״ת"ד 1142: הנאצים הסודיים של אמריקה״, ו״קורת גג״, סקירת נטפליקס תיעודית כפולה

מוקדם יותר החודש התייחסתי אל שני סרטים חדשים למדי בנטפליקס, עם מכנה משותף: שניהם היו יצירות אנימציה קצרות, ספציפית בהפקת אולפני ארדמן הבריטיים. במקור, תכננתי לזווג אחד מהם עם סרט אנימציה קצר אך מאוד שונה הזמין בשירות, אבל הגורל זימן ארדמן נוסף אל השרתים בדמות ״שון כבשון״ וכך הצימוד המוזר נחסך מכולנו. במקביל, נטפליקס ממשיכה להזרים קולנוע קצר אל פתחה ואל הסלון של כולנו, אז חשבתי שבכל זאת הגיע הזמן לפוסט נוסף. ספק חלק ב׳ וספק לא קשור, ועד כאן יותר מדי על מאחורי הקלעים של קבלת ההחלטות בבלוג.

חצי מהפוסט הנוכחי יוקדש לסרט שתכננתי לכתוב עליו בפעם שעברה, שכן הוא חלק מהקטלוג מאז נובמבר כבר. חציו השני לסרט תיעודי מעט חדש יותר (עלה בסוף נובמבר) ועל נושא שאינו קרוב ברוחו אבל יוצר זעזוע שאינו פחוּת אצל הצופה. שני הסרטים יחדיו מרכיבים כשעה ורבע, כלומר אורך פיצ׳ר, של קולנוע קוטבי – סרט הומניטרי על האופן בו אנחנו מחפשים הבדלים בין בני אדם היכן שאין, וסרט על הניסיון למצוא את האנושי בתוכנו אל מול החבאה או הדחקה של מפלצתיות מוצהרת הניבטת אלינו מן הזולת. אתחיל דווקא איתו, מה גם שהוא טוב יותר בעיניי.

ת"ד 1142: הנאצים הסודיים של אמריקה
Camp Confidential: America's Secret Nazis

הדור שצפה ב״רשימת שינדלר״ יזכור את השואה בשחור-לבן, הדור של היום יזכור אותה באנימציה. נדמה לי שאמר את זה מבקר הקולנוע יאיר רוה, ואם הוא ציטט מישהו אחר אז סליחה. מסתבר שזה נכון במיוחד עבור קולנוענים ישראלים הפועלים בחו״ל, כפי שהוכיח מוקדם יותר השנה ״איפה אנה פרנק״ של ארי פולמן, וכעת שב ומחזק את הטענה סרט זה, עליו חתומים בצוותא מור לושי ודניאל סיון (״הלובי״, ״יומני אוסלו״ וסרטים נוספים של כל אחד ואחת לחוד). כבר הבעתי בעבר בבלוג זה את החשש המתלווה אצלי לכל צפייה בסרט על הנושא החשוב, שנוטה לטיפול מושטח ומניפולטיבי במיוחד בקולנוע, על פי רוב ועם היוצאים מהכלל שמעידים על הכלל. החשש הזה רק מתגבר כשמדובר בסרטי ״שואנימציה״, סליחה על הביטוי. למרבה ההקלה, הסרט של לושי את סיון עוסק בפרק מאוד ספציפי בתקופה ובהשלכותיה ואינו מבזה דבר אלא דווקא מעורר מחשבה.

הכותרת המסורבלת מעט, בכל שפה כנראה, מסגירה את שני הנושאים הנידונים בסרט – מחיר הסודיות וביקורת גלויה כלפי היחס של ארה״ב אל חלק קטן מפושעי מלחמת העולם השנייה. כסרט דוקומנטרי הוא מבוסס קודם כל על הקלטות, ראיונות שערכה רשות הפארקים הלאומית של ארה״ב עם חיילים-לשעבר בבסיס סודי מאוד מימי המלחמה, שמזמן לא קיים. אלה רוב החלקים שנעזרים באנימציה ממוחשבת פשוטה ונטולת רהב, כדי להקים לחיים את הזכרונות המתוארים מבלי למשוך תשומת לב למימד החזותי, רק להיעזר בו להמחשה. כדי לתמוך במימד האנושי, מרואיינים שנית חלק מן הדוברים בהקלטות גם כיום, כשהם קשישים אך צלולים בזכרונם ולא מפחדים לפרוק את שעל ליבם אל עבר המצלמה. לבסוף, כדי להזכיר את גודל הזוועה היהודית במלחמת העולם השנייה, מובאים צילומי ארכיון לא רבים אך אפקטיביים.

