יחסים מורכבים: מחשבות על סקס בקולנוע בעקבות "מין חסר מזל או פורנו משוגעים"

לפני כמה שנים, חברי סריטה יצאו לסרט וערכו פאנל בהשתתפות אנשי צוות ההפקה של "תיקון", סרטו של אבישי סיון. עם תום ההקרנה שהתרחשה במוזיאון תל אביב מול אולם מלא למדי, היו לנו מגוון שאלות על התמות, הסיפור, המבע ועוד. הסרט מעורר מחשבה ודיון, כפי שאמנות במיטבה יודעת לעשות. מדובר בעשייה קולנועית מרשימה שעל כל בחירה בה אפשר לתהות ולהשתהות.
ניצלתי את ההזדמנות ושאלתי את המפיק רונן בן טל איך שמרו על ניהול סט מכבד ובטוח כדי לצלם סצנה בה יש לא רק עירום נשי פרונטלי, אלא קלוז אפ שמתקדם אל מעמקי הווגינה. האם מי שצולמה הרגישה בנוח, איך הבטיחו שזו תהיה סביבה בה היא תרגיש מוגנת להיחשף כך פיזית. זה לא היה פורנו כי לא היה מדובר בשוט נצלני שמטרתו מציצנות וסיפוק, אלא חלק אינטגרלי מהתפתחות הנרטיב שמלווה את מצבו הנפשי של הגיבור. זה כן היה שימוש פטישיסטי, כזה המפרק את האדם, הסובייקט, לגורמים נפרדים שאפשר להתמקד בהם ולהתרגש מהם כאילו לא היו חלק מיישות עצמאית אחת, כלומר, להתייחס אליהם ואל האדם, במקרה זה, אישה, כאובייקט בהקשר של ריגוש מיני. אני חושבת שפטישיזם הוא לגיטימי כל עוד זוכרים שיש מישהו או מישהי שמחוברים אל האיברים הנחשקים ומתנהלים בהתאם, בחיים או על סט צילומים.

אני זוכרת בכלליות וקצת במעומעם את התשובה כי עברו אי אלו שנים מאז, אבל היא בסך הכל הניחה את דעתי, וכללה הסבר על הנוחות וגם על המקצועיות של כלל הצוות, שחקניות, שחקנים ומי שגורמים למלאכה הסבוכה שהיא סרט לקרות. אני כן זוכרת רחש של תמיהת מה בקהל, אולי גם כמה גלגולי עיניים, כשהעליתי את הנושא. זו הייתה הסחת כיוונו של הדיון ממקומות של אמנות למקומות של פרקטיקה, כאלו שחושפים את הכבלים והקורות שמרכיבים סרט, סדרת טלוויזיה, הצגה, מחול, ומזכירים שיש כאן מאחורי הקלעים ואנשים בשר ודם. יכול להיות שהרסתי את ההנאה של ההיקסמות.

נזכרתי בשיחה הזו עכשיו כי בינינו, הנושא של איך ולמה להציג יחסי מין על המסך בתכנים שאינם נצלניים בהווייתם מעסיק אותי לא מעט. לא נפתח כאן דיון צד על מה נצלני בפורנו כי זה יהיה מאמר ארוך בפני עצמו. וגם לא אכנס לדימוי הצר עד כדי שעמום שפורנו מציב של מה נחשב סקסי ומה זה עושה לאינטימיות, לדימוי הגוף ולטיפוח שלנו. אציין רק שיש היום חלופות חיוביות יותר, כאילו של נשים וגברים שמצלמים את עצמם ומעלים בהסכמה ורצון לרשת, לעומת סרטים שכוללים הרבה פעמים שחקניות ושחקנים שהתנאים שמאפשרים את הצילומים עושים להם נזק נפשי או פיזי או שניהם לאורך זמן. או סרטים שעולים לרשת כפורנו נקמה – סרטונים שבדרך כלל מישהו עם רצון לפגוע באדם כלשהו מפיץ ללא רשותו. סיבה נוספת לטקסט הזה היא האופן שבו סקס, כולל כזה במבע שעובר לגמרי כפורנו או פורנו ביתי, מופיע בסרט המעולה "מין חסר מזל או פורנו משוגעים" (Bad Luck Banging or Loony Porn) של ראדו ג'ודה.

