״ספיידרמן: אין דרך הביתה״, סקירה

ראשית, הערה למעריצי הדמות ספיידרמן/היקום הקולנועי של מארוול שטרם צפו בסרט החדש, ״ספיידרמן: אין דרך הביתה״ (Spider-Man: No Way Home) – אולי כדאי שלא תקראו את הסקירה הזו. במקרה של הסרט הזה, הספוילרים הם לא רק למה שמתרחש בסיום, אלא גם לטיב של הסרט. במידה ונחשפתם לטריילר/חומר כתוב כלשהו אודותיו, משהו בהפתעה אבד. כידוע, אני לא קפדן בענייני ספוילרים, להיפך. אבל עדיף לא לדעת דבר. בסקירה הזו אחשוף דברים אשר כבר נחשפו בטריילר ואזהיר מפני ספוילרים לדברים אחרים במקום המתאים. אבל לחובבי המותג, עדיף לצפות בסרט בלי לדעת כלום ובעצם היו לכם כבר יום/יומיים בשביל זה. לכו לצפות בו בראש נקי. במידה ואתם מפחדים ללכת לקולנוע בעת הנוכחית, נסו לעצום את העיניים/אוזניים לדיונים בזמן הקרוב.

שנית, למעריצים שכן צפו בסרט: איזה כיף! אני אומר זאת בלי ציניות. ניכר שזה סרט שנוצר בשביל מעריצים ונתן להם שפע של מחוות ובדיחות פנימיות שעובדות, לצד מפגשים שכנראה היו חלום לראות. אבל קחו בחשבון: לא כולם מעריצים ולא כל מי שאינו מעריץ הוא שונא. הסקירה הזו באה מן המקום הזה, או לפחות ממקום של מי שמבין ומצדיק את כל הסיבות להתרגשות, אך גם סבור כי הסרט לא מושלם, אפילו אם בלא מעט חלקים בו נסחפתי בהנאה. יש בהחלט הרבה ממה ליהנות בסרט גם עבור מי שההיכרות שלו עם ספיידרמן היא חלקית. לגבי מי שלא מכיר את הדמות בכלל, קשה מאוד לא להכיר אותה כלל בימינו וזה מן הסתם לא הסרט להתחיל עימו. אך זה סרט ספיידרמן לא למומחים בלבד.

מן הסתם, הסרט הזה לא ממש ניצב בפני עצמו. זהו הסרט השלישי בכיכובו של ספיידרמן ביקום הקולנועי של מארוול, כלומר ספיידרמן בגילומו של טום הולנד, את כולם ביים ג׳ון וואטס. זה גם הסרט ה-27 ביקום הקולנועי הזה והדמות של ספיידרמן הופיעה בחלק מן הסרטים האחרים, שאירועים מתוכם משמעותיים בסרט זה. כלומר, כדאי לדעת גם מי זה ד"ר סטריינג' כי הוא מהותי לסרט, יותר מבחינת השפעה על העלילה מאשר כמות דקות על המסך. חידוש מסוים של הסרט הזה: היכרות עם ייצוגים אחרים של ספיידרמן בתרבות הפופולרית ובקולנוע בפרט מהווה יתרון. כאמור, הסרט שפונה למעריצים אבל מניח, וכנראה בצדק, שיש די והותר מהם על מנת להפוך את הסרט הזה ללהיט.

