״אנקאנטו״, סקירה

זה לרגע נראה לא רגיש לכתוב סקירה על סרט של דיסני לילדים והורים שמציג כרגע בקולנוע. התחושה היא שכולם נכנסו הרגע לבידוד בזה אחר זה, ובילוי בקולנוע או חזרה לשגרה בבתי הספר והגנים נראים שוב כמו פנטזיה שכלואה מאחורי אינספור מסכי זום. זה עלול להיות סוג של לעג לרש ההורי המותש להמליץ על "אנקאנטו" (Encanto), ההילולה החדשה עם שירים שכתב שוב לין-מנואל מירנדה אחרי ההצלחה של "מואנה". כי לא רק שמדובר בסרט עם גישה חיובית לחיים ולתלאותיהם ואפילו אסונותיהם, הוא גם מחבק את מושג המשפחה, על המורכבות, הטראומות שעוברות באופן בין-דורי והצלקות שבו.
מה זה מחבק, שר שירי הלל ומשבח ומשמח, כי משפחת מדריגל הקולומביאנית שבמרכזו היא לא פחות מנס פלאי אחד ומתמשך. כולם בה, מן המטריארכית המובילה, אבואלה עלמה, דרך שלושת ילדיה ועד לכל נכדיה וברובן נכדותיה, גרים באותו בית. זה נשמע חונק במיוחד בימים אלו, אבל אומר זאת כך: בין אם תוכלו לצפות בסרט בקולנוע, בדיסני+ למי שיש או בבית בהמשך, השירים כבר זמינים. הם אחד המרכיבים הטובים ביותר ביצירה, שסוחפים את הצפייה למערבולת צבעונית מהפנטת וקליטה, וגם סוחבים על עצמם את המקומות שבהם הסרט פחות עובד. בדיוק כשם שלואיזה (בקולה של ג'סיקה דארו בדיבוב המקורי), האחות הגדולה והחזקה כמו הרקולס, סוחבת על גבה את צרכי המשפחה והעיירה כולה.

את "אנקאנטו" ביימו ג'ארד בוש, ביירון הווארד וצ'אריס קסטרו סמית'. השניים הראשונים שיתפו פעולה בעבר על "זוטופיה", בוש חתום גם על ״מואנה״ שהוזכר כבר, והווארד על "פלונטר" ו"בולט" כתסריטאי. קסטרו סמית' היא מחזאית שכתבה בעבר פרק לסדרת האימה המעולה והמשפחתית של מייק פלאנגן, "מי מתגורר בבית היל", בה היא גם פעלה כמפיקה אחראית, ולעיבוד הטלוויזיוני ל"מגרש השדים". זה מסביר כמה אלמנטים בסרט שתכף אתייחס אליהם. בוש וקסטרו סמית' כתבו את התסריט, כשגם ביירון, מירנדה, ג'ייסון האנד וננסי קרוז מקבלים קרדיט על הסיפור.

לגבי הסיפור, הוא בסך הכל מעניין, עם סיבוך ברור למן ההתחלה שרק הולך ומחמיר עד לפתרון המובן מאליו להורים, שיעור טוב על חמלה, ציפיות, אגו, דימוי עצמי והעברה של טראומה שנלמד גם אנחנו וגם קהל היעד המרכזי יותר – הילדות והילדים. אם זה כבר נשמע קצת כבד, הבה אכניס אתכם פנימה מעט. מי שלוקחת אותנו יד ביד ואמונה על קידום העלילה היא מיראבל, בקולה של סטפני ביאטריס, אותה תזהו מ"ברוקלין 99" (כאן היא מגלמת דמות פחות או יותר הפוכה ועושה את זה מצוין, גם כשהיא שרה).
מיראבל היא נכדה צעירה יחסית במשפחה ואחות קטנה לצמד אחיותיה הגדולות. היא מציגה את עצמה בשיר הפתיחה כבת גאה למשפחת מדריגל, בה לכל אחד ואחת יש כוח מיוחד, שמקורו בנס שקרה לסבתם לפני שנים רבות ועובר מאז במשפחה. כולנו כוכבים, היא שרה לילדי העיירה המשתאים, וכל אחד זוכה לזרוח. האחת משפיעה על מזג האוויר, אמא של מיראבל מבשלת מזון שמרפא כל חולי ברגע, דוד שלה ברונו ידע לחזות את העתיד לפני שנעלם מסיבה לא ברורה, אחותה הבכורה חזקה מספיק כדי להרים בתים שלמים, אחותה האמצעית מייצרת פרחים עדינים ונפלאים באשר תלך. יש גם בן דוד שמשנה צורה, ועוד בן דוד, הקטן ביותר שחולק איתה את חדר הילדים, ועוד רגע נגלה מה המתנה שלו.