הסרט שצולם ברומניה זכה בדב הזהב בברלין 2021, כיכב בארץ בפסטיבל ירושלים (שם זכיתי לראות אותו, קלוז אפים, איברים ונקבים ממגוון זוויות על מסך גדול) ובפסטיבל חיפה, ולאחרונה הוקרן בכמה הקרנות בודדות בבתי הקולנוע של "לב". הוא עוסק באופן סרקסטי, מבריק, שנון, מצחיק וחצוף למדי בשמרנות. בגדול, הוא עוקב אחרי התמודדות של מורה (קטיה פאסקריו) בבית ספר תיכון נחשב עם הזעקה המוסרית שמתעוררת כשסרט פורנו ביתי שלה עם בן הזוג שלה נחשף ברשת לעיני כל. כולל הורים, מורים ותלמידים. דרכו של הסרט להכניס אותנו לעניינים היא, ובכן, להכניס אותנו הישר אל העניינים. הסרט נפתח במה שהרגיש כרבע שעה ועשוי היה להיות פחות, של אותו סרט ביתי. בלי צנזורה, בלי התנצלות.

פורנו משוגעים

האופן שבו הסצנה הזו מצולמת וערוכה, הדברים שנאמרים בה, הרצון וההתלהבות ההדדית, המילים הרכות לצד המטונפות יותר, ההומור וחיי היומיום שמגיחים מדי פעם אל מבעד לדלת הסגורה, מספקים תחושה של אינטימיות, כבוד וכנות, תוך כדי שמדובר בסצנות שהתרגלנו לראות על מסכים קטנים יותר, ואולי עם פחות אנשים מסביב, למטרות אחרות. קיבלתי בזמנו אזהרת תוכן לטובת תיאום ציפיות, ידעתי שזה הולך להגיע ושכנראה יש לנוכחות התקריבית הזו סיבה טובה. ובהחלט יש לה. כאשר הסרטון המדובר עולה שוב ושוב לדיון לאחר מכן בעלילה, לצד ייצוגים מגוחכים של איברי מין וקלישאות של תפיסה שמרנית או סטריאוטיפית של מיניות כולל עוד כמה איברים ומהלכים חשופים, הוא כבר חקוק אצלנו כמשהו לגיטימי, לא כהתבזות שמנסים לטעון שהוא מייצג.
הנוכחות של הסצנה מאפשרת לסרט לחבר אותנו לדמות הראשית ולסיפור שהוא מספר, ומחזקת את הביקורת החברתית ואת האבסורד שבו. ובכל זאת, כשיש מולנו סצנה שברור שמה שמתרחש בה כולל מגע מיני, אפשר, ולדעתי אפילו חיוני, לתהות איך צילמו אותה, איך שמרו על השחקנית והשחקן בתוכה. איך אפשר לדבר על הדבר עצמו בייצוג קולנועי, אבל להראות אותו באופן שלא ינצל אף אחת ואף אחד.

במערכון מתקופה בה הסדרה "משחקי הכס" והעירום הרב שבהם עוד היו דבר שקורה ומעורר שיחה ערה, שחקניות ואולי גם שחקנים מתקשרים בהתרגשות למשפחה לספר שהתקבלו לתכנית טלוויזיה. ההתלהבות מתחלפת בדאגה ופאניקה כשהם מתארים סצנות על סצנות בהן יתפשטו ויקיימו יחסי מין לעיני המצלמות. ההורים המזועזעים משוכנעים שמדובר בפורנו. "זה לא פורנו, זה HBO!" כולן וכולם מריעים והכל בא על מקומו בשלום. אם אקח לרגע את הבדיחה וארחיב אותה. אם נטען שזה לא פורנו כי זו אמנות, זה טיעון לגיטימי לבחינה של יצירות שיש בהן ייצוג מיני גרפי. ואם ארחיב לרגע עוד יותר, כשם שלא כל יצירה שבה יש סצנות אלימות בהכרח מבקשת לחגוג או להצדיק אלימות, גם אם יכול להיות שכפועל יוצא נהנה מלפרוק קצת תסכולים בתוך הראש כשנראה אלימות על המסך, באותה נימה לא כל ייצוג של מיניות על המסך מטרתה לספק לנו ריגוש מיני, גם אם לפעמים זה פועל יוצא של עצם הנוכחות שלה.

