עצמם לידי ביטוי. דמויות המשנה מוסיפות הרבה, בעיקר בתחום ההומור, בולוק יודעת להפוך דמות שנשמעת כמו קלישאה לאישה אמיתית, וגם רדקליף הצטלם לסרט, שזה נחמד עבורו. אבל בזכות גנב ההצגה שלא אסגיר, ובעיקר הודות לטייטום במצב-רוח מבויש וחסר ביטחון, יצא ממני כל-כך הרבה צחוק עד שממש כאבה לי קצת הלסת בסיום (זה והפופקורן, למה אני לא לומד). כיף של סרט, מטופש במידה, שמזכיר כיצד צריך להתייחס וגם לביים סרטי הרפתקאות מעין אלה – בקריצה וחיוך.

X

חוויה הפוכה לחלוטין הייתה לי מול סרטו של טיי ווסט (״הפולחן״, ״בעמק האלימות״), אחד השמות הנוצצים בנוף קולנוע האימה העצמאי באמריקה מזה עשור או שניים. לכאורה, אני אמור לחבב את הסרט הזה הרבה יותר ממוצר הוליוודי שהונדס כדי לדגדג אותי: יש לו קונספט מגניב ויחסית מקורי לסרט סלאשרים, פוטנציאל מובהק לביקורת חברתית, ורמת עשייה מספקת ומעלה מבחינה אמנותית. הרעיון במרכז העלילה הוא שבשנת 1979, צוות של סרט כחול נוסע לחווה מבודדת בטקסס כדי לצלם ״סרט מלוכלך בעל ערך אמנותי״. הטיפוסים מאופיינים היטב בהתחלה ושונים זה מזה לצורך הגברת מתחים, בעוד זוג הקשישים שמשכיר להם את בית החווה ומתגורר ליד נראה חשוד ומוזר. זה שיש אגם לא רחוק משם ודאי שלא מבשר טובות וגם הפתיחה של הסרט ששותלת אצל הצופה כל מיני רעיונות מקדימים לגבי מה עומד לקרות, אמורה לעבוד על הנייר.

למרות כל הנתונים והמון רצון טוב מצידי לצפות בשני דברים שאין בי חיבה אליהם (סלאשרים ופורנו), מצאתי את עצמי נמק בכסא ומייחל שייגמר כבר הסיוט הזה, של הדמויות על המסך אבל בעיקר שלי באולם. זאת בעוד הביקורות לסרט הזה חיוביות באופן רועש מאוד, וגם באולם בו נכחתי נשמעו שאגות שמחה או בעתה, מסיבות שלא היו נהירות לי. הייתי עוזב את הסרט הזה לנפשו ומשאיר אותו למומחים של סריטה לנושא, אם לא הייתי יודע מה דעתו של אור על היוצר המוערך יתר המידה. ואם יורשה לי להוסיף או לפרש, גם חסר מושג או ייחוד. כדי להדגים זאת, הנה משהו שאור כתב, לא אני (בכלל חשוב לי שתדעו שאנחנו לא אותו אדם), על סרט קודם של ווסט, ״הפולחן״ מ-2013:

״הבעיה שלי עם הסרט הייתה שככל שהוא מתקדם, מתברר לנו שלווסט אין שום דבר להגיד על הנושא או על הדמויות שלו, הוא לא רוצה באמת להעביר נקודה או לגרום לנו לחשוב, אלא שכל זה היה רק תירוץ מוגזם לקליימקס ארוך של מוות וסבל, חוסר כבוד לדמויות או לתהליך שלהן, ובאופן כללי לעבוד כמו ילד קטן שמשחק עם הקקי שלו ואיש לא עוצר אותו בזמן. שזה חבל גם כי המערכה השלישית של הסרט מאוד מותחת ומאוד מלחיצה, וגם כי באמת היה לו הכל ביד: שחקנים טובים, סטינג מעניין, תסריט שיכל לעבוד כאלגוריה או חקירה של אנשים במצבי קיצון. אבל לא.״

מפחיד כמה זה לא רק אחד לאחד מה שחשבתי על ״X״ (כך הסרט ייקרא גם בעברית, איזה שם מנג׳ס ולא ידידותי לגוגל), אלא גם הוכחה שהיוצר לא השתנה עם הזמן, לא בגר או השתפר. מלבד בריטני סנואו, מאוד לא אהבתי את שאר הקאסט ואת מה שהם עושים או הוטל עליהם לעשות בתור דמויות שהופכות לקריקטורות (מיה גות׳, ג׳נה אורטגה, קיד קאדי, מרטין הנדרסון, אואן קמפבל). גם לא את הגימיק של הדמויות הקשישות, שאסור לגלות מי מגלם אותם מתחת לאיפור. שזה עניין ילדותי כמו היחס של הסרט למיניות והיעדרה, או לנעורים מול זיקנה, ובעיקר כמו הרובד המטא-טקסטואלי הבלתי נסבל מרוב שהוא מבסוט מעצמו (ברמות של ״צעקה״). יתרה מזאת, אם עוצרים לחשוב רגע ולא רק להיגעל מהדם ולהתפעל מהסקס (שניהם מאוד שיעממו אותי), אני לא בטוח שיש קריאה נדיבה לביקורתיות של הסרט. לכן, השתדלתי לעשות כמו היוצרים ולא לחשוב עד הסוף על שום היבט וכך לא להתרגז על בזבוז הזמן המשווע הזה.

