פסטיבל הקולנוע היהודי ירושלים 2021: מדריך מקוצר וכמה המלצות

יחד עם איחולי חג חנוכה שמח חוזר אל האולמות פסטיבל הקולנוע היהודי ירושלים. זוהי המהדורה ה-23 של הפסטיבל, בניהולה של ד״ר נעה רגב ובניהולה האמנותי של דניאלה תורג׳מן, שנפתח למעשה כבר שלשום, ה-27 בנובמבר, ויימשך עד 2 בדצמבר. אז אנחנו מעט באיחור עם ההמלצות אבל יש עוד המון מה לראות וסיבות להגיע אל עיר הקודש לשבוע קולנועי נוסף השנה, אחרי פסטיבל הקולנוע של הקיץ. היתרון בשיבה אל סינמטק ירושלים מתבטא גם בשובם של אירועים ההופכים אסופת סרטים לפסטיבל קולנוע, ואכן הקרנות רבות בפסטיבל ילוו בשיחות ומפגשים עם היוצרים והיוצרות.

ביניהם בולטים אירועים כמו שיחות עם: חגי לוי על ״תמונות מחיי נישואים״, ונסה לאפא על סרטה ״שפאר בדרך להוליווד״, המלחין שם־טוב לוי על ״אהבתה האחרונה של לורה אדלר״ שיוקרן בעותק דיגיטלי משוחזר ועוד. ״איפה אנה פרנק״ של ארי פולמן יוקרן לראשונה בגרסה דוברת העברית, ויתקיים גם פאנל אנימציה יהודית של המיזם לקולנוע ולטלוויזיה ברשות לפיתוח ירושלים. עוד סרטים שראינו וכתבנו עליהם כוללים את ״אבולוציה״ של קורנל מונדרוצו ו״נערה קורנת״ של סנדרין קיברלן, כפי שאפשר לקרוא בלינקים בשמות הסרטים. אולם, יש עוד המון שטרם התייחסנו אליהם, לפחות 30 כאלה, בכל אורך ומכל מיני מדינות.

סרט הפתיחה הוא ״משחק המלכים״ (The Royal Game) של פיליפ שטולצל האוסטרי, עיבוד ל״נובלת השחמט״ של שטפן צוויג המתרחש בווינה של 1938 ומתמקד בעורך-דין שנתפס בידי הנאצים ומסרב לשתף עימם פעולה. סרט נוסף עם פרופיל גבוה יחסית הוא ״שיעורים בפרסית״ (Persian Lessons) של ודים פרלמן, בו נהואל פרז־ביסקיארט מגלם בלגי הנתפס בידי האס-אס ומשקר להם שאיננו יהודי אלא פרסי, מה שמסבך אותו כאשר הוא מתבקש ללמד את קצין המטבח את השפה. בגזרת הסרטים העלילתיים שווה להזכיר גם את ״רוז״ (Rose) של אורלי סאדה, בו פרנסואז פביאן מגלמת אישה היוצאת לחפש את דרכה בגיל 78 לאחר מות בעלה.

שמות מוכרים מעטרים את סרט האנימציה הקנדי ״שרלוטה״ (Charlotte), אודות ציירת יהודייה ילידת גרמניה שבורחת לצרפת ומאיירת את סיפור חייה. אריק וורין וטאהיר ראנה ביימו, ואת קולם תרמו בין היתר קירה נייטלי, ברנדה בלתין, ג'ים ברודבנט, סאם קלפלין, וסופי אוקונדו. סרט נוסף מקנדה הוא ״שקרים שסיפר לי אבי״ (Lies My Father Told Me) של יאן קדר מ-1975, בעותק מחודש כמובן. עוד אירועים מיוחדים כוללים הקרנה של כל ״טרילוגיית ליהמן״ (230 דקות), גרסה שביים סם מנדס והוצגה בווסט-אנד של לונדון ב-2019, שם צולמה וכעת אפשר לחוות אותה דרך המסך, וגם מחווה לברברה סטרייסנד ו-וויליאם וויילר, בהקרנת ״מצחיקונת״ בכיכובה ובבימויו, לצד קונצרט של מיטב הקלאסיקות שלה והרצאה על הקולנוע שלו.

