פסטיבל הקולנוע הגאה 2021: המלצות

חודש פסטיבלי הקולנוע של ישראל מעלה הילוך עם פתיחת הפסטיבל הבינלאומי ה-16 לקולנוע גאה, שייפתח מחר (11.11) ויימשך עד ה-20.11. עשרה ימים של קולנוע להטב״ק+ בסינמטק ת"א ובמרכז תרבות אניס ביפו, שמיועדים לא רק למי שחובב או חובבת קולנוע קווירי אלא קולנוע בכלל. תעיד על כך כמות סרטי הפסטיבלים והשמות הגדולים בתוכניה של 150 סרטים, כמחציתם פיצ׳רים, כמו גם ההתעניינות העולמית. כתמיד, הפסטיבל התל-אביבי מיסודו ובניהולו של יאיר הוכנר עלה לכותרות גם בהקשרים פוליטיים, כולל ניסיונות לחרם בינלאומי, מה שהוביל דווקא למכתב תמיכה פומבי של 200 נשות ואנשי תעשיית הקולנוע. אין דרך יפה יותר להצטרף או לתמוך מאשר לבוא ולראות סרטים בפסטיבל השנה.

אנחנו בסריטה בענייני קולנוע ובכך נעסוק בפוסט המלצות זה. אבל לטובת הדיון, שימו לב לכמה מן האירועים שכל מיני מחרימים ביקשו לפגוע בהם. למשל, פאנל יצירה פלסטינית קווירית במרחב הישראלי, עם ח"כ אבתיסאם מראענה-מנוחין, הקולנוענית סמירה סרייה, והבמאי רמי פחל. או פאנל קולנועניות קוויריות, עם בת-אל מוסרי, סיון נועם שמעון ודוקטור יסמין מקס ששון. אל דאגה, יש גם תחרות דראג מטעם TLVFest אותה ישפטו ג'ינג'ר מינג ולטריס רויאל מ"המרוץ לדראג של רופול". וכאמור, יש מספיק סרטים לכולם ולכולן. כל-כך הרבה שלהכין מדריך שלם יהיה ארוך יותר משיטוט באתר הפסטיבל, אז כדאי מאוד לעשות זאת. שניים מחברי סריטה (אור סיגולי, עופר ליברגל) יספקו בפסקאות הבאות סקירת רוחב לכותרים בולטים וסקירות קצרות לכמה מן הסרטים, כדי שיהיו איפה להתחיל.

סרט הפתיחה הוא ישראלי – "שתיים" של אסתר אלקיים, שאנחנו מחבבים עוד מפרסי אופיר הקודמים. במרכזו מסע מורכב של זוג נשים (מור פולנוהר ואגם שוסטר) שמנסות להביא ילד לעולם. סרט הנעילה יהיה מעין נגטיב, מסע של שני גברים מבוגרים יותר ובריטיים הרבה יותר – "סופרנובה" (Supernova) עם סטנלי טוצ'י וקולין פירת', בבימויו של הארי מקווין. מלבדם שווה להזכיר את הפסטיבל כמלקט המיטבי של סרטים גאים שכבר צצו בפסטיבלים אחרים בישראל (ואז כתבנו עליהם) שנקטפו כולם מפסטיבל קאן, בהם ״חופש מוחלט״, לברוח״, ו״השבר״. גם סרטים בולטים שטרם הוקרנו בישראל ימצאו את הבמה כאן, כולל ״הטירונית״ (The Novice) זוכה פסטיבל טרייבקה, סרט הזום של נטלי מוראלס ומארק דופלאס ״שיעורי שפה״ (Language Lessons), שזכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל SXSW ואחרים, או ״שירת הברבור״ (Swan Song) יקיר הפסטיבלים, עם אודו קייר וג׳ניפר קולידג׳. כדי לנסות ובאמת לגרד את פני השטח הנה שש המלצות ספציפיות, ותודה לצוות הפסטיבל וליח״צ על האפשרות לעשות זאת.