Bad Axe
בד אקס, מישיגן

הבטחתי סרט זוכה ואיתו נסיים, עם זה שקיבל ציון לשבח מיוחד של חבר השופטים של הקטגוריה התיעודית עבור ״סיפור באינטימיות יוצאת מגדר הרגיל״. זהו כמובן אות שהומצא במיוחד לטובת הסרט המסוים הזה, ואני מסכים עם התחושה שעיקר כוחו הוא הקשר והקירבה שנוצרים בין הצופה והמתועדים על המסך. לא שזה מפתיע כשמדובר בסרט משפחתי, המורכב מצילומים של הבמאי הצעיר דייויד סיאב. בראשית תקופת הקורונה הוא חש דחף להפנות את המצלמה אל עבר משפחתו, במיוחד משום ששב מניו-יורק המתרוקנת אל העיירונת בה נולד וגדל. סיאב ביקש להימצא לצד הוריו ואחיותיו, כפי שעשו אמריקאים רבים במרץ 2020 ואילך. אבל הסרט שקרוי על שם אותו יישוב קטן, הוא לא רק סרט מגפה.

אפילו אם היו מנסים לכתוב תסריט יותר מייצג של התקופה, ספק אם מישהו היה מצליח מבלי שהדבר ייחשב כחסר אמינות. אבל בקולנוע דוקומנטרי לכאורה אין מגבלה כזו. משפחת סיאב מורכבת מאב ניצול רצח העם קמבודיה, אם מקסיקנית-אמריקאית, ושלושה ילדים שהם אמריקאים דור ראשון, אבל מוצאם האתני בולט מאוד בחלק הכפרי של מדינת מישיגן. הסיאבים מנהלים מסעדה משפחתית בלב האיזור שהיה ב-2020 ״מדינת טראמפ״, ולמעשה רוב הלקוחות שלהם, ואפילו עובדת אחת, הם תומכי הנשיא הקודם של ארה״ב. נראה שהם מצאו דרך לנהל אורח חיים מכבד וקהילתי, עד שהמגפה טרפה את הקלפים.

האחות הבכורה, שנראית כמו דוגמנית אבל מחלקת את זמנה בין עבודה משרדית מרחוק לעזרה במסעדה, מתקשה לשתוק נוכח הפיכת הקורונה לעניין פוליטי. האחות הקטנה מנסה לסיים את לימודיה דרך הזום ומתקשה להחליט על עתידה בתקופה המבלבלת. אם היה חסר לכם ולכן גיוון אתני נוסף, בן הזוג של הבכורה הוא מקומי לבן ושל הצעירה שחור, כנראה היחיד בעיירה בה כולם מכירים את כולם. אי אפשר להמציא סיטואציה כזו ובהחלט מספיק להשאיר את המצלמה והסאונד דולקים בכדי לאסוף מספיק חומרים לערוך מהם סרט. למעשה, יש בסרט מוטיב בולט של תהליך היצירה עצמו אבל הוא אינו משתלט ובעיניי גם קל יותר להכילו כשמדובר בקולנוע תיעודי, המנכיח כל העת את אמצעי המבע. לא פעם, מבט מאשים מופנה אל המצלמה של דייויד ונזרקות טענות שהיא אשמה בכל מיני מצבים והסלמתם. תזכורת לכוחו של הקולנוע להחריף רגעים מן המציאות אבל גם ליצור תמונה מורכבת ומלאת ניגודים.

היוצר קרא לתוצאה ״מכתב אהבה ל-בד אקס״, אבל גם הוא מבין במהלך העשייה שהנמענים הם בעצם בני משפחתו. אפשר לקרוא אותו גם בתור דיוקן אינטימי וגם כפורטרט של אומה. בתור יומן מגפה, הסרט עובר על מלוא התחנות המוכרות שכבר כמעט ודהו בזיכרון אחרי שנתיים. זה אומר שבתחילת הסרט בני המשפחה דואגים מן הווירוס המסתורי, מכינים מסכות בעצמם ומסתפרים בבית. החרדה הכלכלית ניכרת בחודשים של מרץ ועד מאי 2020, במשפחה שעל פי תמונות ארכיון צמחה בעוני נורא ומתמודדת עד היום עם השלכות עברו של האב על מצבו הנפשי. עם זאת, אני חייב לציין שהוא היה הדמות החביבה עליי בסרט ככל שהוא נמשך, ואדם שכנראה הייתי יושב איתו לבירה (ואני לא שותה בירה).

באיזור חודש יוני מגיעה הקלה אל המסעדה שיכולה לשוב ולשרת לקוחות, אבל רצח ג׳ורג׳ פלויד שזיעזע את האומה האמריקאית מוביל חלק מבני המשפחה להפגנות. הם מסתכנים באובדן פרנסה ומסתבכים עם ניאו-נאצים. כך נשזרים זה בזה אירועים קיצוניים ליצירת תמונת מצב של אמריקה בתקופה היסטורית משוגעת: גם פוליטיזציה של המגפה וגם מצוקת ענף המסעדנות, גם שנאת אסיאתים ושלל פרובוקציות מצד מכחישי קורונה וגם הצפה של מתחים משפחתיים. ובכלל, והמגפה כזרז ומגבר של תופעות חברתיות. מצד אחד, סיימתי את הסרט בתחושה שהוא יכול לפנות אל כל אדם ומשהו בעשייה הנזירית/ביתית שלו משדר נגישות. מצד אחר, זהו בסופו של דבר בעיקר סרט על החלום האמריקאי ועל ההקרבה היומיומית או נקיטת עמדה קשיחה. אלו דברים שרוב הקהל מעדיף בצורת סרטים עלילתיים, מלוטשים וכנראה פחות מורכבים. אבל בשביל זה יש פסטיבלים וניאלץ לחכות ולראות אלו סרטים מ-SXSW ילוקטו אל פסטיבלי ישראל.