קריז, טקסס: מקורות ההשראה וההשפעה על ״דרומית לגן עדן״ של אהרון קשלס

השבוע מגיע ארצה סרטו האמריקאי של אהרון קשלס, ״דרומית לגן עדן״ (South of Heaven), לסיבוב סינמטקים חפוז לפני בכורת VOD בהמשך. בסרט מככבים ג׳ייסון סודייקיס (מינוס השפם של ״טד לאסו״) ואוונג׳לין לילי (בבלונד פלטינה מאוד שונה מ״אנטמן והצרעה״) בתור זוג טקסני אוהב אך מוכה גורל. הוא מבקש להשתחרר ממאסר כדי לבלות במחיצת אהובתו הגוססת מסרטן, והיא רוצה לראות את אהובה מחוץ לחיי הפשע, הרודפים אותו אל מחוץ לכתלי הכלא. בתפקידי משנה אפשר למצוא את שיי וויגהם (״אימפריית הפשע״), מייק קולטר (״לוק קייג׳״), ג'רמי בוב (״בובה רוסית״) ואמורי נוסלקו (״נמלטים״). על התסריט חתומים יחד עם קשלס גם קאי מארק ונבות פפושדו, שותפו ל״כלבת״ ו״מי מפחד מהזאב הרע״. שאר הצוות אמריקאי למהדרין וכולל את הצלם מאט מיטשל (״Little Woods״), העורך בריאן גיינור (״Body״) והמלחין דייויד פלמינג (״קלון״).

תוכלו לצפות בסרט בסינמטק תל-אביב ב-19 וב-26 בינואר, ובסינמטק ירושלים ב-20 וב-22 בחודש. זה אומר שלפנינו שבוע מרוכז של ארבע הקרנות, כאשר בפעם הראשונה בכל סינמטק תוכלו לפגוש את היוצר לשיחה לאחר הסרט. אני אישית ממליץ על שתי החוויות הללו, כלומר גם צפייה וגם שיחה. את הסרט ראיתי באוקטובר האחרון בהקרנת צהריים בבית קולנוע שכונתי במנהטן, אבל על הסרט שמעתי עוד לפני כן בשיחה משלי עם הבמאי. זה מצריך סוג של גילוי נאות, על אף שהפוסט הנוכחי אינו ביקורת על הסרט, אם כי קל להבין מה דעתי עליו. אני מקווה ומאמין שאחד מחבריי לבלוג ינצל את ההזדמנות לצפות ואולי לכתוב תחת רושם טרי מאחת ההקרנות. אבל לטובת מי שירצו מראש קצת רקע קולנועי, או יסיימו את הסרט עם חשק עז להעמיק בסוג הקולנוע שהוא מציע, כתבתי בעצמי קצת על הנסיבות ואחריהן אציע המלצות לצפייה משלימה.

חודש מרץ 2020 היה כאוטי ומפחיד בחיים של הרבה אנשים, אבל אני בספק אם מישהו היה במצב דומה לזה של אהרון קשלס. הוא נחת בברוקלין המסתגרת היישר מצילומי סרטו בטקסס, בדיוק בזמן לכל מיני שמועות, חדשות ותחילת ההגבלות והבהלות סביב הווירוס שהיה אז מסתורי. דמיינו מצב שבו אתם אמורים להתחיל לערוך את הפיצ׳ר האמריקאי הראשון שלכם (אחרי צמד בישראל אבל יחי ההבדל), ונוחתים למקום שבעצמו לא יודע להתמודד עם המציאות כרגע. חוסר ודאות ברמת מידע פשוט כמו האם בית הקפה פתוח, או מתי יושבים להתחיל לערוך. אני יודע את כל זה משום שלא היססתי לשבת עם אהרון לקפה ולשמוע חוויות. המצב היה נראה לי מטלטל ומבלבל מדי, משהו שלא מומלץ לעבור לבד, בזמן שקשלס היה גם מצוי הרחק מזוגתו והמפיקה השותפה שלו, לילך סונין (שהספיקה לבסוף להגיע לפני שנסגרו השמיים).

