"הדו-קרב האחרון", סקירה

ביציאה מההקרנה של הסרט הלכו מאחוריי צמד גברים צעירים, והאחד תיאר לשני את ראשי הפרקים של כל הסרט ואת האופן שבו נקודת המבט שלו השתנתה במהלך הצפייה, מהטריילר והציפיות שקבע ועד הסוף. או לפחות אפשר לשער שהוא הגיע עד הסוף, כי בשלב מסוים יצאנו את הקניון ולא שמעתי אותו יותר. כמובן שבן השיחה שלו היה איתו באולם וצפה באותו הסרט בדיוק. כך שאפשר להניח שמה שכפה עליו לתאר את העלילה והמתרחש בה הוא ש"הדו קרב האחרון" (The Last Duel), הותיר עליו רושם רגשי שמחייב עיבוד מילולי. היה אפשר לשמוע את העניין וההתלהבות בקול שלו, באופן שבו הוא פשטו היה חייב לספר בקול מה קרה בסרטו החדש של רידלי סקוט (המתקרב לגיל 84), שביים על פי תסריט משולש כותבים: ניקול הולופסנר, בן אפלק ומאט דיימון. אפשר להבין אותו, הרי יש לפניכן את אותו הדבר בדיוק, רק בטקסט, ובינתיים בלי ספוילרים. כשאגיע אליהם, אתן אזהרה בנוהל.

לפני שאפליג בשבחים, כדאי לסייג מעט ולומר ש-152 דקותיו של "הדו קרב האחרון", משל תקופתי שטוען להתבסס על אירועים אמיתיים בצרפת של המאה ה-14 ועל ספר מאת אריק ג׳אגר, לא הוציא קריאות התפעלות מכולם. למעשה ניהלנו ויכוח ער בהמשך הדרך החוצה על ההצדקה או אי ההצדקה של המבנה התסריטאי, בגלל החלטות כאלו ואחרות שעוד אגע בהן ברפרוף. ואכן, מה שמתהדר בכסות של סרט אבירים על יריבות ארוכת שנים בין שני חברים – שהם גם שתי גישות שונות לגבריות ולהתקדמות בחיים, האחד עם עדינות של איל ניגוח והשני עם אלגנטיות וזחיחות של משורר נפוח – איננו סרט מושלם. יש בו כמה ניואנסים והצהרות שנתונות לוויכוח, הוא ארוך, ואם לא תיסחפו אל תוך שלושת פרקיו גם תרגישו את כובד משקלו. סצנות הקרב שבו אמנם מרשימות אבל הן גם ערוכות ומצולמות באופן מבלבל, בכוונה או ברשלנות – הכל נתון לפרשנות. הוא גם סרט דידקטי למדי, ברגע שנחשף הסיפור שהוא מבקש לספר לנו, כזה שמתיישב כאן בתחפושת על נרטיב רחוק מאיתנו מאות רבות של שנים כדי לומר לנו משהו על הכאן והעכשיו.

בכל זאת, עם ההסתייגויות הקלות שמבהירות שצריך לבוא אליו עם מוכנות קלה לאורך ולריכוז מה, יש לי בעיקר המלצה בוערת שכן תצפו בו. ואם אפשר על מסך ענק, מה טוב. אולי זה קשור במעט לכך שהגעתי עם ציפיות נמוכות מראש, כי בכל זאת, סקוט הוא גם הבמאי שעשה לאחרונה את "הנוסע השמיני: קובננט" שאהבתי מכל הסיבות הלא נכונות. ומה שאפשר לסלוח עליו וליהנות ממנו בסרט מדע בדיוני אימה כטראש שעלה המון כסף, עלול להיות מכאיב לעין ולנשמה בסרט רציני להחריד. אבל מצאתי את עצמי מול סיפור שמתנהל קולנועית כמו אפוס, מרהיב בהפקתו, ביצירת עולם עבר שאנחנו מכירות רק מהסרטים, על הבוץ והלכלוך והסוסים והבדים היקרים ואור הנרות והשריונות הבוהקים, ומתמקד שוב ושוב ושוב בסיפור אחד, מכמה נקודות מבט. ועד סופו חשבתי קצת כמו הבחור ביציאה מהאולם, שאני מבינה לגמרי על מה הסרט הזה, אבל רק רגע לפני השינה הגיע הפיצוח שנתן לו משמעות חריפה ומדויקת עוד יותר.