אושר
Glück / Bliss

לא מעט מסרטה של הבמאית הנריקה קול מתרחש בתוך בית זונות בברלין. הסרט מציג דיוקן יוצא דופן של המקום: בלי התמקדות בסבל או מסר חברתי, ולהבדיל, בלי אירוטיזציה או הצדקה של המקום או המקצוע, אף על פי שיש סצנות מין. קול חומקת משיפוט חד משמעי ובמקום זאת מתמקדת בחיי הנשים במקום, בדגש על שתי הגיבורות שמתפתח ביניהן סיפור אהבה: סשה המקומית, שמלבד החיים כעובדת מין בעיר יש לה ילד וחיי משפחה שננטשו חלקית בפרברים, ומריה הצעירה שהגיעה מאיטליה ומכניסה למקום רוח רעננה, אך גם חושפת לפעמים את העמדת הפנים ומה שחסר בחיי הנשים האחרות.

לפרקים דומה כי סיפור האהבה בין שתי הגיבורות פשוט במתכוון: קשר מיידי, קשיים שנרמז עליהם כבר בסצנת הפתיחה הלקוחה משלב מתקדם בעלילה, וצמיחה משותפות. אולם לצד הפשטות הזו, הבמאית מושכת לא מעט סצנות לפרק זמן ארוך, מה שנותן תחושה של התנהגות טבעית וחשופה וגם מאפשר לשתי השחקניות הראשיות, קתרינה בהרנס ואדם הויה, לפרוח.

יש בסרט משהו מתריס מעצם הבחירה בנושא שנוי במחלוקת לצד התייחסות לעבודה במין כדבר מובן מאליו, כמעט נושא שולי בעלילה. אלא שיש בסרט גם משהו שחותר תחת נקודת המוצא הזו והאושר שבכותרת הוא גם אשליה עבור הנשים הללו. באותה מידה, הוא משהו שאכן מושג לפרק זמן קצר בו הזוגיות שלהן מתקיימת, או אולי נכון יותר לומר עומדת להתחיל. המשיכה מוצגת כדבר לא פחות מסעיר מהמימוש, מה גם שמין עבור שתי הנשים הללו מנותק מרגש, לפחות חלק מן הזמן.
(עופר ליברגל)

אנחנו צריכים לעשות משהו
We Need to do Something

אחד הדברים הכיפים בתוכניות של פסטיבלים להטב"קים הוא היכולת לחלוש על מספר ז'אנרים מאוד רחב, ולכן לפעמים לא תמיד אפשר לדעת למה נכנסים. אחד הדברים שה-TLVFest תמיד ידע להביא ולהעריך אלו סרטי האימה הקוויריים, או שיש בהם אלמנטים כאלו, ולמרבה השמחה גם יש עם מה לעבוד כי בשנים האחרונות הייתה קפיצה רצינית של סרטי אימה עם דמויות על הקשת הגאה. מה שהכי כיף בזה הוא שבשונה מדרמות או קומדיות, הזהות המינית לא תופסת את מרכז העלילה, אלא הופכת לחלק מהמארג האורגני של הסרט.
זה לגמרי המקרה עם "אנחנו צריכים לעשות משהו", סרטו האמריקאי של שון קינג או'קריידי בהשתתפות יקירי האימה וינסה שו ("בוא לשחק", "גבעות הפחד") ופאט הילי ("עיניים נוצצות", "פארק הקטל"). סרט שכולל בתוכו כמה מרגעי ה-WTF הכי משמעותיים של השנה בקלות, וחד משמעית יככב בסיכום השנה של אימת החודש בעוד… אה… חודש.