איד וליבידו הם לא תמיד מרכיבים נשלטים אצלנו בראש, וזה בסדר, כל עוד יש לנו תשומת לב גם לתמונה הגדולה, לסיפור שמספרים לנו. בסרטי אונס ונקמה, שאני מבטיחה להמשיך לכתוב עליהם בקרוב, הרבה פעמים עצם החשיפה של איברי מין נשיים יכולה להתחיל, אולי, עם ריגוש לא רצוני. אבל ככל שההתעללות נמשכת, והאופן שבו היא ממוסגרת, נגרמת אי נוחות הולכת וגוברת ומשם רתיעה מהתפיסה הרווחת של גוף נשי כמשהו שמפורק לחתיכות באופן מציצני כל כך ולעיתים כל כך דחופות. לפעמים ההקצנה מאפשרת להפנים ולחשוב באופן ביקורתי על ייצוגים בוטים הרבה פחות, וחושפת מנגנון של מציצנות שברגע שנחשפנו אליו בצורה אגרסיבית, יהיה לנו קל יותר לזהות אותו במקומות אחרים והרבה יותר מקובלים מיינסטרימית.

"פורנו משוגעים" מראה פורנו ביתי כדי לדבר על אינטימיות וחופש מיני נשי וקיתונות השמרנות שבאים איתו. הוא לא מבקר את האקט עצמו או את עצם הנוכחות שלו ברשת, אלא את דפוסי החשיבה המתחסדת והצבועה שהוא חושף. אז יש כאן הצדקה לנוכחות שלו בסרט, בהחלט. אין כאן נצלנות שנובעת מהנרטיב. אבל חמקמקה יותר היא השאלה האם הייתה כאן אי נוחות כלשהי על הסט. אני מבקשת להעלות את הנושא הזה לדיון כנקודה למחשבה, כמסגרת ביקורתית שיכולה לשמש אותנו ככלי לניתוח ובחינה של סרטים, ולא כקביעה ספציפית לגבי הסרט המצוין הזה.
מצאתי די בקלות ראיון עם השחקנית שמגלמת את הדמות הראשית בו היא מספרת על התפקיד ועל הסצנה המדוברת. היא שחקנית תיאטרון ותיקה, ועם היכרות מוקדמת עם ראדו הבמאי. במקור הסצנה כללה בעיקר סטרפטיז ומין אוראלי, ובן הזוג לא היה אמור להיות כמעט נוכח בה, רק כצלם. אבל השחקן שלוהק לתפקיד הגיע עם ניסיון של משחק ובימוי פורנו, והם עשו יחד תחקיר וצפו בסרטי פורנו ביתיים, והתנסו. היא מספרת על החוויה בפתיחות ואומרת שהרגישה בטוחה ומאוד בנוח. גם עם השחקן, גם עם הבמאי וגם עם כל הצוות. אניח לרגע את הדיון בתעשיית הפורנו עצמה בצד, ואציין שהנוחות והביטחון שלה בתוך הסיטואציה היא חלק מרכזי בדרך שאני רוצה להציע לנו כדי לבחון ולחשוב על הנושא, מתוך כמה דוגמאות נוספות.

זולה

ממש לאחרונה השלמתי צפייה בכוכב פסטיבלים אחר, "זולה" (Zola@). לא מדובר בבחורה זולה, למרות שאני יכולה לחוש בגיחוכים דרך המקלדת, בהתחשב בסרט שעל פני השטח עוסק בשתי חשפניות במועדונים. הגיבורה שלנו מכונה זולה, והסרט נוצר בהשראת שרשור טוויטר של חשפנית, ועוד נקודת מבט ברדיט, בשיתוף פעולה עם האישה שצייצה. צפיתי בו בסקרנות ומעט חשש, כי הזהירו אותי שיש בסרט כמות מציפה של זרגים. והם אכן מגיחים בזה אחר זה בשלב מסוים, כמו תהלוכה מעט מביכה בגלל האופן בו הם מוצגים, הופכים את הפטישיזם על הראש ונראים כמו שום דבר שיכול לעשות חשק לכלום. הסיבה שהם שם מוצדקת, ומכיוון שהסרט החכם, המרענן, המלהיב והמבהיל הזה, כבר זמין מאז נובמבר ב-VOD הישראליים למיניהם, לא אסגיר יותר מדי.

