"המעריצה" ו-"אנגסט", סקירת אימה גרמנית ואייטיזית כפולה

סרטים תופסים אותנו רגשית בקלות יחסית כי הם סומכים על החושים שלנו ועל הזיכרון שלנו שיעשו עבורם חלק מהעבודה. שם טמון חלק מהתענוג שהוא לשקוע בתוך סרט. אפשר להתייחס לכך כאל עניין של תודעה חושית. או בשמה התאורטי המסובך, פנומנולוגיה. תפיסה פילוסופית ואחר כך גם פסיכולוגית שמדברת על כך שאנחנו חוות וחווים את העולם והמתרחש בו באופן כמעט ישיר, דרך החושים, לפני שנתחיל להכניס לשם ידע מוקדם, כמו מה שקראנו או שמענו כבר על הדבר שניצב מולנו. אנחנו קודם כל חווים דברים בהתאם לחושים שלנו, בצורה יותר גסה, נקרא לזה, ודרך מי שאנחנו.

קל לחשוב על זה בהקשר של סרטים שמתרכזים באוכל או באימה גופנית. הצילום מעביר אלינו משהו שנראה כאילו שנוכל לטעום אותו, בהסתמך על ידע מוקדם של החושים שלנו ועל חוויות עבר, או על הדמיון בהסתמך על חוויות אלה אם זה משהו שלא טעמנו מעולם. כשגוף נחתך, נחדר, מדמם ומושחת בסצנות אלימות אנחנו אולי נזוז באי נוחות, כי התחושה של הכאב והדימום לא זרה לנו בקנה מידה כזה או אחר. כל דרך שבה נחוש את מה שנראה ונשמע על המסך עוברת אלינו דרך סך החוויות והניסיון שלנו כבני אדם ספציפיים. לכן יש טווח כה רחב בתוכו כל אחד ואחת מאיתנו נרגיש כלפי סרט כזה או אחר. אנחנו תמיד קשורים וקשורות לטעם הייחודי שלנו כלפי העולם, וקצת עיוורות לאלו של אחרים כי אנחנו לא חיות וחיים אצלם בתוך הראש. קצת בבידוד, בכל סצנה, בכל רגע, נביא את מי שאנחנו אל תוך הפרשנות.

סרטים שעשויים היטב לוקחים את זה בחשבון, במודע או שלא. יש הנחה מוקדמת איך נגיב לצלילים ומראות מסוימים על המסך. למשל, דשא ירוק ובית רחב ידיים מואר באור חמים אמורים לגרום לנו לתחושה נעימה ומשפחתית, להוריד את המגננות שלנו עד שיגיעו דברים מבעיתים שאורבים בבתים גדולים מדי בסרטי אימה. דיאלוג בין שני אנשים במכונית מייצר אינטימיות ומסיח את הדעת מהמשאית שעומדת להתנגש בהם. אלא אם כן ראינו כמה וכמה סצנות כאלו ואז הסצנה הנעימה או הדרמטית תיטען מראש במתח של התאונה שחייבת לבוא.

הניסיון שלנו בחיים, בחושים ובצפייה בסרטים אחרים משפיע על האופן שבו נחווה כל סרט וכל סצנה. ולפעמים יש לכך השלכות מפתיעות. ניסיון אישי שלכאורה לא קשור למהות של מה שרצו לומר לנו, יכול לאפשר נקודת מבט נוספת ועוד דרך להתקשר לסרט, להבין אותו ברמה האישית. ועבור מי שעוסקות ועוסקים תדיר בניתוח של יצירות של אחרים, הבחינה של התחושות הפנימיות יכולה לספק דרך לפרשנות שכן תתחבר בסופו של דבר אל מהות של סרט שהיא יותר מהחוויה האישית, ותוביל למסקנה שכן מדברת על הסרט ולא רק עליי כצופה.

זה קצת סבוך ותיאורטי, אז נעשה הפוגה ואתאר עכשיו שני סרטי אימה דוברי גרמנית משנות ה-80 המבריקות. קרה המקרה וצפיתי בהם יום אחר יום. בשניהם יש מרכיבים מסוימים שהתחברו אל חוויות אישיות שלי, וייצרו עבורי דרך נוספת לחוות אותם, כפי שאתאר בסיום.