"אנחנו צריכים לעשות משהו" מתרחש כמעט כולו בחדר אמבטיה של משפחה, וזה מדהים כמה שבמקום להיות כובל וגימיקי, הוא מרגיש כמו הסרט הכי עמוס אי פעם. משפחה בת ארבע נפשות נכנסת לשם בעקבות כנראה סופת הוריקן שמתרחשת בחוץ, אבל לאט לאט מתגלה שאולי זה בכלל משהו אחר, ואולי קשור ישירות למישהו בחדר. אמנם לוקח זמן קצת לתפוס את הגרוב כי הדמויות קצת מעוררות רתיעה, אבל למרבה השמחה יחסית מהר הדברים יוצאים משליטה ובאמת שכמעט קפצתי מהספה כמה פעמים. המשפט "אני ילד טוב", אם להתייחס למשהו שלא יכול להתפס כספויילר בשלב זה, די בטוח שהוציא ממנו צווחה. בהחלט לא מומלץ לאנשים עם בטן רגישה.
או'גריידי הבמאי ומקס בות' השלישי שכתב את התסריט יודעים איך לשחרר את הרסן, וגם אם לא תמיד לדברים יש הגיון, זה באמת מסע מטורלל ומשוגע, ובעיקר מהנה מאוד. בשנת אימה לא מאוד מסעירה כמו 2021 הסרט הזה לגבי מקבל מקום של כבוד בשורה הראשונה, ואם יש ביניכם אוהדי הקרנות חצות וסרטים שלא לוקחים שבויים, אני מאמין שתהנו ממנו מאוד.
(אור סיגולי)

הוראות להישרדות
Instructions for Survival

במבט על חלק מהסצנות בסרט, נראה כי אלכסנדר מנהל חיים שלווים, כולל זוגיות ואפילו משפחה. אלא שכמעט כל בני המשפחה שלו ושל אשתו הפנו לו עורף. הוא אמנם מרבה לצאת החוצה לרחובות טביליסי, אבל הוא חי חיים מתחת לראדר, כטרנסג'נדר בגיאורגיה שלא מכירה כלל במיעוטים מינייים, למרות פעילות של ארגון טרנסי מקורי המבוסס על ערבות הדדית ודרכו אלכסנדר משיג טיפול הורמונלי. השגת עבודה היא דבר מאתגר במיוחד עבורו והישרדות כלכלית עבורו ועבור אשתו מרי היא משימה קשה. למרות הכותרת המפחידה, סרטה של יאנה אוגרקהלידזה לא מרגיש כסרט מאבק, אלא כסרט על אהבה ומבט ארוך על קיום של זוג שנקודת ההתחלה שלו הייתה לא שגרתית אבל יש בו הרבה אהבה והקרבה, כולל אהבה לתינוק שמרי נושאת ברחמה כאם פונדקאית.

הסרט נראה תחילה כמו תיעוד פשוט המשלב בין ראיונות לבין מבט על חיי היום-יום והשגרה, אולם משך הזמן מאפשר לסיפור להשתנות ולפתע דילמות הקשורות לפונדקאות הופכת למרכז הסרט. הדרך בה הבמאית מציגה את הדילמה מתמקדת ברגש מבלי להיות פולשנית או פרובוקטיבית, תוך שבירת הסגנון של הסרט למבע יותר יצירתי ברגע השיא של ההכרעה. יותר מכך, הסיפור המתמשך של הסרט הוא מאבק בין זהויות שונות: זהות מינית מול זהות לאומית, גם זה רק מתוך הנחה שהקשר עם המשפחה הוא משהו שנותר בעבר. המעקב לאורך מספר חודשים ושנים גם מוביל לכך כי נקודת הסיום של הסרט שונה מנקודת הפתיחה באופן שיש בו גם תקווה וגם אובדן.
(עופר ליברגל)

מדבר פרטי
Deserto Particular / Private Desert

בשנים האחרונות יש פריחה של ממש בקולנוע הגאה בברזיל, עם או בלי קשר לפגיעה בזכויות הקהילה במדינה הגדולה, המונהגת בידי נשיא שהוא הומופוב מוצהר. כמה משיאי הפסטיבל לקולנוע גאה בשנים האחרונות היו מתוצרת ברזיל וזה המצב גם השנה עם הסרט הזה, נציג ברזיל לאוסקרים וגם הסרט שהכי אהבתי מבין הסרטים שיצא לי לדגום מן הפסטיבל (מבין אלו שלא הציגו בארץ קודם). כמו כמה מן הסרטים האחרים מתוצרת ברזיל הוא לא בהכרח מצטיין בנרטיב אמין, אבל כן בונה היטב דמויות מורכבות ומספק חוויה חושנית.

