״הוולווט אנדרגראונד״ (The Velvet Underground), סקירת אפל TV+

לא פשוט לעשות סרט המבקש לתעד אמנות נסיונית וגם מיועד לקהל הרחב. היוצרים שואפים להיות נאמנים לרוח המקור האמנותי מחד וגם להסביר אותה להדיוטות, כולל צופים הרגילים לקולנוע מסחרי. ייתכן וסרט על להקת הרוק המיתולוגית הוולווט אנדרגראונד הוא דבר מאתגר אף יותר, שכן הלהקה יצרה מוזיקה ניסיונית לזמנה (ובמקרים מסויימים גם ביחס לימינו), אולם גם שירי פופ קלילים. היא הייתה חלק מסצנת האמנות בניו-יורק בשנות הששים, אבל גם מפגש של אנשים שבאו מחוץ לעולם זה וחלקם נותרו מחוצה לו גם לאחר מכן. אתגר נוסף שעמד בפני יוצרי הסרט הוא שמדובר בלהקה מיתולוגית והסיפור האמתי תמיד חורג מן המיתולוגיה.

אולם ועוד לפני הצפייה בסרט התיעודי החדש על ההרכב המוזיקלי, עלתה התחושה כי טוד היינס הוא הבמאי המתאים למשימה הזו. אומנם להיינס אין לכאורה ניסיון בסרטים תיעודיים, אך הוא הרבה ליצור סרטים עלילתיים לא שגרתיים עד ניסיוניים, אודות זמרי פופ ורוק. למעשה, בכל אחד מהם יש קו דמיון כלשהו לוולווט אנדרגראונד: "אני לא שם" שבר את דמותו של בוב דילן, שהשפיעה על הלהקה הן כמקור השראה לכתיבה ספרותית ברוק והן כזרם מרכזי לחתור תחתיו; "וולווט גולדמיין" עוסק באמני גלאם-רוק אשר הושפע מן הלהקה, כפי שמרמז השם; ו"Superstar: The Karen Carpenter Story" עוסק לכאורה בכוכבת פופ ובסיפורה המועבר דרך בובות ברבי, אך למעשה מכיל תכנים של התמכרות וחולי במעטה של פופ אמריקאי. הוולווט אנדרגראונד הכניסו למוזיקה הפופולרית התמודדות עם תכנים כאלו, לצד שירים שיכלו להזכיר את אלה של הקרפנטרס.

בנוסף וכמו שעשתה בזמנה הלהקה, היינס שילב בסרטים שלו כבוד לקיטש ולקולנוע הוליוודי של פעם, בעודו קרוב לא פחות לסרטים הלקוחים מעולם האמנות הניסיונית ותוך שהוא דן גם בנושאים טעונים ובזהות מינית מורכבת. כל ההקדמה הארוכה הזו באה לומר שאכן יש התאמה בין במאי הסרט ללהקה אותה הוא מתעד. וברמה מסוימת, הסרט שקרוי גם הוא ״הוולווט אנדרגראונד" (The Velvet Underground) וזמין באפל TV+, הוא דיוקן כרונולוגי וישיר של סיפורה.

הדוקומנטרי מספר על חברי ההרכב בדגש על שני היוצרים המרכזיים: לו ריד (כותב השירים) וג'ון קייל (אחראי על הקשר למוזיקה ניסיונית ולסאונד הייחודי ולא בהכרח נעים לאוזן שלה). הוא עוסק ארוכות בתחילת הדרך, בחבירה לאנדי וורהול ושני האלבומים שהוקלטו בהרכב המקורי, עוסק בקצרה גם בשני האלבומים הפופיים יותר (ברובם) שהוקלטו אחר כך, ואז סוגר עם תיאור קצרצר של פעילות חברי ההרכב בשנים העוקבות; בו בזמן, הסרט גם קושר אותם לתקופה בה הם פעלו: תקופה בה "המפעל" של וורהול היה קרקע פורה ליצירה מיוחדת (וגם לקיפוח נשים), אך גבולות אמנותיים נפרצו בניו יורק בכל האמנויות, והדברים הזינו זה את זה. לצד כל זה, זהו גם סרט אישי של טוד היינס מבלי שהוא אומר "אני" פעם אחת, או נוכח באופן גלוי בראיונות. דרך הבחירה בכמות גדולה של אנשי קולנוע ומבקרי קולנוע כמי שמספקים רקע על התקופה, הוא גם מראה לנו מאיפה הוא עצמו בא, מבלי לכפות דבר על הסרט.

הדימוי הראשון בסרט נראה כלקוח מעולם מנוגד לזה של הלהקה: שעשעון הטלוויזיה "זה הסוד שלי", כפי ששודר במחצית הראשונה של שנות הששים. עולם של צילום בשחור לבן ופנייה לקהל רחב, עולם שקט ורגוע של "לפני המהפכה". מסתבר כי ג'ון קייל הופיעה בתכנית עם סוד הקושר אותו לעולם הניסיוני: הוא ניגן בקונצרט באורך 18 שעות. מן הפתיחה הזו כקוריוז, קייל ומוזיקאים אחרים מעולם המוזיקה המודרנית מסבירים כיצד הם עסקו במתיחת הזמן במוזיקה. אולם זה כבר קורה אחרי שהיינס מתחיל לפצל את המסך.