מלבד הסרטים הישראליים שהוזכרו לעיל או יוזכרו בהמשך מעט יותר בהרחבה, שווה להזכיר סרטים קצרים לרוב, בכורה לעונה השנייה של ״עוד ניפגש״ (כאן 11) בבימוי אורי גרודר, וכמה פיצ׳רים תיעודיים. בסרט ״חרד״ עוקב הבמאי אריאל טלפלר אחר משפחת שושן החרדית והצפתית בעיצומה של מגפת הקורונה המטלטלת את עולמם. קולנוע תיעודי אישי אפשר למצוא גם בסרט ״עקורה״ של שרון ריבה־קאן, דור שלישי לניצולי שואה שחידוש הקשר עם אביה גורם לה לבחון מחדש את יחסה עם המדינה בה היא חיה – גרמניה. ״שאלוהים יהיה אתך״ של קלאו כהן מבצע מהלך דומה בבואו לבחון זהות מורכבת שהיא שילוב בין יהודית, ערבית וצרפתית, בשיחות עם הסבים שמוצאם מאלג'יריה ותוניסיה. גם הפילוסוף והיוצר הצרפתי ברנאר־אנרי לוי משתמש בתיעוד עצמי בסרטו ״קרוב רחוק״, וזאת על מנת להפנות את המבט אל המשברים ההומניטריים ברחבי העולם. לפני הקרנת סרט זה ישוחח העיתונאי איתי אנגל עם הבמאי.

את הסרטים התיעודיים הנוספים אפשר לחלק לשניים. ישנם לא מעט סרטים על אישים, כפי שמעידה הכותרת שלהם: ״מהפך – המסע של מנחם בגין״, ״פול ניומן, מאחורי עיניים כחולות״, (סרז׳) ״גינסבורג, זמן חיים״, (ג׳ורג׳) ״סורוס״, וגם ״הכוכב האדום״, שאמנם קשה לנחש זאת בשמו אבל עוסק באישה עם חיים מרתקים, ליילה סלמה, שהייתה שותפה במבצע ללכידת אדולף אייכמן. לצד זאת, יש גם סרטי תעודה על נושא ספציפי, דוגמת ״הספר השחור״ אודות הניסיון לקבץ עדויות על פשעי הנאצים על אדמת ברית־המועצות, ״נקודת מפנה״ השב אל משחק כדורגל היסטורי בין נבחרת ישראל וקבוצת בורוסיה מנשנגלדבך הגרמנית, ״יהודים למכירה״ המתחקה אחר הסיפור של מכירת יהודי רומניה למדינת ישראל בין מלחמת העולם לעידן צ׳אושסקו, ו״היטלר – החידה האיומה ופשרה״ המבוסס על ספרו רב המכר של סבסטיאן הפנר שעוסק בהשפעת האידאולוגיה הנאצית ומנהיגה.

כתמיד, זוהי רק טעימה מן התוכניה המצויה במלואה באתר הפסטיבל יחד עם כל הפרטים שתצטרכו. בכל זאת, בחרנו לכתוב קצת יותר על כמה מן הסרטים, בהם צפינו מבעוד מועד הודות לצוות היח״צ והפסטיבל ועל כך תודה. בהמשך תוכלו לקרוא על שלושה סוגי סרטים שיוצגו בפסטיבל: עלילתי שיציג מקום אחר בעולם אבל מתקשר לישראל, תיעודי תוצרת בית על תופעה ודרכה על אנשים ספציפיים, ודוקומנטרי על דמות אח״מ בולטת בהיסטוריה היהודית העכשווית.

אלגריה
Alegría

סרטה של ויולטה סלמה עוסק בזהות מורכבת המצויה בקונפליקט תמידי, כאשר הדבר הייחודי הוא שמדובר לא רק בזהות של הגיבורה על שמה קרוי הסרט, אלא גם המשבר של העיר בו העלילה מתרחשת. העיר מלייה היא מקום סבוך למדי – אחת מן המובלעות הספרדיות בצפון מרוקו, עיר בשליטה אירופית-נוצרית מוקפת במדינה מוסלמית גדולה יותר (התובעת בעלות על השטח ועל מובלעות ספרדיות קטנות נוספות בצפון מרוקו). רוב אוכלסיית העיר נוצרית, אולם יש מיעוט מוסלמי די גדול וגם קהילה יהודית, שכיום היא די קטנה אבל בעבר הייתה גדולה יותר.