המעריצה – Der Fan

את הסרט הזה כתב וביים אקהרט שמידט ב-1982 בהתבסס על ספר שלו באותו השם. העלילה עוקבת באופן ממוקד אחרי סימון (דזירה נוסבוש שהייתה בת 16 או 17 במהלך הצילומים), נערה במערב גרמניה שבהתאם לשם הסרט מספרת לנו במונולוג מתמשך ובעזרת ווייס אובר על המסירות שלה ל-R (בודו שטייגר ז"ל שהיה מוזיקאי, מחלוצי הניו ווייב הגרמני ומפיק מוזיקלי במציאות). הווידויים שבורי הלב על מכתבים שהיא שלחה לו ומחכה כל יום לחלוקת הדואר למענה שלעולם לא יבוא, נשמעים לרגע כמו התאהבות טיפוסית ונוגעת ללב. אפילו שהם של מעריצה למושא ההערצה שלה, במקרה הזה זמר מצליח ונוגה בבגדים מבריקים שחורים. תחשבו על קראפט וורק, ואם זה לא מוכר אז תחשבו על שירים של ניו אורדר, רק הרבה יותר מינימליים והרבה יותר לאט. ככה נשמע פס הקול לסרט.

ההערצה של סימון מתקלפת וחושפת די מהר אובססיה שמגדירה את כל הווייתה. היא לא מסוגלת לחשוב על שום דבר אחר, וגם מספרת לעצמה ולנו עלילות רדיפה על נשים אחרות שבטח השמידו את המכתבים שלה, או גורמים אחרים שמנעו מ-R להבין שהוא צריך להיות איתה לתמיד. נגיעות מקדימות של נטיות אלימות ושיקול דעת שעלול להוביל לפגיעה בה או בסביבה מפוזרים למן ההתחלה. האופן בו היא מגיבה לדוור על היעדר המכתבים עבורה, הדרכים הלא בטוחות (גם אם טרמפים היו קצת יותר מקובלים באייטיז) שלה להגיע למינכן, תוך כדי התגנבות לכלי רכב של גברים שונים, חלקם מנסים לפגוע בה. כי ברור שזה מה שיקרה לך אם את צעירה יפה באופן כמעט עותק נשימה שמסתובבת לבד בדרכים.

תחושת סכנה ומתח מרחפת סביבה וסביב הסגנון של הבגדים שלה, השחור-לבן-מבריק-משהו והעצוב בעיניים, כשהיא מתכוננת לארוב לאליל שלה מחוץ לאולפן הטלוויזיה. שם הוא סוף סוף יבחין בה, קצת לפני שייכנס להקליט את הגרסה הגרמנית של טופ אוף דה פופס, בעמידה גלוחת ראש בין בובות חלון ראווה שהופכת מקליפ נוגה עם שחור בעיניים לזוויות צילום שמזכירות את סרטי התעמולה הנאציים של לני ריפנשטאל. עוד כמה רמזים אסתטיים בוטים לפאשיזם ונאציזם מפוזרים בחדרים בהם ההערצה של סימון מגיעה לשיאה. מגלים לנו במה עוד הסרט עוסק, באיזה נדבך תת הכרתי של היסחפות מסוכנת הוא מבקש לטפל.

המבנה של "המעריצה" משאיר את האימה הוויזואלית והמוחשית יותר לחלקו האחרון, באזור 20 הדקות שהופכות לאפילוג דוחה מעט ומצמרר מאוד. קודם להן המפגש המיוחל של סימון עם R. הגשמת משאלה כה פרועה שהיא עוברת עליה ועלינו כמו מתוך חלום, בו היא מתנהלת בסהרוריות. התיאורים הארוכים על איך תגיע אליו ומה היא תעשה לו והוא לה נאלמים ביחד עם היעלמותה של הנחישות של סימון, ברגע שהיא ניצבת פנים אל פנים מול הדימוי אליו היא משתוקקת. כשהוא הופך מוחשי היא קודם כל מתמוטטת. למעשה היא עוברת שלב באבולוציה של האובססיה שלה, והסרט עומד לעבור לז'אנר לו חיכינו.