את כל זה הבמאי עלי מוריטיבה מייצר בסרט שנראה בהתחלה ככזה המתמקד בדמות מעוררת רתיעה ולא הזדהות. דניאל הוא שוטר המושהה מתפקידו עקב אלימות ופרט לכך יש לו צרות אחרות בחיים: אביו חולה בדימנציה ודניאל מתעקש לקחת על עצמו את עיקר הטיפול בו, אחותו מבקרת אותו על אורח חייו ומפתיעה אותו ביציאה מן הארון משלה. נקודת האור בחייו הוא קשר רומנטי המתקיים בעיקר באופן וירטואלי, אבל הבחורה בצד השני הפסיקה להגיב. כל זה מתרחש בחצי שעה שלפני הקרדיטים של פתיחת הסרט, חצי שעה שהיא כמו סרט קצר בסגנון אחר ממה שיבוא, המכין את הדמות למסע. אחרי הקרדיטים דניאל יוצא למדבר בצד השני של ברזיל בחיפוש אחר אותה בחורה. החיפוש מפגיש אותו עם אנשים אחרים וגם מעורר דברים אחרים, מכניס ליצירה גיבורים חדשים ולא פחות מהותיים לסרט.

לא אציין איך בדיוק כל זה מתרחש, שכן זו הנקודה שממנה מתחיל תחום הספוילרים והסרט בהחלט מנסה גם להפתיע. יחד עם זאת אציין מספר דברים: הסרט לא נשען על הטוויסטים שלו ולמעשה שעה פנימה פחות או יותר כל הסודות כבר גלויים לקהל, גם אם לא לכל הדמויות; לא מדובר בטוויסטים קשים במיוחד לניחוש; הסרט הפך להרבה יותר טוב בעיניי אחרי שהם כבר גלויים והדרמה בין הדמויות תופסות את המקום המרכזי. מנקודה זו, הסרט לוקח קצב איטי יותר, אך גם כזה אשר מכיל חושניות מהפנטת וכמה סצנות בהן יש שימוש נהדר במיזנסצנה, חלקן מתרחשות במועדון ואחת נהדרת בעיניי מתרחשת בספינה בה יש שיחה בחזית אבל גם משהו חשוב וקצת עצוב קורה ברקע. הסרט נצמד להיגיון אישי בדרך לסצנות שיש בהן גוון מלודרמטי, אבל גם הרבה חמלה ואהבה לאדם, כולל אנשים פגומים ואנשים שהחברה לא רואה.
(עופר ליברגל)

נשים מובילות
Leading Ladies

חמש חברות נפגשות לארוחת ערב לא פורמלית, אחת מהן חוזרת אחרי היעדרות של חודשים. במהלך הארוחה יחשפו סודות מן העבר/הווה במה שיכול להיראות כגרסה קולומביאנית נשית ל"זרים מושלמים", מינוס עיסוק בטלפונים ניידים. אלא שהבמאית רות קאודלי מוסיפה טריק נוסף: הסרט מפורק לחלקים, כאשר כל חלק מציג את הארוחה מנקודת מבט של משתתפת אחרת, כולל ראיון קצר בפתיחה ובסיום. לרוב הסיפורים משלימים זה את זה ומתקבל מידע נוסף, אבל יש גם סתירות בלתי ניתנות ליישוב באופן בו כל אחת מתמקדת בעצמה. זה הופך את הסרט לסוג של תרגיל בלשי אשר כולל לא רק שקרים, בגידות ונזילות בהגדרת מערכות יחסים, אלא אפילו גם פשעים אחרים וסימן שאלה גדול לגבי עתיד החברות.