אשוב ואזכיר שבניגוד למה שנטען עליי, או על מישהו מסריטה בימי ״מי מפחד מהזאב הרע״, מעולם לא ישבתי עם קשלס על קפה עד אותו חודש גורלי. המקסימום להערכתי היה שניהלנו שיחה בעמידה ברחבת הסינמטק, תמיד מחכימה ולרוב מאתגרת. גם לא התמזל מזלי ללמוד אצלו קולנוע, כמו רבים וטובים מהתחום בארץ. בקושי הספקתי להיות קולגה שלו כמבקר, כי הוא עבר לצד של העשייה בערך כשאני התחלתי. אבל על המסע של ״דרומית לגן עדן״, עוד כשקראו לו ״Till Death״, שמעתי בהרחבה עוד לפני שנערך פריים מתוך הסרט. לא ביקשתי צפייה מוקדמת, אפילו לא רמז במה עוסק התסריט, וזאת כדי להמשיך להיות אובייקטיבי ככל שניתן ולהגיע נקי לצפייה, משהו שחשוב לי כצופה ולא רק כמבקר. אולם, למקרה שדעתי על הסרט פסולה בעיניכן או בעיניכם, החלטתי ללכת על משהו קצת אחר בפוסט המקדים הזה.

בראיונות בתקשורת האמריקאית, כמו גם בפוסטים בפייסבוק, קשלס הגדיר את סרטו כמפגש בין ״הביאו לי את ראשו של אלפרדו גרסיה״ לבין ״סיפור אהבה״. שני סרטים שלא בהכרח מתחברים אוטומטית, עד שצופים ב״דרומית לגן עדן״. הראשון הוקרן לא מזמן בפסטיבל חיפה ועל השני יש לנו טקסט יפה של אור, אז חשבתי לפנות אל קשלס ישירות ולבקש עוד השוואות כאלה. מצאתי את סרטו חשוף ופוצע, סרט שהפתיע אותי ללא הרף ופער בי חור של שוטגאן, הותיר אותי רעב לסרטים בטעם של פעם אבל מהסוג שלא ידעתי שחסר לי בחיים. הסרט עורר בי געגוע לקולנוע שכמעט ולא קיים יותר: כזה שבו לדמויות יש המון מקום, לגיבור אין בחירות טובות אלא רק פחות גרועות, אהבה היא אהבה, והזמן מצד אחד דוחק ומצד אחר מספיק מרווח לדיאלוג על טיבם של תלתלים גם באמצע סצנה מותחת. ביקשתי מהדילר עוד מנה כזו – וקיבלתי בתגובה חומר לסמסטר שלם.

בתור מתאבן, אפשר ורצוי גם לקרוא מאמר של קשלס עצמו על הקולנוע של סם פקינפה, הבמאי שרוחו אוחזת מדי פעם בסרטו שלו כדיבוק. מבין הסרטים שצויינו בפניי כמקורות השראה או המלצה לצפייה משלימה, נדמה לי שראיתי רק את החדשים יחסית. אלו הם ״רציחות פשוטות״ ו״בייבי אריזונה״, תחילת הדרך של האחים כהן, ו״זיקוקין דינור״ של טאקשי קיטאנו בשיאו כבמאי. כל השאר נשמעו בדיוק כמו אלה שיסדרו את הגירוד החדש שלי למותחני פשע ונקמה, רצוי מהעשור המופלא של שנות ה-70 בקולנוע האמריקאי.

השם הכי מוכר ברשימה שקיבלתי נוצר קצת קודם – ״המורד״ (Cool Hand Luke) של סטיוארט רוזנברג ובכיכובו של פול ניומן, מסוג הסרטים שאני בטוח שיש לנו טקסט אודותם בסריטה ומגלה שאין. זה נכון גם לגבי ״חזיז ורעם״ (Thunderbolt and Lightfoot) של מייקל צ׳ימינו, עם קלינט איסטווד וג׳ף ברידג׳ס, שרק הזכרנו רבות אבל טרם כתבנו עליו ולצערי זה לא ישתנה כרגע. על סרטים אחרים ברשימה אני מודה שלא שמעתי, למרות שמות מוכרים לפני ומאחורי המצלמה: ״צ׳ארלי ואריק״ (Charley Varrick), ניאו-נואר של דון סיגל עם וולטר מתאו בתפקיד הראשי; ״שעת מבחן״ (Straight Time) של אולו גרוזברד ובו מככבים בין היתר דסטין הופמן, גרי ביוסי והארי דין סטנטון; וגם סרט מסוף האייטיז עם השם הנפלא ״כהן וטייט״ (Cohen and Tate), מאת אריק רד ועם רוי שיידר ואדם בולדווין בתור הדמויות מן הכותרת.

