מחשבות על ייצוגים בקולנוע בעקבות הסרט התיעודי "Horror Noire"

נראה שאי אפשר לצרוך תרבות בלי לשמוע משהו על ייצוגים ופוליטיקת זהויות. הגיוון גם לפני וגם מאחורי המצלמה, נמצא כרגע בשיאו, במובן הטוב ביותר. יותר אוכלוסיות מצליחות לקחת את הנרטיבים לידיים לצד ציוד צילום ולספר את הסיפורים שלהן בעצמן. הדיווחים של אורון מפסטיבל סאנדנס האחרון הצביעו על נוכחות מרשימה של סרטי אימה שנוגעים בפן החברתי של הקהילה השחורה בארצות הברית. והרשת כבר מלאה בטיזר של לפני הטריילר לסרט החדש של ג'ורדן פיל, "Nope" עליו לא נאמר עדיין כלום, אבל אפשר לנחש שתהיה לו נגיעה באותן תימות שפיל מצליח ליצור בסרטים שלו: ביקורת על היחס לשחורים בארה"ב באופן שגם אנשים לבנים מצליחים להפנים ואפילו להריע לגיבורים האפריקאים-אמריקאים שמולם.

יש מי שמתקוממים כשיש גיוון. הטיעון העיקרי של המקטרגים הוא שההתעקשות להציג על המסכים ובין הדפים דמויות מרכזיות מגוונות יותר מבחינת מוצא, תרבות ומראה הורסת להם את הכיף ואת "האמינות" של מותג מומצא כזה או אחר. הם נוטים לשכוח שגם סיפורים מעולים ומיתוסים בעלי נוכחות של עשרות שנים יכולים להתעדכן, להשתנות ולהתפתח עם התרבות שהם מייצגים.

להכניס יותר דמויות קוויריות למחוזות גיבורי העל, לפתוח את היחסים של האקסמנים המוכרים ביותר, לכתוב ספיידרמן שחור, בת הים אריאל עם תלתלים, או אפילו מכסחות שדים, לא הורסים מותגים ולא אמורים לפגום בנוסטלגיה שלנו. כתיבה גרועה כן, אפרופו המכסחות. סיפורים משקפים לנו את עצמנו, את העולם בו אנחנו חיות וחיים, מציגים ביקורת או שאיפות לשינוי. ויש להם כוח אדיר לא רק לייצג את הקיים אלא גם לקבע תפיסות ולנרמל אותן, לטוב ולרע. רובנו ידענו את זה, אני רוצה להאמין. אבל גם אם נברך על כך שיש יותר דמויות שונות ומגוונות בתרבות היום, מי שלא משויכת לקבוצת מיעוט כזו או אחרת יתקשה לתפוס את ההשפעה האדירה של ההיעדר, ואחר כך של הנוכחות שלך על המסך. זה נכון לכל יצירת תרבות אבל אתמקד מעכשיו יותר בקולנוע כי זו הסיבה לשמה נתכנסנו. זה, וכי מה שגרם לי לכתוב את הטקסט הזה הוא סרט, כמובן.

Horror Noire: A History of Black Horror

הסרט התיעודי הזה הופק לפני כשנתיים, בין היתר על ידי פיל נובל ג'וניור שהוא העורך הראשי של מגזין האימה פאנגוריה, והופץ בשאדר, שירות סטרימינג אמריקאי בבעלות AMC שמציע סרטי אימה מפעם ומעכשיו, טובים יותר ופחות. ובזמן שמאחורי הקלעים יש גם אנשי צוות לבנים, על המסך בסרט שביים אקסבייר ברגין, המציג קולנוע אימה שחור, אין גבר או אישה לבנה אחת. גם לא כמעריצי חלק מהסרטים המדוברים, גם לא כדי להודות בנקודות העיוורון שבטח יש לנו.