המתנה מתגלה במסורת משפחתית חגיגית אליה מוזמנים כל תושבי העיירה. אז, אם הבית מובילה את הילד אל דלת שנוצרת מעצמה על הקיר, עליה דוגמת זהב לא מוגדרת. היא נותנת לו לאחוז בנר הקסום ממנו הגיע הנס לפני כל אותן השנים, ושטח הפנים של הדלת מקבל איור ברור. הדלת הופכת מוחשית ונפתחת אל החדר שלו, בו מתגלה המתנה שלו. כוח מיוחד במינו שיעזור לחגוג ולשמר את איכות החיים של אנשי העיירה כולה, שנסמכת על איכויותיה הייחודיות של המשפחה. וזה מצליח, בחינניות, לא להיראות בשום שלב כסרט בסגנון גיבורי על טיפוסי, ורחוק מה״אקס-מן״, למרות שגם שם מדובר הרבה על משפחה ומה היא עלולה לעשות לנו. הבית עצמו גם ניחן בכוח חיוּת משלו והוא עוד דמות בסרט, מזיז אריחים וטורק מגרות כמו עוד קרוב משפחה. ומה עם מיראבל? לא רק שהיא היחידה שמרכיבה משקפיים כסימון להיותה בן אדם שמסתמך על כישורים אנושיים "רגילים", ולא לפתרונות קסם – גם אין לה כוח מיוחד.

פשוט ככה. מיראבל היא היחידה שהדלת שלה לא התקבעה, שום כוח פלאי לא התגלה. וכך גם אין לה חדר, ולמרות שלא ממש ברור לנו בת כמה היא, היא בהחלט נראית מבוגרת מדי להישאר תקועה בחדר הילדים, בו היא נותרת לבדה כשהאחיין הקטן מתקדם לחדר משלו. אמרתי שזה כבד. ברמה שבמבט מהצד כצופה מבוגרת, קשה שלא לתהות איך היא מחייכת ומתעקשת שהיא בסדר, שהיא אכן מרגישה כחלק אינטגרלי ומהותי ממשפחה שמוגדרת על ידי מצוינות של כל אחת ואחד בתחומם. גם אם המתנות נראות בחלקן יותר כמו קוריוזים שלא תמיד אפשר לשלוט בהם, ובהדרגה חלקן מקבלות פרשנות אחרת, של ציפיות והגבלות. אבל מיראבל, גיבורה שנמצאת מראש בעמדת נחיתות מול העולם בו היא פועלת, מלאת אופטימיות ונחישות. עד שעניינים מתחילים להסתבך.

איום לא ברור על הקסם שמרוכז בנר הסמלי מתחיל לערער את יסודות הבית, פשוטו כמשמעו וגם מטפורית, והכוחות הפלאיים נמצאים בסכנה. מיראבל, שגם כך נתפסת על ידי אם המשפחה כמישהי שמוטב שלפחות לא תפריע, מוצאת את עצמה בלב הבלגן המתהווה, והיא לוקחת על עצמה את המשימה להבין מה קורה ואיך להציל את המצב. משימה שלא רק שאף אחת במשפחה לא הטילה עליה, גם נאמר לה די מפורשות לא להתעסק בנושא. כך מיראבל נמצאת בסיכון כפול, מול הדבר המסתורי שמאיים על המשפחה ומול מעמדה המעורער גם כך במשפחה עצמה.