בחרתי להרחיב על שני סרטים שמצאתי בהם הקשרים ישירים למה שמצא חן בעיניי ב״דרומית לגן עדן״. שניהם מותחני פשע המתרחשים בטקסס, עם פזילה לכיוון מקסיקו, שבמרכזם גברים המשתחררים משבי/כלא אבל במוחם וברוחם נותרו שם. כמו בסרטו של קשלס, לגיבורים שהקדימו אותו יש מצב זוגי המשפיע על העלילה יותר מכל יריית אקדח או אפילו שוטגאן (ברור שיש, אנחנו בטקסס) ופרשנות חברתית על תקופת התרחשות העלילה, הלא הן הסבנטיז מרובות המשברים והמפוקפקות מוסרית. שני הסרטים גם מפתיעים למדי במבנה העלילה ובחירות הבימוי, מה ששוב מאפשר למתוח קו ישיר ליצירה של קשלס, ובשניהם מדובר בשיתופי פעולה מעניינים מאחורי הקלעים. אתחיל עם האב הרוחני פקינפה ואמשיך לסרט שאהוב במיוחד לא רק על קשלס אלא על מורה נוסף, קוונטין טרנטינו, שבטח יעריך גם את עצם הבחירה בפורמט של דאבל פיצ׳ר.

הבריחה
The Getaway
1972

מסתבר שכבר קיים סרט שהוא מעין ״סיפור אהבה״ רק בבימויו של סם פקינפה. או לכל הפחות, סרט של הבמאי חסר הרחמים (לכאורה) שיש בו סיפור אהבה, ואת כוכבת הסרט האייקוני ההוא, אלי מקגרו, לצד כוכב בלונדיני. זהו סטיב מקווין, בעוד הופעה שדניאל קרייג כנראה ביסס עליה את הטייק שלו על ג׳יימס בונד. בתפקידי משנה אפשר למצוא את בן ג׳ונסון, אל לטיירי וסאלי סטראתרס. שם חשוב לא פחות הוא מי שעיבד את הספר של ג׳ים תומפסון לתסריט – וולטר היל, לפני שהתחיל לביים בעצמו. השילוב בין שני אשפי מתח מחוספס ואקשן אלים כמו היל (״חבורת הלוחמים״, ״הנהג״) ופקינפה (״חבורת הפראים״, ״כלבי הקש״) בהחלט לא מאכזב. אבל דרך הכוונת של קשלס ראיתי את הסרט גם כמסע של זוג נגד העולם ובעד הישרדות הקשר. את הרימייק שנשמע כמו שיא הניינטיז, עם אלק בולדווין וקים בסינג׳ר כנאהבים במנוסה, לא ראיתי אבל אני מאוד בספק שהוא מתעלה על המקור. למעשה, הסרט הזה הוא כרגע הפקינפה החביב עליי (שזה לא אומר הרבה, ראיתי שלושה).

בהשראה ישירה עבור ״דרומית לגן עדן״, הסרט מתחיל בבית כלא טקסני עם בקשה לשחרור מוקדם של אסיר, המכונה דוק (מקווין), החולם על איחוד עם זוגתו, קרול (מקגרו). סיקוונס הפתיחה כה עמוס וצפוף מבחינה קולנועית, עד כי ממש שמעתי את צופרי התרעת מאסטרפיס מתקרב: חיים שלמים מאחורי הסורגים דרך סדרה של תמונות (ובעיקר עבודת סאונד), בלי פלאשבקים ותוך מיקסום של השגרה היומית. אני מקווה שמלמדים את הדבר הזה בבתי ספר לעריכה. לאחר מכן, האיחוד של בני הזוג מרגש דווקא משום שהם לא מתנפלים זה על זו לצלילי מוזיקה דביקה, אלא בטוחים באהבתם ומתנהגים יותר כמו שני אנשים שלא נגעו שנים, מאשר כמו בסרט הוליוודי. גם כאן ראיתי מחדש את ״דרומית לגן עדן״, שמציג אהבת אמת ולא רומנטיקה שיש רק בסרטים.