הסרט מבוסס על הספר שכתב רובין אר מינס קולמן, ״Horror Noire: Blacks in American Horror Films from the 1890s to Present״ והוא עוסק בייצוג של אפריקאים-אמריקאים בסרטי אימה, היעדרם בשלב מסוים, ומופעים שלהם בדמויות משנה טיפוסיות וסטריאוטיפיות. הסרט מתחיל עם ימיו המוקדמים של הקולנוע ועם "הולדת אומה", לא סרט אימה במובן המובהק של המילה. אבל השלכותיו כחוגג של הקו קלאס קלאן כמושיעים לבנים והצגה של גבר שחור (אדם לבן בבלאק-פייס) כפרא אדם שרוצה לבצע את זממו בנשים לבנות, נתפסו כתיאורי מציאות וקיבעו תפיסות גזעניות. "ההיסטוריה השחורה היא סרט אימה", אומרת אחת המרואיינות בסרט, שכולל יוצרות ויוצרים לצד מבקרי וחוקרי תרבות. עם המשפט המצמרר הזה אפשר להתחיל להבין את חשיבותה של נקודת מבט שונה מזו שלנו, ועד כמה לפעמים לא משנה כמה נחשוב שהבנו, לא באמת נוכל לחוות את התחושה של היעדר הנוכחות שלך על המסך, או הימצאה שך נוכחות שהיא בעיקרה פוגענית, מקטינה, מגחיכה, מאיינת.

אני זוכרת את הדיווחים על ההתלהבות מ"עשיר בהפתעה". אני זוכרת את ההתרגשות מ"הפנתר השחור" ומ"תברח". ובצדק, הבמאי של האחרון, ג'ורדן פיל, הוא אחד המרואיינים המרכזיים ב"הורור נואר". ממש לפני כמה שבועות, תמונה מחויכת של ילד שזיהה דמות שנראית כמוהו ב"אנקאנטו" הפכה ויראלית, כולל ראיונות עם ההורים. חשבתי שאני מבינה את המשמעות והחשיבות של ייצוגים שונים. כמבשרי שינוי, כמספקים קול ולגיטימיות למי שבדרך כלל לא נראים ולא נשמעים. אבל הצפייה ב"הורור נואר" מציגה את התהום הפעורה בין מי שנדחקו מהנרטיבים, או הוגחכו, לבין מי שלקחו את ההשתקפויות שלהם בתרבות הפופולרית כמובנות מאליהן. היא גם מספקת גישור על אותה תהום, בעזרת הסיפורים האישיים והפרשנויות שמובאות לצד הסקירה הקולנועית ההיסטורית.

הסרט משבץ לסירוגין קטעים מהסרטים בהם הוא דן, לצד ראיונות בסגנון ראשים מדברים. כמעט כולם מרואיינים בזוגות, יושבים במה שמעוצב כמו אולם קולנוע. הרשמים מהסרטים וחוויותיהם בתעשייה כוללים פרטים והקשרים תרבותיים שקל לפספס למי שיתבוננו מן החוץ. אחת המבקרות מציינת שבסרטי האימה של יוניברסל ודומיהם לא היו אנשים שחורים כמעט, ומוסיפה: "אבל גם כילדה הבנתי שיש פה משהו לא נוח. לא אפשרו לנו להיות דמויות של מדענים או רופאים. פשוט לא הופענו שם, אבל ראינו את עצמנו. אנחנו היינו המפלצות". החל מקינג קונג ודרך ״היצור מהלגונה השחורה״, המרואיינים מצביעים על אלמנטים שמזכירים קריקטורות וסטריאוטיפים גזעניים מהתקופה.

הסרט מתקדם בסקירה היסטורית, משובצת בנקודות מבט אישיות שמספקות קול לתרבות שלמה. הוא עובר דרך סרטי הבלאקספלויטיישן, כולל "בלאקולה" שנראה מגוחך על פני השטח אבל בפועל כולל מסרים חתרניים פי כמה לתקופתו. הוא מתעכב על החשיבות, המורכבות והבעייתיות ב״קנדימן״ המקורי, ומגיע עד היום, כשהשחקנית מ"הכישוף" מספרת איך נמאס לה, עד אותו תפקיד, לחשוב על מיליון דרכים שונות לשאול את הגיבורות הלבנות אם הן בסדר. או איך בטח שמנו לב שכאשר הוא כפות לכורסה, הגיבור ב"תברח" ממולל חתיכות כותנה בניסיון להשתחרר. הסרט מצליח לשים אותנו במשך הזמן שהוא אורך בנעליהם, וליצור הזדהות וקצת יותר הבנה, מבלי להיות רווי האשמות או צדקני. איכשהו, הגשת הדברים בעריכה שתיארתי, עם קטעי סרטים ופרשנויות, בונה טיעונים שאי אפשר להתווכח איתם ושבאותה נשימה מאפשרים לקבל מידע קשה לעיכול בצורה מרתקת ואפילו מהנה לצפייה.