למי שזקוק לתזכורת, הסרט מהר מאוד מבהיר מתי הוא מתרחש ומהי הסיטואציה. הפתיחה היא למעשה הסיום של הסרט הקודם עם ספיידרמן בכותרת. משמע, ספיידרמן מופלל בשימוש לרעה בטכנולוגיה וברצח של גיבור העל מיסטריו (שמלעשה היה אחראי לפשע, וזה מורכב יותר אבל לא הכרחי). יתרה מכך, הזהות שלו נחשפת כפיטר פארקר, מה שהופך את החיים ללא נוחים עבור החברה שלו, אם.ג'יי (זנדאייה), חברו הטוב נד (ג'ייקוב בטלון), הדודה מיי (מריסה טומיי) והעוזר האומלל של איירון מן ושלו, הפי (ג'ון פאברו). את אם.ג'יי. מזהים ברחוב ברגע שהזהות של פיטר נחשפת בתור החברה של ספיידרמן, משמע בעולם הזה כולם גם יודעים מי הוא תלמיד התיכון פיטר פארקר ועם מי הוא יוצא? לא ממש הבנתי. בכל מקרה, לא כל כך נעים להיות בעין הציבורית. מה גם שהדבר כרוך בחקירת משטרה בינלאומית אבל כנראה שאין ראיות ממשיות כנגדו. בינתיים, החשיפה פוגעת בעתיד של פיטר וחבריו ולכן הוא נואש להחזיר את המצב לקדמותו.

מזל שהוא מכיר את ד"ר סטריינג' (בנדיקט קאמברבץ'), שהוא כבר לא הקוסם הראשי אבל עדיין קוסם בעל כוח שיכול לעשות קסם ולגרום לכולם לשכוח את הזהות של ספיידרמן/פיטר פארקר. מטבע הדברים וטבע האישיות של שני הגיבורים, הכישוף לא בדיוק עובד ובמקום שאנשים ישכחו את פיטר פארקר, נכנסים לתמונה אנשים אחרים שזוכרים מיהו. ליתר דיוק, נבלים של ספיידרמן מיקומים מקבילים, משמע משני הגלגולים הקודמים והלא ממש ישנים של סרטי ספיידרמן בקולנוע. ספציפית, ד"ר אוקטופוס (אלפרד מולינה, עם אפקטים שגורמים לו להיראות צעיר יותר) חוזר לזרוע הרס ורוצה עימות עם פיטר פארקר, אך מופתע מן היריב אותו הוא פוגש. כעת על ספיידרמן לדאוג לתפוס את כל מי שאולי זלג מיקום אחר על מנת שד"ר סטריינג' יוכל לנקות אחריו ולהשיב את הכישוף לאחור. האנשים שזלגו הם רוב הנבלים מן הסרטים שנוצרו מחוץ ליקום של מארוול, בדגש על כאלו שמתו במפגש מול אחד משני הספיידרמנים הקודמים. טכנית, מי שזלג הוא כל מי שידע את הזהות של ספיידרמן ביקומים הללו, אך עושה רושם שזה תקף רק לגבי נבלים.

כל זה אומר שאחרי הרבה שמועות וטיזינג, היקום הקולנועי של מארוול נכנס לשלב המולטי-וורס. אם כי בעצם רק שני יקומים מקבילים נכנסים לתוך היקום של הסרט הנוכחי בסרט הזה, וכבר קיבלו מולטי-וורס מורכב בהרבה ומוזר בהרבה ב"ספיידרמן: ממד העכביש", סרט מקורי יותר חזותית ומקורי יותר בכלל. בשעה וחצי הראשונה שלו, "ספיידרמן:  אין דרך הביתה" מעט מחוויר מול המקבילה המצויירת שלו. למרות שכיף לראות שוב את הפנים המוכרות. ווילם דפו משתבח עם השנים ומספק קסם רק בהבעות פנים, כאשר התפקיד שלו בסרט גדל בהדרגה. דומה שגם ג'יימי פוקס ותומאס היידן-צ'רץ' נהנים לגלם מחדש את הדמויות שלהם, וגם להציג בלבול בתור נבלים בעולם שהם לא מבינים ותוך חשש שהם כבר מתו. מצב זה הופך אותם לא רק לאויבים אלא גם לסוג של קורבנות  הזקוקים לעזרה.