אז על מה הסרט, בלי להרוס את חוויית הצפייה בו? הוא מציג לנו את ז'אן (מאט דיימון, באיפור, שיער והתנהלות של תפוח אדמה שעבר הרבה בחיים, אלו שנשכחו במזווה כמה שבועות יותר מדי), נושא כלים, כלומר לוחם בקרבות עקובים מדם. הרבה ממנו הוא שופך במיומנות, בשאיפתו לזכות בהכרת המלך והסביבה, לטפס במעלה הסולם החברתי ולהיות מוערך. מולו ניצב ז'אק (אדם דרייבר בשיער, לבוש והתנהלות של פרסומת למרכך כביסה). לוחם נוסף וחבר לשדה הקרב, אחד עם אינטלקט, ידע בשפות ובגישה לאנשים המורמים מעם. ביניהם ניצבת מרגריט (ג'ודי קומר, בשיער, לבוש וגישה של מטיל זהב בתוך ערימה של פחם), אבל הרבה קודם לכן ניצב ביניהם פייר (בן אפלק, בשיער בהיר ויהירות דורשת אגרוף – ומשחק מצוין). מי שקרוב אל פייר, הרוזן ובן דודו של המלך, יזכה בתהילה קלה ועושר לרוב. ומי שלא יישא חן בעיניו, יישאר מאחור, ולא משנה כמה הוא צודק או מדמם במערכות הקרב השונות שצרפת מסובכת בהן, ויש הרבה כאלו.

אל תוך היריבות הנבנית בין השניים שאמורים להיות חברים טובים, פרט מידע שמסופר לנו יותר משמראים לנו אותו, נכנסת מרגריט. יותר נכון, היא מוכנסת, כי לא ממש שואלים אותך במאה ה-14 אם את רוצה להתחתן, זה הרי הסכם חוזי של העברת רכוש ושם, יותר מכל דבר אחר. וכך מוצאת את עצמה מרגריט נשואה לאחד, ומוצאת חן גם בעיני האחר. ומכאן העניינים מסתבכים, ומתישהו נגיע לדו-קרב האחרון מהכותרת, מה שמסומן לנו כבר ברגעים הראשונים של הסרט. התיאור הזה נשמע כמו משולש, והוא אכן כזה, אבל הוא לא רומנטי בשום צורה. הו לא. אם צפיתן בטריילר כנראה שכבר תדעו: יש כאן עניין של האשמה חמורה מאוד שמגיעה מצד מרגריט, ואנחנו מקבלים גרסה שונה בכל פעם. הסרט מציג את אותו המקרה משלוש נקודות מבט שונות, שלושה פרקים שמתוארים כל אחד בתורו כ"האמת על פי איקס". מפרק אחד לשני אנחנו נחשפות להבדלים, לפעמים ברמת הניואנס, לפעמים ברמה של תהום פעורה, וכך נטווית רשת של פרשנויות שיוצרת בסופו של דבר תרחיש ברור אחד.

בעיניי זהו לב החוכמה של "הדו-קרב האחרון". התסריט, המשחק והבחירה על אלו סצנות לחזור, היכן לגרוע והיכן להוסיף מידע, פועלים במדויק כדי לייצר פערים מרתקים באופן שבו כל אחת מהדמויות תופסת את עצמה ואת האמת שלה. או יותר נכון, באופן שבו המצלמה בוחרת להציג לנו כל אחד מהם, כאילו הייתה חבר או חברה טובים שרואים מישהו בתור מי שהוא גם ברגעיו הקצת פחות יפים. זו החלטה אמנותית שלא עושה הנחות, מה שמתברר עם כל שכבה שמתווספת, עד שמתקבל נרטיב שלם, וזו גם ההזדמנות לציין שהוא חד משמעי ודבק בגרסה אחת. למרות המבנה המייצר ציפייה לשלוש דרכים לראות את אותו הדבר, סוג של סיפור על כך שאין אמת אחת, זה לא המקרה כאן וזה גם לא העניין של הסרט, לדעתי.

אין בסרט הטלת ספק בשאלה מהי האמת, או מה באמת קרה. הוא מבקש להעביר אותנו תהליך שימחיש באופן דומה ככל האפשר את זה שעוברת דמות שהסיפור שלפנינו קורה לה. ובכך הוא מצטיין. התפניות, הכיסויים והגילויים ואפילו בחירת השם של הסרט, בנויים כדי להעביר אותנו חוויה, להיכנס לנעליים של דמות, משהו שמומחש כבר בדקות הראשונות באופן ישיר. בין לבין אפשר אולי להטיל ספק, ואולי ליהנות מהספקטקל שבדרך, ולשקוע במלחמת גרסאות שתופסת את כל תשומת הלב. יריבות צעקנית שמסתירה סיפור אחר לגמרי, משהו שכמעט נעלם ומתואר בצורה מדויקת בתקופה אחרת, אבל תואם את ימינו. עם מגרעותיו, העיקרית שבהן היא האופן שבו שחקנים דוברי אנגלית מגלמים דמויות צרפתיות באופן שמייצר מלאכותיות כמעט קאמפית לפעמים, "הדו-קרב האחרון" הוא סרט מדויק ומחושב. הוא לא סרט על מלחמת גרסאות ועל נקודות מבט, הוא סרט על נקודות עיוורון.