הפעולה הבאה של הזוג היא, איך לא, תכנון וביצוע שוד בנק. הבעיה היא השותפים שנכפו עליהם, זכר לעסקה שהוציאה את דוק מוקדם מבית הסוהר. כדי שיהיה כאן גם סרט ולא רק הכנה, השוד המתוכנן לעילא איכשהו משתבש ומאותו רגע הכותרת לא צריכה להתאמץ כדי להצדיק את עצמה. הבריחה של בני הזוג בעזרת כל אמצעי תחבורה קרקעית שקיים בערך, עם כמה מהמורות בדרך, היא עיקר הסרט שנמשך כשעתיים ולא ממש מוריד את הרגל מהגז. רק קחו בחשבון שהוא נוהג ברכב מודל 1972 אז שיאי המהירות והאינטנסיביות שלו שונים מן ההגדרות הקולנועיות של היום. מצד אחר, יש גם כמה רגעי אוונגרד נהדרים, רובן לצלילי המוזיקה המקורית שהלחין קווינסי ג׳ונס. אולי לא ממש אוונגרד, אבל לפחות חריגות מרעננות ומשמחות מכל מה שנחשב סרט פעולה מסחרי תוצרת הוליווד, אפילו בתקופה הפרועה יחסית.

עוד בגזרת האקשן, פקינפה שב ומצדיק את הכינוי ״בלאדי סם״ עם המון דם, בצבע אקרילי ועז. כל מרדף או אפילו סתם מכונית חונה לוקחת בסיבוב את רוב סרטי הפעולה שראיתי בשנה החולפת, כי הצילום והעריכה אצל פקינפה אלימים כמעט כמו התכנים שלו. כל חריקת בלמים כיווצה את שריריי, ואחרי כל יריית שוטגאן הייתי צריך להילחם באינסטינקט להגן על הפרצוף. פקינפה משתמש באלימות הקולנועית כמו בתיבת הילוכים, מציג לנו את דוק כאסיר כנוע שהוא בורג במכונה (ולבוש בלבן טהור), או כשודד קר ומקצוען שלא מתרגש גם כשהכל משתבש, ואז בכל פעם שהוא מעלה הילוך נדמה שהטירוף יינצח. יש משהו מעורר אימה ומסוכן בפעולות שלו אך כתמונת ראי ניצב אחד השודדים הנוספים, זה בגילומו של לטיירי, שמדגים איך רוע מהלך נראה ולאן עוד יש לדמות הראשית להתדרדר. למקרה שהביקורת החברתית תתפספס, פקינפה נעזר בטריק די קבוע שלו – חבורת ילדים שעדה למקרים אלימים ומגיבה בשלוות נפש.

בכל זאת, קצת קשה לי עם הקיטלוג שהצעתי כמאסטרפיס. אולי מתאים יותר לקטלג תחת יצירת מופת פגומה. זה בעיקר באשמת עלילת משנה ביזארית מלהכיל (ברור שזה במכוון, אבל פחות התחברתי) והפער בין הדמויות הנשיות והגבריות. בסרטים של פקינפה לרוב קיימת סכנה שאם יש אישה על המסך יותר מדקה היא ודאי תחטוף, אבל זה לא ייחודי לו או אפילו לתקופה, ואני כותב זאת בצער. אני גם לא שופט את הסרט בסטנדרטים של היום, רק טוען שהדמות של קרול מתחילה כשווה לבעלה, כיוזמת ומקריבה, כאישה של חייו שלה הוא חייב, זאת האוחזת בהגה, מילולית ומטפורית. אך בשלבים שונים בסרט היא קצת מוקטנת כדי שהוא ייצא גדול. שיוויון עד הסוף היה מרומם את היצירה בעיניי, בגלל התמה השולטת שהסרט עצמו קבע, לא אני או התנועה הפמיניסטית (אגב מה הקטע של גברים להעיר לנשים על חזיות? זה חוזר גם בסרט הבא בפוסט).