כיוון שהסרט בנוי כמעט כמו מותחן, בעיקר בחלקו הראשון המסביר מהו אותו מחנה סודי הידוע רק בתא הדואר שלו, אמנע מפירוט העלילה. מה שחשוב לדעת על הסרט, בעיניי, הוא שכל הדוברים בו הם חיילים יהודים אירופאיים שנמלטו אל חיקה של אמריקה לפני או בזמן המלחמה, התגייסו לצבא המולדת החדשה, וקיבלו לידם לחקור שבויים גרמנים (בשפה אותם הם דוברים). הקונפליקט המתרקם נוגע לאינטרסים חדשים וישנים, דיכוי יצר הנקמה, ולבסוף חשבון נפש ואף ביקורת כלפי היחס לו זכו אותם שבויים. החלק הכי מעניין בסרט מגיע בסופו, גם אותו חבל להסגיר במלואו על אף שהוא לא אמור להיות מבזק חדשות עבור אף אחד (לראייה, זה מכבר עסק באותו נושא הספר הנהדר ״אור ירח״ של מייקל שייבון). הסרט מבקש לקשר בין סוף המלחמה לעשורים שבאו אחריה, מן המירוץ לירח בפרט והמלחמה הקרה בכלל, ותוהה על מקומם וחלקם בכך של יהודים מחד ואלה שביקשו להשמידם מאידך. יש פה הרבה מאוד חומרים בשביל 35 דקות ובאופן אישי הייתי שמח לו היה הסרט מורחב לשעה כדי לתת להם לנשום ולשקוע.

קורת גג
Lead Me Home

האלגוריתם של נטפליקס כנראה הבין שאני בעניין של קולנוע קצר ותיעודי ולכן הציע לי גם את הסרט הזה, שאורכו 40 דקות. בניגוד לאופן בו סיימתי את הפסקה על הסרט הקודם בסקירה הכפולה הזו, הפעם התחושה שלי קיצונית יותר – או שאין כאן די חומרים ולכן הסרט מרופד בהמון שוטים מכוננים של ערים גדולות, ברמה שהייתה כמעט פארודית בשלב מסוים, או שיש כאן פספוס מכיוון אחר מפני שאפילו שעתיים לא היו מספיקות להקיף את הנושא המתואר. אם לשפוט את מה שהוגש במקום את מה שהיה יכול להיות, שזה כלל אצבע טוב לביקורות קולנוע באופן כללי, בעיניי שחשוב לצפות בסרטים כמו ״קורת גג״ כשם שאני מאמין כי הם אינם משנים את המציאות המזוויעה שהם מתארים. לא באמת.

בפתיחה, הסרט דווקא משתמש היטב בהנגדה בין נופים אורבניים מרהיבים מרחוק והתמקדות באנשים שנדחקו אל שולי הדרך והפכו לחלק מהנוף (באותו סגנון צילום אסתטי ומלוטש המייפה את המציאות). סדרה של הצצות מבחוץ אל תוך חלונות בתים בהם מתנהלת שגרת בוקר, וחיבור בעריכה לתחילת יומם של מי שבילו את הלילה ברחוב, מנסחת את המסר הפשוט אך מהדהד של הסרט – כולנו בני אדם אבל חלקנו לא נהנים מדבר מה בסיסי כמו מחסה מן החוץ. בהמשך נתבקש להכיר מספר דמויות המוגדרות כחסרות בית, להתוודע ליומיום שלהן ולעבור יחד איתן חלק מתהליך הקליטה, ולפעמים גם הפליטה, מן המוסדות שאמורים לספק להם פתרונות דיור או מקלט זמני. אלה החלקים המוצלחים של הסרט בעיניי, בהם הוא מבצע זום אין קשוח אל רגע בחייו של אדם. כולל מספיק שברונות לב לסדרה דוקומנטרית שלמה. אולם, בעקשנות מגיעים גם רגעי הזום אאוט, עוד ועוד צילומים של הערים המתועדות, מה שעליי נמאס מהר מאוד וכאמור פגם בשלב מסוים בחווית הצפייה.

יש משהו נכון באינסטינקט של היוצרים, פדרו קוס (״המורדות״ מדוקאביב האחרון) וג׳ון שנק (״מתעמלת א׳״, גם הוא בנטפליקס וסיפורו שב לכותרות השבוע). הם מנכיחים ומזכירים כל הזמן שאנחנו בחוף המערבי של ארה״ב, עם המונומנטים והנופים המפורסמים של סן פרנסיסקו, סיאטל ולוס אנג׳לס. אבל בין הבקשה להכיר חופן דמויות שלכל אחת סיפור, לבין המעבר החד אל מבט-על המציג מטרופולין של מילוני אנשים, יש המון אמצע – והוא נעדר מן המסך. האפקט שנוצר אצלי הזכיר את האדישות הציבורית נוכח בעיה שהיקפה עצום מדי עבור האדם הבודד, במיוחד בארה״ב. אז אולי בפעם הבאה שתחלפו על פני חסרי בית ברחוב תיזכרו בסרט הזה ומתוקף כך גם בעובדה הפשוטה שהם בני אנוש. אבל אני באמת לא יודע כמה נדבה של כסף קטן תעזור להם, כשהמערכת שכולנו חלק ממנה פשוט לא מעוניינת לסייע להם. לא באמת.