ההתעקשות שלה להגיע לשורש הבעיה תוביל את מיראבל למסע לא החוצה, אלא פנימה, כמתבקש מסיפור שבמרכזו בית קסום ומשפחה חזקה עד חונקת. בגילויים שבדרך יש התרחשות שעובדת בצורה שמתאימה בהחלט לקהל צעיר, אבל שוב, כשחושבים עליה, היא הזינה לפחות שלושה סרטי אימה שאני יכולה לחשוב עליהם. בכלל, הסרט מצטיין בטיפול רגיש ומותאם גיל בנושאים קשים ושוברי לב, על אף ואולי בגלל היומיומיות שלהם. אל תתנו לכסות הקסומה להטעות אתכם. הסיפור כאן הוא על מתחים משפחתיים רגשיים שיכולים להתרחש בכל בית, עם או בלי קסם ושירים יפהפיים להמתיק אותם.

זה גם זמן טוב לציין שאין כאן נבל, או לפחות לא נבל כמו שהיינו רגילות לראות, כזה שברור שהוא הרע בסיפור והוא או היא מפלצתיים (ולרוב נראים כמו גבר נשי או אישה גברית כי זה הכי מפחיד הרי) וזהו. אם ב"מואנה" היה יצור מבעית ומאיים לפחות לזמן מה, כאן הסכנה היא מתוך הבית, מתוך המשפחה, אבל היא מוצגת באופן רך ומלא אמפתיה. תדמיינו מה היה קורה אם סקאר מ"מלך האריות" לא היה מתבשל במיץ הקנאה של עצמו ומגשים מזימת רצח והפיכה שלטונית מחרידה. הוא היה מייצר נזק רציני בגלל אותה מרירות, כן, אבל בשלב כלשהו היה מדבר על התסכול שלו, מכיר בנזק שעשה ואולי אפילו מוצא אפשרות לפיוס עם אחיו המצליח יותר.

הבחירה בריכוך הרוע מובנת כאן ועובדת היטב, אבל אני מודה שלדעתי לא קיבלנו מספיק קושי לפני שהובילו אותנו אל הההבנה, הסליחה והפתרון. משפחה יכולה להיות קשה מנשוא, גם אם הנסיבות מקלות ואפשר לפתור דברים. הסרט יכול היה לחדד את הקשרים ולסבך אותם עוד יותר לפני ההתרה. ובכלל, בזמן שהסיפור רגיש, מרענן ועובד, הבנייה שלו בכל מה שלא מתרחש בשירה וריקוד לוקה בחסר. תפניות עלילתיות צונחות עלינו כמו אריחים מתקרה מרדנית, בעיקר כל מה שקשור להתפתחות של דמויות המשנה. רגע אחד הן בסדר ושיר אחד אחר כך יש משבר קיומי או גילוי מהותי. גם זה בדרך כלל בסדר, כי שירים יכולים גם לקדם עלילה, אבל כאן הם מקבלים את קדמת הבמה אבל לא בונים את הנרטיב, הם מפגיזים אותו.

למרות החיבורים המגושמים, החוויה הכוללת מהנה ועושה חשק לשמוע ולצפות לפחות בשלושה מהשירים שוב ושוב (ושוב ושוב). שיר הפתיחה הוא מה ששבה אותי ואת בן השנתיים פלוס בבית, וגרם לי לרצות לראות עוד. שירה של לואיזה האחות הגדולה שמעורר הזדהות, על כובד משקלה של אחריות וציפיות, הוא מופת של מלודיה, קצב ושירה. וחמורים. וכך גם שיר האנסמבל בו כולם מסבירים למה לא נדבר על ברונו. מירנדה עלה כאן רמה בעיניי מ"מואנה", אולי כי השכיל לתת למקצבים הקולומביאניים יותר מקום של כבוד. בכלל, משמח להאזין לשירים שלו מהווים ציר מרכזי בסרט מלא בייצוגים של נשים מגוונות, שמקבלות זכויות להיות דמויות בפני עצמן, ולא הערות שוליים או הדבר שקשה לומר לו לא, כפי שייצג אותן בעליבות מה ב"המילטון" (המחזמר המשובח ועטור הפרסים מכל בחינה אחרת, מה שרק צורם אפילו יותר). אולי יש בכך כדי להעיד גם על התפתחות שלו כיוצר.