חלוקה לשני מסכים או יותר מלווה את כל הסרט. לרוב מדובר בתמונות משלימות, אולם במעברים בין תקופות או אנשים יש חפיפה: מסך אחד מציג את קייל מדבר, אולם במסך השני מופיע השם "לו", וסיפור חייו של לו ריד, שהיה סבוך עוד לפני התהילה, מתחיל להיות מועבר דרך הדימויים. באורח פלא, לרגע אחד לא קשה לעקוב אחר המתמשך. הדוברים השונים בסרט מספרים את הסיפור בבהירות, והתמונות המקבילות מייצרות עושר, לעתים משלים ולעתים מטריד, כמו זה הקיים גם במוזיקה שיצרה הלהקה. מעניין לציין כי ניתוח הרקע המוזיקלי של קייל לפני שחבר לריד נדמה מפורט יותר מן ההסבר על שירי הלהקה. היינס נותן לשירי הלהקה לדבר בעד עצמם, סומך על כך כי הקהל מכיר אותם, או על כך שבמידה והדגימות שהוא שומע מעניינות אותו ימהר להשלים את השירים במלואם מיד לאחר הצפייה.

פרט לחברי הלהקה ולאנשים שסובבו אותה בזמנו, במאי הקולנוע הניסיוני ג'ונאס מקאס מתגלה כמרואיין מרכזי בסרט, כמי שהפעיל את מועדוני הקולנוע אשר חשפו את אנדי וורהול לתחום מספר שנים לפני שוורהול פרס את חסותו על הלהקה. מקאס גם אומר את המשפט שרלוונטי הן לאמנות שלו והן לאמנות של הלהקה או של היינס: "לא היינו תרבות נגד, היינו תרבות". הוא מנסח בכך את המחשבה כי פריצת הגבולות והכנסת תכנים וצלילים לא נעימים היא פיתוח התרבות, דווקא מפני שהיא חומקת מאזור הנוחות והיא מאלצת את הקהל לחשוב ולא להרגיש.

יותר משזה סרט על בחינה ופריצה של גבולות, זהו סרט על בני אדם שעברו ביחד מסע כלהקה, למרות רקעים שונים וסביבה רועשת המקיפה אותם. לצד שני חברי ההרכב המקוריים שנותרו בחיים, הכוללים מלבד קייל גם המתופפת שוברת הציפיות והמוסכמת מו טאקר, מופיעים גם קרובי המשפחה של שני החברים המתים: אשתו של הגיטריסט סטרלינג מוריסון, ואחותו של לו ריד. קטעי ארכיון רבים מציגים גם קטעי ראיונות שלהם בעבר (מי שקולו כמעט לא נשמע בסרט הוא דאג יול, סוג של מחליף קונבנציונלי יותר לקייל באלבומים המאוחרים של הלהקה). כך הסרט גם נוגע במתחים שהיו בתוך הלהקה, לפרקים תוך יצירת תחושה כי ריד היה חלק מרכזי בריבים הפנימיים ובסופו של דבר התפטר או פיטר את האנשים שהלכו עמו ליצירה שהביאה לתהילה בשלב מאוחר יותר.

לא במקרה, ריד הוא גם החבר שהחלק הראשון של הסרט צולל עמוק יותר לתוך משברי הנעורים שלו, בדגש על החיבה שלו למיניות חריגה והטיפולים בשוקים חשמליים שעבר במטרה למגר את הנטיות הביסקסואליות שלו/להתמודד עם משבר נפשי (אחותו מגינה בסרט על הוריהם ורומזת לסיבה השנייה). הדיון הזה בזהות של ריד סוג של מסביר, בלי לתרץ, את ההתנהגות הלכאורה-בעייתית שלו. כמו כן, הדבר יוצר גם קשר כלשהו בין ריד להיינס: המשיכה של ריד למועדונים גאים בנעוריו ולשירים על טרנסג'נדר בבגרותו, מקביל לעיסוק של היינס לא רק באנשים בעלי זהות מינית דומה לשלו, אלא לחריגות ושבירת גבולות מגדריים בכמה מסרטיו, עד כמה שהמיינסטריים מאפשר.

לצד כל ניתוח, מדובר בסרט מרגש מאוד לגבי כוחה של האמנות. הוולווט אנדרגראונד לא זכו להצלחה מסחרית בשנים בהם פעלה הלהקה, אולם הסרט מראה כיצד גם בזמן אמת היא סחפה רבים ושינתה את העולם – לא רק בגלל שכל מי שקנה את האלבום שלה הקים להקה. הסרט מרגש גם בגלל שהוא מראה, אפילו אם בחטף, את ההשלמה וההערכה שנשארה בין חברי ההרכב. הוא גם עצוב כי חבל שלא כל האנשים שהיו מהותיים בלהקה ובסיפור שלה עוד בינינו. בנוסף, זהו סרט המלא בצילומי ארכיון יפהפיים מתקופת המפעל של וורהול והסביבה, כמו גם בצילום מוקפד של המרואיינים בזמננו. כמו כן, וכפי שאולי עבר בין השורות, יש לסרט פסקול נהדר.