כמו כן, הסרט מעלה דילמה מעניינת הקשורה לאחריות שמגיעה עם כוח גדול. גם זה נשמע מוכר ואין לי בעיה עם המוכרות של הנושא לדיון, אבל כן יש לי בעיה עם איזור הנחות של היקום הקולנועי של מארוול, המכתיב את סוג ההומור וקטעי הפעולה. הכל באמת סביר ואפילו מהנה כאשר ד"ר סטריינג' משתלט לכמה דקות על הסרט, ובכך אני מתכוון לא רק לדמות אלא גם לסגנון של סרט הסולו שלו. כמו כן, זנדאייה די זורחת בתפקיד הזה ומשתפרת מסרט לסרט, והיא הייתה הדבר הדי-עיקרי שהחזיק את הצפייה שלי בשעה וחצי הראשונות. אני לא אומר שזה סרט לא טוב, אבל זה גם לא סרט טוב במיוחד או מעמיק במיוחד. שווה לראות אותו בזכות החלק הבא של הסרט שהוא טוב יותר – וזה כבר באמת עניין לספוילרים.

אז ספוילרים מכאן:

למרות הסתרות והכחשות ישירות, זה לא היה באמת מפתיע לראות את אנדרו גארפילד וטובי מגווייר חוזרים לגלם את ספיידרמן, במפגש ספיידרמנים אותו מזמן הסרט הזה. מה שכן היה מפתיע זה עד כמה היה מהנה לראות את זה. כנס איחוד הפיטר-פארקרים הוא קודם כל מחווה למעריצים, אבל לא פחות מכך הוא מפגש שמעלה ניצוצות קומיים וחושף את הדומה ואת השונה בין שלושת הגלגולים הקולנועיים המוכרים של הדמות. הבדיחות/אזכורים נכנסים לרבדים מאוד ספציפיים, שפונים למי שמכיר טוב את הסרטים ודן לגביהם באינטרנט, אבל לא מכבדים על העלילה כלל ואף מקדמים אותה.

משום שספיידרמן הוא בין היתר, אם לא בעיקר, תמיד סיפור התבגרות, יש משהו יפה בלראות נער פוגש גרסאות של עצמו משלבים שונים של החיים. זה קורה באופן המאפשר גם לגרסאות המבוגרות יותר לחוות תיקון, אשר נראה כי עבור הסרט הוא חשוב לא פחות מן הגורל של פיטר פארקר, שעוד ימשיך להסתובב ביקום הקולנועי המרכזי. אם כי מסתמן שגם המולטיוורס ימשיך לסרטים הבאים בצורה זו או אחרת, ואולי זה פותח פתח להופעה של עוד דמויות/גלגולי דמויות מסוגים אחרים. בסרט הזה, דומה כי די והותר רק בגרסאות של ספיידרמנים למיניהם. מי שיוצא מאוד טוב מן המפגש הזה הוא גארפילד, שנבנה כאן כספיידרמן הטוב בסרט ואולי גם כהופעה הטובה ביותר בסרט (אני בכל זאת מדרג את זנדאייה מעט לפניו כאן). ועוד בשנה בה הוא גם נצץ ב"טיק טיק…בום!".

בסופו של דבר, ״ספיידרמן: אין דרך הביתה״ אומר דברים לא רק על נקמה ואחריות עם כוח, אלא גם על זהות. בעוד שנושאי הנקמה והאחריות כבר עלו רבות ובצורה ישירה בסרטים הקודמים, שכעת כולם קשורים לסרט הזה, הדיון בזהות הוא מעניין כי הוא מראה שאיפה וחשש סותרים. מצד אחד, ישנה שאיפה לאנונימיות, מאידך הסכנה היא אנונימיות מוגזמת. אותו הדבר נכון גם לגבי היחס של הסרט לנושא של פרסום. כיאה לאיש צעיר, פיטר פארקר של הסרט פשוט לא יודע למקם את עצמו בין הרצון להיחשף לרצון להסתתר. כך קורה שאחרי כמה מסעות של התבגרות והבנת העולם, הוא עומד נבוך מול הבחורה בה הוא מאוהב ומוצא את עצמו במצב בו אף אחד לא יודע מי הוא. בסופו של דבר הוא בוחר בפתרון ההגיוני ולא בהכרח אמיץ של להימנע מעימות. זה מה שהופך אותו למעורר הזדהות. הוא לא רק גיבור-על מתבגר, הוא גיבור-על ביישן.