הנוכחות הנשית בסרט מייצרת היפוכים מעניינים של לפחות שני מרכיבים טיפוסיים מעולמות האמנות והתרבות. בתי משפחה שמנוהלים על ידי מטריארכית, אם משפחה חזקה, הם מבנה נפוץ. אבל בעוד יש גם ידעניות וחוזות עתיד וגם מכשפים וכהנים שונים באותו סגנון, נחמד לראות כאן משפחה שהצד המתפקד, החזק והנורמטיבי שלה בעולם של הסרט שייך קודם כל לנשים, והצד המסתורי, המיסטי עד כדי איום, שייך לגבר. כלומר, לברונו, האח שידע לחזות את העתיד. ההיפוך השני, או יותר נכון השילוב, הוא של טיפוס קלאסי אם כי נודע לשמצה היום של "המשוגעת בעליית הגג". בטח נתקלתם בגילום כזה או אחר שלה, במיוחד אם גם אמא שלכם הקריאה לכן קטעים נבחרים מ"ג'יין אייר", הרומן הגותי של שרלוט ברונטה, בגיל קצת צעיר. זו אחת הדוגמאות המובהקות שלה, אם כי לא בהכרח הראשונות. מדובר בדרך כלל באישה "היסטרית" (היסטריה מגיעה מהמילה "רחם", ביוונית, אלא מה), לא שפויה, לא צפויה, שעצם קיומה הוא איום על הסדר הקיים, על הבית הנשלט בדרך כלל ביד גברית. היא דימוי חי וקיים של התת-מודע, של דברים פראיים ומבעיתים, של סוד כמוס שאם יתגלה – הוא עלול למוטט הכל.

ב"אנקנטו", החריגה של המשפחה, הלא צפויה, ממיטת הכאוס, או לפחות זו שמואשמת בהיותה הגורם לכך – היא מיראבל. אבל בגלל שהיא הגיבורה החיובית שלנו, וגם כדי לא להפוך אותה לדימוי מיושן שלא ממש חוגג פמיניזם, הסרט מייצר מהלך אחר שלא אכנס אליו מעבר למה שתיארתי. ובמחשבה נוספת, הוא מוסיף עוד רובד למערכות היחסים בבית, לסודות ולהשלכות. והמרכיב הנוסף הזה נוגע ללב ואפילו שובר אותו קצת, כשם שהוא חכם.

לא ציינתי שום דבר לגבי האנימציה עד עכשיו, וכדאי. היא מרהיבה ברמה שכמעט כל פריים מרגיש כמו אותם סרטונים שמיועדים לגרום לתחושת סיפוק ושביעות רצון. גם בתור חובבת של אנימציה קלאסית או סטופ מושן, צורות אמנות בהן רואות יותר את החיבורים והחיווטים, ובתור מי שעבודות דיגיטליות לפעמים נחוות לה כנקיות מדי, לא ניתן לעמוד בפני החינניות של מה שקורה על המסך. האנימציה מעגלת עבורנו את כל הפינות החדות של הסיפור הלא פשוט שהיא מגוללת, עוטפת הכל בצבעים נפלאים וקומפוזיציות וכוריאוגרפיה תואמות מוזיקה. אנימציה משמחת, מבדרת ומפעילה רגשית בכל המקומות הנכונים והיא עובדת יד ביד עם השירים. ההנפשה הופכת את "אנקאנטו" לתענוג, גם אם לא מושלם, וגם אם בתוכו יש פצע יותר גדול ממה שהוא מתיימר לחשוף.