אלגריה היא אישה יהודית אשר התרחקה מן הדת והמסורת בהפגנתיות, אף על פי שרוב משפחתה מנהלת אורח חיים דתי ויש לה גם קשר רגשי לרב הקהילה עמו גדלה. אלגריה חיה בבית הוריה במלייה אחרי היעדרות ומנהלת את חייה בעזרת עוזרת מוסלמית וחברה טובה נוצרית. בתה של אלגריה חיה בישראל, מדינה שאלגריה לא רוצה לבקר בה. עיקר עלילת הסרט קשורה לחתונת אחיינתה של אלגריה, יעל – היא מגיעה מישראל על מנת להתחתן עם צעיר מן הקהילה, אולם דברים משתבשים בשבוע הכנות לחתונה. כמו כן, העוזרת המוסלמית של אלגריה היא אמנית המנסה להתקבל ללימודים בצרפת, שמשמעותם עזיבת הסביבה שהיא מכירה והמשפחה משני צדי הגבול במרוקו.

הסצנות הטובות ביותר בסרט מראות את משבר הזהות של נשים בצומת דרכים: אלגריה שרוצה להיות מחויבת למשפחתה אך גם לשמור על העצמאות שלה ועל הזהות הלא-דתית שלה, ובעיקר האחיינית יעל, אישה מאמינה אך גם כזו הרוצה נישואין אוהבים, בעודה מבינה כי הארוס שלה והיא חולקים מעט מאוד תחומי עניין וקווי אופי. בנוסף, יעל גם נמשכת למגוון הזהויות אותן הסביבה המרוקואית מאפשרת. לא מעט מהצלחת הסרט נובעת מן המשחק של השחקניות, ססיליה סוארס בתפקיד אלגריה ולאיה מנסנרס בתור יעל (בקאסט ניתן למצוא גם את זוהר ליבה בתפקיד טוב ברובו).

לצד הקונפליקטים שהסרט מעלה, דומה כי הוא מענייון להדגיש יותר את הפתרונות ואת האחווה הנשית הבין-דתית, כולל כמה סצנות בהן נשים משלוש הדתות מתאחדות לטקסים משותפים של אמונה, חיבור ואחווה. האימוץ של הזהות היהודית נתפס כחלק העוזר להתחבר לשונה תוך הבנת השורשים. יש משהו מעט מאולץ בחיבור הזה, בטח אם מבינים כי הבת של אלגריה חיה בהתנחלות, רובד שייתכן שצופים שאינם ישראלים יפספסו. גם בכל הנוגע לעצמאות האישה בתוך קהילה יהודית מאמינה, דומה כי הסרט מציג תמונה אידיאית ולא תמיד מדוייקת של המציאות. אמנם יש לחץ משפחתי להתחתן, אבל כל הזמן יש גם קבלה.

קבלת כל רכיבי הזהות וראייה אופטימית היא משהו אינטגרלי בסרט, המאמין באופטימיות ואמפתיה בין בני אדם יותר משהוא מאמין באמת מסוימת. זה הופך לאותו לסרט פיל-גוד אפקטיבי ולא מתנצל וזה מה שהוא ביקש להיות, תוך שהוא בכל זאת שופך מעט אור על אזור סבוך בעולם. לצד האופטימיות, בהחלט יש מקום להתאכזב מן הפער בין הראייה הזו למציאות הפוליטית הסבוכה, אשר הסרט לא מתעלם ממנה אבל מוצא לה פתרונות נוחים.
(עופר ליברגל)

הסוד של רשב"י

אסון מירון שהתרחש מוקדם יותר השנה, נחשב לכבד שבאסונות מדינת ישראל (האזרחיים) והוליד ועדת חקירה ויום אבל לאומי. כיוון שהתרחש בהילולת רבי שמעון בר יוחאי בהר מירון, שבו ועלו בציבור החילוני השאלות על אודות המנהג הדתי להתאסף בקבר הרשב״י בל״ג בעומר בכמויות עצומות ופעם בשנה גם מסכנות חיים. אבל מוקד המשיכה של האתר הוא עצום הרבה יותר מאשר הרבבות שפוקדים אותו בהילולה השנתית, ולמעשה הוא שני רק לכותל המערבי כאתר הדתי אותו פוקדים הכי הרבה אנשים לאורך השנה (מדובר במיליונים, מסתבר). בשל כך, בלט עבורי בתוכניית הפסטיבל סרטה של שירלי צ'צ'יק, בהפקת אביגיל שפרבר (״תקופת מבחן״). קיוויתי להיחשף בו לסוד של רשב״י כפי שמבטיח שמו, והנחתי שתבוא התייחסות לאסון שאירע.