אוכל לספר שהוא מלווה את הגיבורה כשהיא פוגשת אישה אחרת, שתיהן רוקדות כחשפניות ונוסעות יחד לסוף שבוע שאמור לספק להן כמה לילות של הכנסה נאה. אלא שיש כמה דברים שיתרחשו במהלכו שיובילו לסיבוכים ושברים באמון. בהדרגה יבהירו לנו שזה לא סרט על חשפנית אחת שרבה עם חשפנית אחרת ומציג לנו גרסה קולנועית של ריב טוויטר על ידי שבירת קיר רביעי ועוד אי אלו אפקטים שעובדים בדיוק במידה. זה סרט על האופן שבו נשים חוות את העולם, על כמה הוא עלול להפוך למסוכן בגלל קווים דקים ולפעמים בלתי נראים שמפרידים בין שחרור מיני לניצול, כשאת פתאום מפנימה עד כמה מבט וכוח גברי למעשה מנהל אותך.

"זולה" כולל הרבה ייצוגים של מיניות. ולמרות שחלקם מצולמים באופן שיכול ורוצה לייצר אי נוחות, הוא מתרחק באופן מובהק מסצינות גרפיות מדי, ככל שהעניינים נעשים מלחיצים יותר. הסרט מוצא דרכים להראות לנו בדיוק מספיק כדי שנבין מה קורה, אבל מייצג את חלק מהסצנות באופן מפורק, או כזה שבו יש מגע מינימלי שאנחנו רואות ורואים. המופע של מין או היעדרו רק מחזקים את הסיפור ואת האופן שבו העלילה עושה בנו כרצונה ומזיזה אותנו מרגעים של בידור והנאה לרגעים של בהלה וכובד משקל. בתוך חוויית הצפייה המרובדת של הסרט, אפשר לשער או לפחות לקוות ששמרו על השחקניות ועל השחקנים על הסט, בעיקר בגלל האופן שבו הסצנות מצולמות.

יש איזה הסכם לא כתוב בינינו כצופות וכצופים לבין היוצרות והיוצרים שמאפשר ליהנות מסרטים שיש בהם אלימות כי זו סביבה בטוחה. כשם שברור לנו שלא יקרה לנו כלום כשאנחנו רואות ורואים רצח מזעזע על המסך, כי זה סרט, ברור לנו שלא יקרה כלום לשחקן או השחקנית, כי זה רק סרט. יש כבלים, מזרנים, אביזרים, אפקטים. "זה לא דם, זה קטשופ. הוא לא מת, הוא שחקן" ההורים היו אומרים, ואנחנו נרגענו. אפשר להחיל את אותה הנחה והסכם על סצנות מין גרפיות. זה לא ניצול מיני, כי הסט בטוח, כי יש דרכים לייצר הפרדה פיזית, כי שחקניות ושחקנים וכל הצוות הם אנשי מקצוע מיומנים והכל נעשה בליווי ובתמיכה ראויים.
ממש לאחרונה ראיתי תגובות בסגנון "מה הבעיה, אלו שחקניות ושחקנים, הם רגילים לשחק סצנות מין, זו העבודה שלהם". זו גם העבודה של שחקנים ושחקניות בסרטי אקשן וכפיליהם, ושומרים עליהם שלא ייפגעו באמת. לפחות זה מה שהנחתי, עד שהבנתי איך צילמו סרטי קונג פו בהונג קונג בדוקו שזמין בנטפליקס "אגרופי ברזל ובעיטות קונג פו" (Iron Fists and Kung Fu Kicks). בואו נאמר שהעובדה שג'קי צ'אן חי וקיים ובריא היום זה חתיכת עניין מרשים ולא מובן מאליו. בטיחות לא הייתה הצד החזק או המתועדף על הסטים של חלק גדול מהסרטים.

באותה נימה, בטיחות נפשית ופיזית גם לא תמיד הייתה הצד החזק על סטים בהם יש התרחשויות קיצוניות אחרות. חלק מההנאה ומההשפעה הרגשית העזה שיש לקולנוע ולאמנויות אחרות שמאפשרות לנו להתבונן על האחר או האחרת היא התחושה שעוברת מהמסך או הבמה או התמונה הישר אלינו. הנה כאב, הנה בכי, הנה סקס, הנה דם, הנה צחוק, הנה פחד. אנחנו יכולות ויכולים להרגיש בעוצמה אדירה, בלי לפחד מההשלכות כי אלו לא הרגשות שלנו ולא הגוף שלנו. ומעליהם יש הסכם שאנחנו נהיה בסדר, וכך גם המבצעות והמבצעים של החיזיון שלפנינו. אבל לא תמיד שמרו עליהם ובמיוחד עליהן, ויש אי אלו עדויות של הפעלת מניפולציות, למשל, כדי להשיג את התחושה הקיצונית והאמינה שתזיז אצלנו משהו.