אחת הנקודות שמצוינות בסרט נשמעה לי מוכרת ממקום אחר. בשיחה על "ליל המתים החיים" – סרט הזומבים האיקוני של ג'ורג' רומרו שנוצר בלב מהומות אלימות כלפי שחורים במציאות, ומציג גיבור שחור ועלילה עם סיום מצמרר – נידונה חשיבותו הפוליטית ושם סיפרו על הליהוק. הדמות לא נכתבה כשחורה בהכרח. רומרו סיפר בעבר שהשחקן שנבחן לתפקיד פשוט היה הכי מוצלח בעיניו, וכך הוא זכה בו. אולי הוא לא היה מודע לכך בזמן אמת, אבל זו החלטה שהטעינה את כל הסרט ברבדים נוספים של משמעות, וחלק ממה שמשאיר אותו רלוונטי לצערנו גם היום. מקרה דומה התרחש עשרות שנים אחר כך בליהוק של סניה ננואה לסרט "The Girl with All the Gifts", שינוי מהדמות הלבנה שבספר עליו הסרט מבוסס. הליהוק יצר שינוי מהותי במשמעויות של יחסי הכוח בסרט, בו היא נתפסת כאיום תאב דם אדם אך גם כנציגת דור חדש שמעזה להטיל ספק במי שמבקשים לרסן ולהשתיק אותה.

שתי הדוגמאות הזכירו לי סיפור ליהוק מפורסם אחר. ריפלי האהובה, סיגורני וויבר של סרטי "הנוסע השמיני", נחשבת לאחת הגיבורות המרשימות והמלהיבות בסרטי אימה. מישהי שלא היינו רגילות לראות כמותה על המסך בזמנו, דמות של אישה שפחות צורחת בחוסר אונים ויותר מבצעת החלטות שקולות ונכונות, ככל שהחייזר המרייר יאפשר לה. שום עיסוק מעל פני השטח במיניות שלה או בכישורי הרבייה שלה לא מגדיר את מי שהיא. יש בסרט הראשון מספיק עיסוק בגבריות, נשיות, וכל הפחדים מפני לידה שביניהם, באופן שבו הוא מעוצב ומטפל באימה גופנית. רק החל מהסרט השני הוסיפו לריפלי אפיוני דמות של אמהות, בת ותחליף בת, ושאר עיסוקים שמגדירים אותה דרך הרחם והשחלות שלה. היא עדיין מרשימה, אבל היא גם מקבלת הרבה מרכיבים שמלעיטים בהם דמויות של נשים באופן יותר מסורתי ולא אישי.
היעדר העיסוק בשחלות שלה בסרט הראשון נובע מכך שהדמות לא נכתבה בתסריט כאישה. גם היא וגם הדמות של הגיבור ב"ליל המתים החיים" נכתבו משוחררות מסטריאוטיפים של מגדר או גזע. כתבו אותן פשוט קודם כל כבני אדם. פריבילגיה שלרוב התקבלו באופן עיוור עבור דמויות של גברים לבנים.

הזמנים משתנים, התרבות זזה קדימה (ואחורה) ומתפתחת כל הזמן. לא ביטלנו את הגזענות ולא ייתרנו את הפמיניזם, אבל אנחנו בתנועה, והגיוון הנוכח יותר בסרטים ובסדרות בשנים האחרונות לצד הדיון, גם אם המתיש לפעמים, בפוליטיקת זהויות (כן, זה בסדר לדעתי שהלן מירן תגלם את גולדה מאיר בסרט של גיא נתיב) משקף שינוי לטובה. ההתקדמות מגיעה מתוך היכולת לשים לב גם כשמישהו לא נמצא על המסך, נעדר ממנו, או מופיע באופן ספציפי ומגביל. אפשר לסיים בשאלה פתוחה, היכן אנחנו נמצאים בהקשר הזה בקולנוע ובטלוויזיה תוצרת ישראל. עיון בטקסט של אור על נציגי פרס אופיר הערבים מציג חלק מהתשובה. כל צפייה היא הזדמנות לפקוח את העיניים, לשים לב את מי מראים ולא מראים לנו בחברה הישראלית שמשתקפת אלינו מן המסכים, ואיך.