-ועכשיו עם ספוילרים-

אם כבר צפיתן בסרט, אוכל להפסיק לכתוב בקודים ולהרחיב. אני חושבת שמה שהסרט מצליח לצייר, בקפדנות יתרה, הוא לא תהליך של קרב גרסאות בין מתלוננת על אונס לבין הנאשם ולבין מי שאמור להיות לצדה. הוא מציג לנו את העיוורון של ז'אן שרואה עצמו כבן-זוג רגיש וכאדם שנשדד מזכויותיו על לא עוול בכפו, את העיוורון של ז'אק שלא מוכן להכיר באונס שביצע, למרות שכבר בגרסה שלו רואים בבירור שהיא מסרבת ומתנגדת. אם כי משאירים פתח, קטן, קטנטן, כדי לתת לנו לראות איך הוא רואה את הדברים, ואת התמונה המלאה והקשה עוד יותר כשאנחנו מגיעים אל הגרסה של מרגריט. הסרט גם מדגיש, בכתובית שעולה, שהגרסה שלה היא האמת לאמיתה, וחותך כל השערה שעוד הייתה עלולה להישאר לנו. בכך, בין היתר, הסרט מבהיר שזה לא הסיפור. הוא לא מבקש להראות לנו מה האמת. היי, יש מצב טוב שהוא אפילו לא מבקש ליצור מתח לגבי מי ישרוד את הדו קרב, כי אם נחשוב על זה, כבר מההתחלה ביססו לנו את ז'אן בתור הלוחם שאולי לא מצליח בשום דבר אחר חוץ מלשרוד בשדה הקרב.

מה שהסרט רוצה מאיתנו הוא להציג לנו את התהליך שעוברת מישהי שמתלוננת על אונס. את האופן שבו הסיפור שלה הולך לאיבוד ונבלע בתוך קולות של אחרים, לא פעם של גברים, במקרה הזה שניים שכלואים במלחמת אגו שכמעט גובה את חייה שלה יחד עם אחד מהם. זה לא הסיפור שלה, זה לא הדו-קרב שלה. היא רק רכוש (כפי שנאמר לנו בבוטות בעוד סצנה קצת נטולת עידון) והיא רק עוד נדבך בדרך של אחד מהם להוכיח לשני שהוא ראוי. זה סרט על האופן שבו מי שפותחת את הפה מוצאת את עצמה מושתקת, כי הסיפור שלה נגזל ממנה בזמן שהנאשם צועק שהרסו לו את החיים. במקרה של מרגריט, הגבר שאיתה יוצא למסע נקמה בשביל הכבוד שלו, לא שלה. הסרט מיטיב להעביר מגוון תחושות הזדהות, בלבול, אי נוחות (למרות שהוא מצלם את האונס, פעמיים, ברגישות מתבקשת מבחינת אופן הצגתה של מרגריט בתוך הסיטואציה הקשה) וסלידה.

הסרט גם נופל כמה פעמים לסיסמאות על האמהות כמהות הכל, אצל אישה שלא בהכרח הייתי חותמת עליהן, והיה יכול להרוויח מפיתוח חזק יותר של הדמויות ושל הקשר בין ז'אן לז'אק ואפילו בינם לבין מרגריט. הוא גם מציג באופן בהיר את הקול של הדור המבוגר יותר, של זו שלא העזה לפתוח את הפה (הארייט וולטר שמגלמת את אימו של ז'אן), כי היא העדיפה לא לעורר מהומה ולא לסכן את עצמה. בזמן שמדובר בדיאלוג קצת חינוכי ברמת הפשטנות שלו, אי אפשר להתעלם מהדיוק כאן. קראתי ושמעתי כמה וכמה שיחות בין נשים צעירות יותר לדור הקודם שאומרות להן בדיוק כך: "גם בי פגעו בעבר, ככה זה היה, ולא אמרנו כלום. לא עשינו מזה עניין".

הסרט מכניס אותנו פנימה מתוך פיתוי למאבק גרסאות, לאיזו אמירה מחוכמת על אמת סבייקטיבית. אבל הסיפור כאן הרבה יותר פשוט ובועט מזה. האמת היא של המתלוננת. אבל יותר מדי פעמים אנחנו הולכים לאיבוד ולא שומעות או רואות אותה יותר בתוך הרעש והבלגן שמסביב, של התגובות, של הנעלבים, המופתעים, הכועסים והמכחישים. וזה משהו שעובר כאן בצורה בהירה, מרעננת ומרהיבה.