הוא שווה צפייה בעיקר אם משל ארוך עם סיום קיצוני זה משהו שתרצו לצפות בו. לא הצלחתי להתחמק גם מאי-הנוחות באופן שבו מוצג הגוף של סימון, כלומר של שחקנית בת 17 לכל היותר באופן חשוף לחלוטין, ובסיטואציה מינית ואינטימית עם שחקן שמבוגר ממנה ב-16 שנים. גם אם האקט המיני עצמו לא פורנוגרפי, יש בסצנות אלו בדיוק מספיק מגע כדי שהיום הן ירגישו נצלניות. יכול מאוד להיות שזו התחושה אליה כיוון הבמאי, ובכל זאת בסוף יש כאן נערה בסיטואציה שלא נראית הכי בטוחה בעולם.

אנגסט (פחד) – Angst

לעומת ״המעריצה״, סרט זה מ-1983 הוא חיית אימה שלא מתחפשת למשהו אחר ודי מבהירה לאן היא הולכת למן ההתחלה. את ״אנגסט״ ביים ג'רלד קרגל האוסטרי, לפי תסריט שכתב יחד עם הצלם זביגנייב ריבצ'ינסקי (הפולני הראשון שזכה באוסקר, ב-1982 על סרט אנימציה קצר). הוא מבוסס בגדול על מעלליו המפחידים, כיאה לשם שמשמעותו פחד או סוג של חרדה קיומית בתרגום חופשי, של הרוצח הסדרתי וורנר קניסק. בסרט, אין שם לרוצח שמגלם ארווין לדר, אבל כמו סימון מהסרט בסקירה לעיל הוא מחבר אליו את הצופים עם מונולוג פנימי שמושמע תדיר, בזמן שהסרט מצמיד אותנו לנקודת המבט שלו ללא רגע אחד של הפוגה.

הרוצח לוקח אותנו איתו למסע מעוות של הגשמה עצמית, נקרא לזה, רגע אחרי שחרורו מהכלא. חשוב לו לחזור ולרצוח, אחרי העמדת פנים של שנים של התנהגות טובה. המצלמה שעוקבת אחריו תזזיתית כמותו, ברמה שיש סצנות בהן תהיתי אם היא מחוברת בגוף לצלם שכנראה חג סביבו, או לשחקן עצמו, שנים לפני ששמענו על גו פרו או סלפי סטיק. היא מצלמת באור יום ומייצרת תחושה ריאליסטית, בשילוב הגמלוניות ואפילו הפתטיות של הרוצח בתחילה, כשהוא מסתובב לו ברחובות, אוכל נקניקיה, מבהיל נהגת מונית אבל נבהל יותר בעצמו.

בתום השיטוט הוא מועד אל תוך בית פרטי ומבודד דיו שיאפשר לו להגשים את הפנטזיה החולה שלו – לרצוח ולספר, להראות לנו עד כמה הוא נהנה מהתהליך. הוא מספק לנו הצצות לתודעתו המשובשת תוך כדי תנועה ותוך כדי חלק ניכר מהפעולות, למעט סצנות בהן האלימות מדברת ואין צורך להפריע לזוועה עם פרשנות. אלו גם רגעים, כנראה, בהם התודעה שלו לא רוגשת וגועשת במילים, היא שקטה וממוקדת מטרה. וזה מחריד כשם שזה אפקטיבי.

הטכניקה והשימוש בגוף של הרוצח ושל הקורבנות מבהירים למה הסרט נחשב לאהוב במיוחד על גספר נואה ("בלתי הפיך" ו"קליימקס" בהחלט לקחו מכאן השראה). אני יכולה להמליץ עליו בהתאם לחוזק הקיבה שלכן לדברים כאלו, שכוללים קשירות, גרירות, חניקות ועוד אי אלו שימושים גרוטסקיים ואלימים בכל הבא ליד, מול משפחה שכוללת נשים ונכים. לא מדובר בצפייה קלילה, אבל כן בפיסת עשייה מרשימה להחריד.