הסרט משחק מעט עם הציפיות כבר בפתיחה ומתחיל עם הרחובות המטונפים של אחרי הילולה שהסתיימה כסדרה. משם יתמלא המעגל שהוא שנה עברית אחת, אבל כזו המתחילה בחודש סיון ותגיע עד אותו ל״ג בעומר שכולנו יודעים איך נגמר. כיוון שכך, ליוצרת היו בעצם שתי ברירות כיצד לסיים את סרטה – להיות דוקומנטריסטית המושפעת מן המציאות המשתנה, זו שהעניקה לסרטה סוף עגום, או לתת לקולנוע להוביל ולהשלים את המהלכים אותם בנתה בעמל רב, בתיעוד שארך שנה (לכל הפחות). כמובן שיש גם דרכי ביניים ולא אסגיר במה בחרה היוצרת, אבל כיוון שאלו המחשבות איתן ניגשתי לצפייה חשוב לי להדגיש שזה לא סרט על אסון מירון. זה כן סרט על הניסיון להכיר ואולי גם להבין את מי שמגדירים עצמם חסידים של הצדיק, בדגש על הנשים שעושות זאת.

יש גם גברים בסרט (בצד שלהם התרחש לבסוף האסון), אבל הם לרוב ברקע ובשום שלב לא דמויות שנחזור ונפגוש. לעומתם, מספר נשים הופכות ככל שנוקפות הדקות לגיבורות הסיפור, מבקרות חוזרות בקבר הרשב״י עם סיבות מגוונות לעלות למירון. מדובר במגוון רחב יחסית של גילים, מוצאים, סטטוסים ושלבים בחיים ואפילו רמת האמונה. המשותף לכולן היא תחושת הבית כשהן נכנסות בשערי המבנה (עבור חלק מהסיפורים היותר קשים, זהו ביתן הלכה למעשה). המקום עצמו נראה כמעט עלוב מבעד למצלמה, אבל עטוף בקדושה עבור כל-כך הרבה נשים עד כי אין ברירה אלא להאמין להן. לפיכך, דמיינו סרט מאוד ישיר וצנוע בעשייתו שמבחינה רעיונות הוא מעין שילוב בין ״הקיר״, סרטה של מורן איפרגן שסיפר את סיפורן של נשות הכותל המערבי כקולקטיב ודרכן את סיפורה של כל-אישה, לבין ״לעבור את הקיר״ של רמה בורשטין, ספציפית סצנת ההשתטחות על קבר הצדיק. אם להמשיך את המטפורה, בין הקיר הראשון והקיר השני נוצרת מעין סמטה שהיא הסרט הזה, ומי שילכו בה עד הסוף אולי יגלו סוד.

השימוש במילה ״הסוד״, בכותרת ולאורך הסרט עצמו, מתקשר גם לפועלו של בר יוחאי, לו מיוחסת כתיבת ספר הזוהר והוא אחד הסמלים של תורת הנסתר והקבלה. המימד המיסטי של היהדות נוכח היטב בסרט, כמעט אצל כל מרואיינת. זו לא סגידה ולא הערצה, אף אחת מהן לא עוברת בתור גרופית, הזויות המילים שהן אומרות ככל שיהיו. הטרמינולוגיה הזכירה לי עולם אחר, לפחות אצל חלק מן המשתתפות שמדברות על התעלות רוחנית (״חיכיתי שייפתח לי״), נוהגות כמו בהתמכרות, ומצבן הסוציו-אקונומי עלול להזכיר עולם אפל וכמעט הפוך מזה שמציגה הדת. אחרות מדברות על אוזן קשבת, חבר לעת צרה, שותף לסבל, דוחות בנימוס את השמחה שלעתים נכפית עליהן מן הסביבה. אני מודה שאליהן התחברתי יותר, כאשר את האמת לאמיתה אומרת ילדה קטנה די בהתחלה. אחרי שהיא שומעת עוד ועוד על הרב ועל בנו הצדיקים, היא שואלת מספר שאלות הגיוניות שאחת מהן היא: ״והאמא, איפה היא?״. בסרט שלם בו עשרות נשים מדברות על אבא שמעון, כאשר הן בעצם נשענות זו על זו, אולי זה כל הסוד.
(אורון שמיר)