כאמור, ״הבריחה״ הוא לגמרי גם סרט על זוגיות ועל איך לשרוד משבר. מי שנראים כמו צוות מיומן וזוג אוהב בפתיחה, נתקלים במכשולים ותוהים בכל פעם בקול רם ״האם נצא מזה״. הם לא מתכוונים האם ישרדו, אלא האם הזוגיות שלהם תשרוד. כולל נקודת שבירה יפה שמוכיחה שגם אם החיים בזבל, פשוטו כמשמעו, יש חשיבות עם מי חולקים פח. אגב, הסצנה הזאת זכתה לרפרנס ב״מלחמת הכוכבים״, שהפך כמובן למפורסם ממנה. בכלל, לאורך הסרט היו המון רגעים, אפילו ברמת קומפוזיציות ותנועות מצלמה, בהם חשתי שכבר ראיתי הכל בעבר, רק כדי להבין שכנראה מכאן נלקחו אותם רגעים לכל אותם סרטים שבאו אחרי ״הבריחה״ ובטח מצטטים אותו. חזרה למוטיב הזוגיות, עלילת המשנה שוב משמשת כתמונת מראה לזו הראשית – היא כל מה שיכול להשתבש בקשר זוגי ומדגימה איך הוא לא צריך להיראות, או להסתיים. במציאות, אלי מקגרו סיימה את נישואיה למפיק רוברט אוונס כדי לעבור לזרועותיו של סטיב מקווין.

המאבק לחיים
Rolling Thunder
1977

השם העברי של הסרט הזה גרוע בקטע קומי אם לוקחים בחשבון את התוכן, אז תסלחו לי אם אכנה אותו מעתה ״רעם מתגלגל״. השם הזה אולי מוכר למעריצי טרנטינו, שכל-כך אוהב את הסרט עד שהחליט לקרוא על שמו לחברת ההפצה שלו (שלא האריכה ימים אבל הביאה לארה״ב בשורות פולחניות, בין היתר את ״צ׳אנקינג אקספרס״ של וונג קאר-וואי). זאת בעוד השם עצמו מאזכר את המבצע הצבאי הקרוי ״רעם מתגלגל״, במהלכו הפגיזה ארה״ב מהאוויר את צפון וייטנאם באמצע וסוף שנות ה-60, כחלק ממלחמת וייטנאם. העלילה מתרחשת בתקופה מעט מאוחרת יותר אבל הדי המלחמה נשמעים בבירור כמו, ובכן, רעמים מתגלגלים.

אחרי הרעם מגיע הגשם, או במקרה של הסרט – מייג׳ור צ׳ארלי ריין (וויליאם דיוויין). הוא שב הביתה כגיבור חיל, נוחת הישר אל קבלת פנים לבבית כמו שיודעים להעניק בסן-אנטוניו, טקסס. שבע שנים הוחזק כשבוי של הווייטקונג בהאנוי, לכן התגובות שלו לשיבה הביתה נעות בין הלם ואדישות. אשתו מתנפלת עליו בחיבוק (אבל יש לה משהו לספר לו), בנו הפך מתינוק לילד המשתוקק להכיר את אביו, אבל צ׳ארלי כאילו עדיין לא באמת חזר משבי הצ׳ארליז. הפתיחה הזו, בעיקר טקס קבלת הפנים על רקע השיר הסנטימנטלי ״San Antone״, גרמו לי לחשוב שטעיתי בסרט. להערכתי, זו הייתה כוונת היוצרים, בסרט שיש בו עוד המון שינויי טון, ז׳אנר וקצב כל-כך חדים עד שכמעט עפתי מהספה.

אחרי עוד הופעה פומבית של צ׳ארלי מול תושבי המקום, הפעם עם פרס כספי ונשיקה מבלונדה מקומית, פריצה אל ביתו מתחילה כשוד שגרתי והופכת לטרגדיה משפחתית. לפני שתספיקו לחשוב על צ׳ארלס אחר (נו, ברונסון של ״משאלת מוות״), אבהיר כי זו לא בדיוק אותה טריטוריה, גם אם הסרטים קרובים בגיל. גיבורנו בהחלט חפץ במציאת השודדים שצילקו אותו ואת חייו, אך בדיוק הפכו אותו בכך לקטלני יותר. אך לצד זאת הוא יודע שנקמה לא רק שמגישים קרה, אלא גם מבשלים אותה קודם על אש קטנה, שלא לומר על פתיליה.