האפקט הפנומנולוגי של שני הסרטים

מעבר לשפה ולמדינה בה שניהם מתרחשים, המשותף עבורי בשני הסרטים, ברמה האישית, הוא שיכולתי להרגיש את החצץ והמדרכות מתחת לרגליי בזמן הצפייה. יכולתי כמעט לטעום את האוויר ולגעת בדשא בפארק האינגליש גארדן (מדובר בפארק במינכן, זו אינה טעות) בו סימון משוטטת כשהיא מתקרבת לאולפן בו R מקליט קליפ. היא מוצאת מחסה במקום בו האכלתי מגוון ברווזים אינספור פעמים בחופשות בתור ילדה. היא פוסעת על מדרכות בהן הלכתי יד ביד כל קיץ כשהייתי בגיל חד ספרתי. את חלקן אני זוכרת, את חלקן אני זוכרת לכאורה רק מתמונות. כשהרוצח של ״אנגסט״ מתגנב מאחורי קיר של בית, אני יכולה לחוש את החזזיות הירוקות תחת האצבעות שלי כי שיחקתי ליד בתים כאלו בדיוק, מחפשת חשופיות בעשב שמורכב ממגוון סוגי צמחים ירוקים קטנים, באוויר שמרגיש קריר וסמיך גם כשהשמש בחוץ, טומן בחובו הבטחה לגשם.

התחושה הנעימה והקרירה שאני אישית מצמידה למראות שצצו מולי בשני הסרטים קשורה אליי, לא לסרטים. ובמקרה מדובר בזיכרון חושי חזק שמחובר אל זיכרון רגשי חזק וחיובי מימים רחוקים ונעימים במיוחד. תחושת ביתיות, ביטחון וחופש במדינה זרה שהייתה עבורי כמו בית עץ אחד גדול, מקום מסתור ובילוי של ילדות. התחושה הזו אפשרה לי להתחבר יותר מהר לסימון ולתמימות שהיא מפגינה לכאורה, ואז להיסדק ולהזדעזע ביתר שאת ברגע שהיא נשברת ומגיחה מתוכה מישהי אחרת, שהייתה שם כל הזמן. אותה תחושה נעימה ליוותה אותי בעל כורחי בתחילת "אנגסט", מה שרק הפך את הפלישה הביתית ואת הזוועות שמתרחשות אחר כך לאישיות יותר, וחידדו את ההפרה הבוטה של תחושת הביטחון שהרוצח מקיים. היא חיזקה את התהום שהוא פוער בין האידיליה המדומיינת שהיא בית רחב ידיים (הם תמיד כל כך גדולים מדי, הבתים בסרטי אימה) ליד נחל ואולי ברווז או ברבור או שניים, לבין הסכנה שהוא מהווה מבפנים.

בנוסף ההזדהות העמוקה עם הסביבה אפשרה לי להיכנס מהר יותר וחזק יותר לנעלי שתי הדמויות, מה שקולנוע אוהב לעשות לנו בכל מקרה. ולהתערער עוד יותר כשהן מתחילות לפעול בדרכים שאין ממש יכולת להזדהות איתן. אם כבר, הן זועקות לכל חוש בגוף להתקומם נגדן, בזמן שאני כבולה אליהן בהזדהות חושית, כי הייתי שם והרגשתי טוב, כי הצעדים שלהם מרגישים כמו הצעדים שלי בימים פשוטים ונעימים יותר.

ברור שמי שיצרו את הסרטים לא כיוונו אותם אך ורק לקהל מקומי שיזהה את הלוקיישנים, ובטח לא לקהל תיירותי לשעבר שייתפס אליהם באופן הלא צפוי שקרה לי. אבל בניית החמימות או התחושה המוכרת והבטוחה, ההזדהות בעל כורחנו עם הגיבורים השבורים רק כדי לרסק גם אותה וגם את תחושת הביטחון שנבנתה קודם, כל אלו נמצאים בלב שני הסרטים בצורה כזו או אחרת. שניהם מתרחשים רוב הזמן באור יום, מרופדים בסיטואציות יומיומיות בין הדברים המשונים או האיומים שמתרחשים, מכניסים שגרה אל תוך הזוועה שעתידה לבוא. ואת ההבנה הזו חוויתי בצורה חזקה יותר, בגלל היכרות חושית ורגשית מוקדמת שסיפקה לי ערך מוסף. זו הדרך שבה אנחנו מגיבות ומגיבים לקולנוע, תמיד חד פעמית, תמיד ייחודית לנו, שהיא באותה נשימה פתח אל חוויה רחבה יותר אליה כיוונו אותנו. באותה צפייה אנחנו גם נתחבר אל עצמנו, וגם נציץ קצת החוצה, אל חוויה אחרת, מתוך ידיעה שאין צפייה אחת זהה לאחרת, אבל בשיחה על הפערים ביניהן נוכל לדון, לפרש ולהיפגש.