הרפתקאותיו של סול בלו
The Adventures of Saul Bellow

חלק מן הסרטים הביוגרפיים המוצגים בפסטיבל לוקים במבט שטחי על המתועדים, אך זה אינו המצב בסרטו של אסף גלאי – סרט אמריקאי על סופר אמריקאי אבל כזה שנעשה עם צוות ישראלי (וגם תמיכה ישראלית חלקית). הסרט סוקר את חייו ועבודתו של הסופר חתן פרס נובל סול בלו דרך הכלים המוכרים: ראיונות עם סופרים אחרים, בני משפחה ומומחים, מבט על הבתים בהם חי, קטעי ארכיון וכמות מספקת של קטעים מתוך היצירה שלו. אבל בעוד הסרט מעריץ את היצירה באופן כללי, הוא לא מציג דיוקן מעריץ וחד-משמעי של בלו כאדם ולא מפחד לעסוק גם בצדדים השנויים במחלוקת ביצירה שלו ובחייו. כולל השילוב הבלתי נמנע בין החיים והיצירה וכולל אלמנטים שהופכים את בלו לסופר שייתכן וכיום פחות אנשים קוראים, שכן יש ביצירה שלו לפרקים אלמנטים פחות תקינים פוליטית.

בלו נולד בקנדה ב-1915, לאחר שהוריו היהודים עזבו את רוסיה. הוא גדל בשיקגו ומזוהה עם העיר, גם בגלל שספריו כללו ברובם אלמנטים אוטוביוגרפיים והגיברים הטיפוסים שלו היו בערך בני דמותו – אינטלקטואלים יהודים. הסרט מדגים היטב את סגנון הכתיבה הייחודי שלו – פרוזה בעלת קצב ועומק, עם מבט לתוך הנפש של הדמויות וירידה לפרטים באופן שאינו מייגע ולוכד את הקורא מן השורות הראשונות. לפחות שתי פתיחות של רומנים שלו, "הרפתקאות אוגי מארץ' ו"הרצוג", הפכו לקלסיקה בפני עצמם. ספריו של בלו מלאים תמיד גם בביקרות עצמית והטלת ספק, אולם יש בהם גם המצאות ייחודיות במבנה ולפרקים גם בנושאי העיסוק.

לצד זאת, חלק מן הכתיבה האישית שלו קשורה גם ליחסים שלו עם וכלפי נשים ובכך יש לא מעט בעיות בעיניים מודרניות. הרצוג התחתן חמש פעמים (הפעם האחרונה עם סטודנטית שלו שילדה לו בת כאשר היה בשנות השמונים לחייו, ונשארה עמו עד מותו) והציג דיוקן לא מחמיא ואף מאשים של נשותיו ברבים מספריו, מהלך אשר עורר ביקורת עוד בחייו. בנוסף ובניגוד לקהילה הספרותית בימינו, בלו היה שמרן פוליטי, נרתע מהיפים ובחלק מספריו יש פסקאות הכוללות תיאור של יחס גזעני למיעוטים. ניתן לייחס אותו לדמויות ולא לסופר, אבל זהו מדרון חלקלק, בטח בימינו. מאידך, הוא גם עסק בספריו באלימות משטרתית וממסדית כלפי מיעוטים והעלה את הנושא לסדר היום. הוא דמות מורכבת והספרים שלו מורכבים.

היופי בסרט הוא שאין בו שיפוט חד משמעי של הנושא. מן הסתם, יוצרי הסרט אוהבים את הסופר והם גם מראים כיצד גם מי שמתנגד לתוכן של ספריו יכול להיות עדיין מעריץ ומושפע ממנו, וכיצד יכול עדיין להיות לו מקום בספרות של ימינו. יחד עם זאת, יש בסרט גם הכרה כי העולם משתנה וגם המקום לספרות מסוגו של בלו, הנציג הבולט ביותר של דור סופרים יהודים אשר יצרו קסם דרך השפה שלהם וחשיפת עולמם הפנימי ונקודת מבטם הגברית/משכילה. נציג אחר של הדור, פיליפ רות', מרואיין לסרט טרם מותו. בחוכמה, הסרט מראה גם סופרים צעירים יותר ובעלי זהות אתנית שונה על מנת להדגים כי לבלו עדיין יש מורשת.
(עופר ליברגל)