היתרון של הסרט הוא שפרט לחשיפת הסודות, גם הנימה הסופית היא לא בדיוק מה שנדמה תחילה. כלומר, בעוד ההפתעות בנרטיב התקשו להפתיע אותי או לגרום לי לחבב את הדמויות, הנימה הכללית של הסיום היפה שלחה אותי למקום אחר וסוג של הצילה את היצירה או העמידה הכל בפרספקטיבה אחרת, לא רק על ידי חשיפת עוד מידע. לצד הסיום הזה יש בסרט משהו מתעתע ולפרקים נדמה לי שעודף המידע המקבל קונטסקט חדש מדי פעם יוצר עומס יותר ורדידות. אך הסרט כולו עטוף בסוג של חדוות יצירה וסימפטיה לנשים, גם אם לפחות חלקן עושות דברים לא סימפטיים במהלכו. הסימפטיה הזו, גם ברגעים אפלים, מתגלה כלב של הסרט. גם אם ייתכן והיוצרת כיוונה יותר, שלא לומר יותר מדי, לאופן המורכב של חשיפת הנרטיב.
(עופר ליברגל)

שדה פרג
Poppy Field

שנת 2021 הייתה טובה לקולנוע הרומני, או לפחות כך זה נראה דרך פריזמת הפסטיבלים. בין אם הזכייה בברלין עם "מין חסר מזל או פורנו משוגעים", "אינטרגלדה" שזכה לשבחים בפסטיבל קאן, ו"מיקאדו" שצץ בחיפה, המדינה – שנה אחרי ההישג שלה באוסקר עם מועמדות כפולה ל"קולקטיב" – רק הולכת ומתחזקת.
מבין כל הסרטים הרומנים אליהם נחשפתי השנה, ובכלל לאחרונה הייתי אומר, האהוב עלי מכולם הוא "שדה פרג" שמוקרן בפסטיבל הקולנוע הגאה. כל כך התלהבתי ממנו, שאחרי הצפייה שלחתי מייל למארגני הפסטיבל על מנת שיעזרו לי להביא אותו לשתי הקרנות בסינמטק חולון בו אני עובד (אחת בסוף נובמבר ועוד אחת בדצמבר). היה לי חשוב שעוד אנשים מחוץ לבאי הפסטיבל התל אביבי יצפו בו.

"שדה פרג" הוא במתכונת סרטי הגל הרומני החדש, אלו שהלהיבו את העולם מתחילת האלף הנוכחי. מדובר בדרמה מועטת לוקיישנים שעוסקת בעלילה מהודקת אחת על פני זמן קצוב, והאינטנסיביות שלה הולכת ומצטברת, כמעט ומדגדגת את ז'אנר המתח. כל זה בזמן שהיא נשארת נאמנה לדמות הראשית בה, לא מניחה לו, גורמת לנו ממש להרגיש אותו.
סרט הביכורים של יוג'ן ג'בליאנו, שעשה סיבוב פסטיבלים עצום, מתחיל כאשר בחור רומני בשם כריסטי (קונרד מריקופר) מביא לדירתו חבר צרפתי (רדואן לפלהאי), ובגלל שאנחנו בתוכניית פסטיבל הקולנוע הגאה ברור לנו כבר מההתחלה שהם קצת יותר מסתם מכרים. אחרי כמה שעות ביחד כריסטי צריך ללכת למשמרת הלילה שלו כשוטר, ודווקא באותו הלילה הוא והחולייה שלנו נשלחים לפזר התקהלות בבית הקולנוע המקומי, שם קבוצת שמרנים החליטה לטרפד הקרנה של סרט לסבי. כריסטי, באופן טבעי למישהו שעובד בסביבה גברית במיוחד, נמצא מאוד בארון וכך הלילה מקבל תפנית כאשר אחד מהנוכחים בהקרנה מזהה אותו כסטוץ ישן ומאיים לחשוף אותו.
כמו כמעט תמיד בקולנוע הרומני המשחק פנומנלי, בזמן שהעשייה הקולנועית נראית פשוטה ודלה, אבל בעצם כולה מיומנות שהרבה יותר קשה לבצע ממה שאפשר לשים לב בחוויה ראשונית. הסיפור עצמו מרתק, בעיקר בגלל הלחץ שמופעל על כריסטי, ועל פני 80 דקות אין בו רגע אחד שלא מפעיל את הקהל, בין אם אינטימיות על קרקע שבירה מאוד ובין אם סצנת התקהלות עמוסת פרטים והתרחשות. יש משהו כל כך נכון קולנועית וכל כך מדויק רגשית ב"שדה פרג" שהוא פשוט לא מאפשר רגע של מנוחה.
(אור סיגולי)