״רעם מתגלגל״ הוא מותחן מזדחל, שאפילו לא מתנהג כמו סרט מתח או פשע ברגעים רבים. זה רק הופך את האלימות הפורצת ממנו לעוד יותר מפתיעה ואפקטיבית. היא גם הולכת ומחריפה בכל סצנה. השוד הביתי בקושי מכיל דם או מהלומות בפריים, אבל כל מפגש מחודש של הגיבור עם רמזים למציאת מושאי הנקמה שלו מחדד את האלימות מקהת החושים שהוא מסוגל לספוג או להטיח. רוצה לומר, זה לא באמת מגיע משום מקום אלא מתפרץ כגייזר הנובע מזרם תת-קרקעי של ביקורת חברתית על שורשי האלימות באמריקה. כולל שיחות אגביות על החזקת נשק חם בבית (שוב טקסס, אבל לא רק) או עצם ההתייחסות לשבוי מלחמה כאל אליל שזקוק למחיאות כפיים בציבור, במקום לטיפול נפשי. אם כי הפינאלה של הסרט מבהיר בדרך הכי נחרצת שאפשר עד כמה חשוך מרפא כל העסק, אחרי סרט שלם שהתחושה הכי חזקה שהוא מעורר היא של אבדון ממשמש ובא.

את הסרט ביים ג׳ון פלין, שלבושתי הרבה לא הכרתי אף אחד מ-16 הסרטים שיצר במשך 33 שנות קריירה (גם אם חלק מהם סרטי טלוויזיה). אם לנסות לתאר את הקולנוע שלו על סמך סרט בודד, אף פעם לא רעיון טוב כמובן, בעיניי זה פחות פקינפה (אולי רק הפינאלה) ויותר טראשי בסצנות הדורשות זאת, לצד כנות מפליאה ברגעי הדרמה האנושית. אולי זה גם המקום להזכיר את התסריטאים, האחד הוא הייווד גולד (״קוקטייל״) והשני הוא פול שרדר, מיד אחרי עבודתו על ״נהג מונית״ של סקורסזה ו״אובססיה״ של בריאן דה פאלמה. זה פשוט מדהים לראות באותו השבוע סרט ששרדר כתב לפני 45 שנה ואת סרטו מהשנה שעברה, ״סופר הקלפים״, ולגלות כמה מעט השתנה. שוב ושוב הגיבור אצלו הוא אסיר לשעבר שנפשו נותרה כלואה גם בשחרורו, הפעם כולל פלאשבקים לשבי וסצנה אחת מעוררת רחמים בה צ׳ארלי מבקש מאדם שגם ככה מענה אותו נפשית לשחזר יחד איתו עינוי פיזי שעבר.

מלבד דיוויין, בהופעה שהייתה מקריפה אפילו את ווילם דפו, אפשר למצוא על המסך את ליסה בלייק ריצ׳ארדס, לינדה היינס, דבני קולמן וגם שחקן צעיר ולא מאוד מוכר דאז בשם טומי לי ג׳ונס. הוא מגלם חייל של מייג׳ור ריין, המתקשה אף הוא בהתאקלמות לחיים אחרי השבי. הוא גם זוכה באחד הרגעים הכי שוברי לב בסרט, בו עליו לבחור בין התגברות על הפחד שלו מאינטימיות עם אישה לבין הרג ברוטאלי של גברים שאינו מכיר. למקרה שצריך הבהרה, גם הפעם לא מדובר בסרט המצטיין בתחום היחס לדמויות הנשיות, אבל זה בעיקר מכיוון שהוא מתמקד בגודל השבר של הדמויות הגבריות. שבר כה גדול עד כי הבחירה של הדמות שמגלם ג׳ונס ברורה עוד לפני שנעשתה והיא עדיין מכמירת לב. או כפי שזה מנוסח היטב בדיאלוג: ״למה אני תמיד נתקעת עם הגברים המשוגעים?״ שואלת הדמות לינדה היינס; ״כי זה הסוג היחיד שנותר״ עונה לה הגיבור.