אינסטינקט בסיסי

שלי דובאל סיפרה שסטנלי קובריק דאג לכך ששאר אנשי הצוות על הסט של "הניצוץ" לא ידברו איתה ושהיא תישאר מבודדת ואומללה כמו הדמות שהיא מגלמת לאורך הצילומים. כך יוצא שהרגש שנובע ממנה על המסך הוא אמיתי, אבל הוא הושג בין היתר במניפולציות שכוללות פגיעה אמיתית. משחק טוב מאפשר לשחקניות ולשחקנים להתחבר ולהביע רגשות כאלו מתוך בחירה, עבודה ושליטה שלהם, לא מתוך תחמון של מישהו אחר. שיטת משחק מתודית בה שחקן או שחקנית מתחברים כל כך לדמות שהם חיים אותה לתקופה היא לגיטימית (כשהיא לא גורמת לך להתנהג כמו יצור בלתי נסבל ואולי אף מטרידן, ג'ארד לטו), אבל זו החלטה ופרקטיקה מודעת של השחקן או השחקנית, לא הנחתה מלמעלה בהפתעה.
אסייג לרגע ואומר שבמקרים שבהם, למשל, עשיית הסרט מבוססת מלכתחילה על אלתור אפשר להפתיע בתוך הגבולות המוסכמים כדי לייצר תגובה, כל עוד יש לכך תיאום ציפיות ולא נגרם נזק. אני סלחנית יותר לאלתור והפתעות על סט לשם השקת אפקט קומי שלא מייצר אי נוחות, אבל זה פחות לגיטימי כשמדובר בסצנות בעלות אופי אלים או עם פוטנציאל נצלני. סצנות מין גרפיות מכילות פוטנציאל לפגיעה כי הן מצריכות חשיפה רגשית ופיזית גבוהה, ודימוי של אינטימיות שאם נחצה בו קו הוא יכול לייצר נזק.

הדרך לצלם אותן באופן שמייצר סביבה בטוחה, לאחר שנבחנו אמנותית האפשרויות והחליטו שהסצנה מוצדקת, היא תיאום ציפיות לצד מוכנות רגשית ופיזית וליווי מתאים. זה נשמע מובן מאליו ודי פשוט. אבל אם ניזכר בציטוטים של ברנרדו ברטולוצ'י לגבי ההתנהלות על הסט של "הטנגו האחרון בפריז" (Last Tango in Paris), שפורסמו ברעש מה ב-2016, ובציטוטים מוקדמים של מריה שניידר שנפטרה עד אז – זה לא באמת היה מובן מאליו. הסרט האירוטי כולל סצנה שמערבת שימוש בחמאה כחומר סיכה. בזמן שלא היו כאן יחסי מין של ממש על הסט, הבמאי ומרלון ברנדו, ששיחק בסצנה עם שניידר, החליטו לא לעדכן אותה בכל הפרטים, כדי להפתיע אותה ולקבל "תגובה של אישה, לא של שחקנית". ברטולוצ'י הצטער על התחושות הקשות שגרם לה, ושניידר סיפרה שהסצנה פגעה בה באופן קשה. אולי אם היו נותנים לה לעשות את העבודה שלה ומתאמים איתה, הפגיעה הרגשית הייתה נחסכת. אם במאי או במאית לא יסמכו על השחקניות והשחקנים שיצליחו לייצר רגש בלי מניפולציות פוגעניות, מישהו לא מכבד את ההסכם ולא עושה את העבודה כמו שצריך.

הבה נניח ש"הטנגו האחרון בפריז" הוא תוצר של תקופתו, שנות ה-70 בהן לא ממש הקפידו על שמירת גבולות בטוחים בכל מה שקשור למיניות, עיינו ערך "סרט מתוק" (Sweet Movie) מ-1974. במהלכו, השחקנית הראשית קרול לור עזבה את הצילומים באמצע בעקבות יותר מדי עיסוק באיברי מין, והוא כולל גם סצנות שגובלות בפדופיליה.
אם נקפוץ קדימה לשנות ה-90, אפשר למצוא עוד סדקים באמון שהיינו רוצות ורוצים לקוות שיש על סט. סצנה שבזמנה משכה הרבה תשומת לב היא סצנת החקירה של הדמות שמגלמת שרון סטון ב"אינסטינקט בסיסי" (Basic Instinct). פול ורהובן מעולם לא היה במאי מעודן, וכשהוא במיטבו הבוטות שלו מייצרת סרטים שמציגים חשיבה ביקורתית על יחסי הכוחות בין גברים לנשים לצד בידור אגרסיבי וקיצוני. לנשים בחלק מהסרטים שלו יש סוכנות פעולה, הן דמויות שפועלות מטעם רצונות ודחפים שלהן, לא רק של הגברים שמתבוננים וחושקים בהן. הן לרוב מציגות דמויות מורכבות ועגולות, גם כשהן עוברות התעללות מינית או מדוכאות באופנים אחרים. לפעמים זה מידרדר מחוץ לגבולות הטעם הטוב, אבל לא זה הזמן להתלונן שוב על "בנדטה" (עשיתי זאת לפני פסטיבל חיפה) אז אעצור כאן.

בקטע מתוך הממואר שלה שהתפרסם בשלהי 2021, כתבה סטון שבמהלך הצילומים ביקשו ממנה להסיר את התחתונים עבור הסצנה כי הם לבנים ומחזירים יותר מדי אור למצלמה, ושאי אפשר לראות שום דבר. היא גילתה שרואים את הווגינה שלה בהקרנה מוקדמת עם מפיקים. בסופו של דבר היא מספרת שהחליטה לאשר ולהשאיר את הסצנה כמו שהיא, למרות שחוקית היא יכלה לדרוש שלא יציגו אותה. היא לא יודעת אם ורהובן תכנן אותה מראש, או שהוא הבין מה יש לו בידיים רק לאחר מכן. אבל הוא החליט להציג אותה כמו שהיא, בלי לתאם איתה לפני ההקרנה. סטון קיבלה את התפקיד אחרי שהוא הוצע לתריסר שחקניות לפניה, היא העריכה את הסרט ואת הדמות של קת'רין טרמל, ולכן בסופו של דבר החליטה מה שהחליטה. זו דוגמה קטנה לכאורה, אבל היא מחזקת את החשיבות של תיאום ציפיות ומדגישה את הפערים שלא ידענו עליהם בין מה שנראה כמו מפגן של מיניות, בדרך כלל נשית, חזקה ומשוחררת, לבין מהלכי הכוח שעשויים להיות מופעלים על אותן נשים או גברים בפועל כדי להשיג את הסצנה הנחשקת.

אם נחזור ל"פורנו משוגעים" כדוגמה עדכנית המזמינה את בחינת הסצנה הגרפית שיש בו, אפשר לומר שהיו בו יחסי אמון בין כל המעורבות והמעורבים, כולל תיאום ציפיות ושיתוף פעולה של שחקנית מנוסה, שלקחה חלק פעיל בבניית הסצנה. ההצדקה של עצם הנוכחות של הסצנה קיימת ומחזקת את הסרט כולו, ואין בה אלמנטים נצלניים לכשעצמה. זו לא אתנחתה מינית כדי לוודא שנישאר במצב ערות. זה גם לא מפגן כוח מאחורי או לפני הקלעים במסווה של בחירה אמנותית, אלא הצהרה בעלת חשיבות מהותית ליצירה. היא אמורה לעורר מחשבה ולייצר עניין ואפילו אי נוחות מסוימת בגלל האופן שבו היא מופיעה לנו מול הפנים בלי יותר מדי משחק מקדים.

אפשר לקחת אותה, ואת הדוגמאות שמניתי כיסודות לבחינה פקוחת עיניים בכל פעם שמבליחה סצנה מינית מפורטת במיוחד על המסך: האם היא מוצדקת, האם היא מוסיפה ערך מעבר למציצנות פטישיסטית לעוסה והאם היא נראית כמו מהלך ששמרו בו על ההסכם הלא כתוב בינינו לבין השחקניות והשחקנים והצוות. האם אפשר לומר בביטחון שזה "רק סרט" בלי לחשוש לביטחון של מי שלקחו בו חלק, או שיש כאן מקום לחשש. בעיניי, אפשר להראות כמעט הכל באמנות, כל עוד היסודות שמניתי נשמרים. זו האחריות של היוצרות והיוצרים לוודא שאלו אכן מתקיימים, והאחריות שלנו להיות צופות וצופים מודעים, ככל הניתן. זה רק הופך את חוויית הצפייה לעשירה יותר.