פסטיבל חיפה 2021: הזוכות, הזוכים וקצת על ״מגרש משחקים״

אתמול הוכרזו הזוכים והזוכות בתחרויות השונות בפסטיבל הסרטים ה-37 של חיפה. אור ועופר מדווחים מהנעשה בכרמל בכל יום כבר שבוע, ומחר בעצם יסתיימו החגיגות של יום ההקרנות האחרון והם יאלצו לסכם ולהיפרד. כפי שאפשר היה להבחין, לא השתתפתי השנה אפילו בהמלצות ושמחתי לפנות את הבמה, מסיבות שכבר פירטנו (בגדול, כי הייתי חלק מוועדת הרפרטואר של הפסטיבל השנה). אבל כעת כשהפסטיבל לקראת סיום והפרסים חולקו, אני בכל זאת רוצה לשמוח בשמחתו של סרט אחד. סרט שידעתי שיזכה (יש לי הוכחות) והתרגשתי לגלות שזה קרה, כלומר שעוד חבר שופטים חשב כמוני. אני מקווה שהזכייה תמלא את ההקרנה הנוספת שלו ביום שלישי, האחרון של הפסטיבל החיפאי להפעם.

אז במקום סקירה רגילה, קצת על עבודת הייעוץ ומה זה בעצם לקטורה ממקור חיצוני, ובעיקר מה דיבר אליי בסרט שבכותרת, שיוזכר תיכף ברשימת הזוכים. בשבילה אני מקווה שלא צריך גילוי נאות כי באמת שאני מביא פה רק עובדות, בלי דעות. אותן תוכלו לקרוא בדיווחים הקודמים של עופר ושל אור, בלינקים בשמות הסרטים שכתבנו עליהם מראש ובלי לדעת שיזכו, או בתגית ״פסטיבל חיפה 2021״, שהולכת ותופחת ובעוד יומיים תהיה זיכרון מתוק לחג סוכות הנוכחי.

הזוכות והזוכים

ויהי בוקר, זוכה שלושה פרסים כולל הסרט העלילתי הטוב ביותר

תחרות הקולנוע הישראלי העלילתי
הסרט הטוב ביותר: ״ויהי בוקר״. בימוי: ערן קולירין. הפקה: יהונתן פארן, נדב פלטי, תמי מוזס בורוביץ, רענן גרשוני, קרן מיכאל.
סרט הביכורים: ״תל אביב״. בימוי: מרט פרחומובסקי. הפקה: מרט פרחומובסקי, שירי לוטן.
תסריט: ״ויהי בוקר״. ערן קולירין ע״פ ספרו של סייד קשוע.
הישג אמנותי: ״תכנית א׳״. בימוי: יואב ודורון פז. הפקה: חיליק מיכאלי, אברהם פירחי, משה אדרי, שלום אייזנבך.
שחקן: איהאב אליאס סלאמי, ״ויהי בוקר״.
שחקנית: ריימונד אמסלם, ״הבית ברחוב פין״.

תחרות הקולנוע הישראלי התיעודי
הסרט הטוב ביותר: ״דיוקן״. יוצרים: יעל קיפר, רונן זרצקי, כיפאיה עיאיטי. הפקה של כאן 11 תאגיד השידור הציבורי.
פרס על קידום מודעות ורגישות לסוגיות חברתיות: ״על הסף״. בימוי: יונתן חיימוביץ'. הפקה: חגי ארד, אלעד פלג.
ציון לשבח: ״השיבה לברלין״. בימוי: בובי לקס. הפקה: דיוויד נוי, יורם עברי.

התחרות לקולנוע ישראלי קצר
הסרט העצמאי הטוב ביותר: ״הגיע זמן שתמותי כבר״. בימוי: הדר מורג. הפקה: קובי מזרחי, שירה הוכמן.
סרט האנימציה הטוב ביותר: "מגלשה שחורה". בימוי: אורי לוטן. הפקה: עמית גיצלטר, אנדרו לורד.
ציון לשבח באנימציה: "לשקר יש ארבע רגליים" בימוי: שרי אברג׳יל, גיא ליבנת ונוי פרימן. מכללת ספיר.
סרט הסטודנטים הטוב ביותר: "טיול לילי". בימוי: אורי בירגר. ביה"ס טיש, אוניברסיטת תל אביב.
ציון לשבח לסרט סטודנטים: "אריות מתעוררים בקיץ". בימוי: אלמוג פרחי. ביה"ס מנשר לאמנות.

תחרות כרמל לקולנוע בינלאומי
הסרט הטוב ביותר: "אינטרגלדה". בימוי: ראדו מונטן, רומניה.
ציון לשבח: "גלגל המזלות". בימוי: ריוסוקה המגוצ'י, יפן.

תחרות עוגן הזהב לסרטי ביכורים
הסרט הטוב ביותר: ״מגרש משחקים״. בימוי: לורה ונדל, בלגיה.
ציון לשבח: "שומר אחי". בימוי: פריט קראהן, טורקיה.

ברכות לכולם, ונראה לי שזה בדיוק הזמן להרחיב מעט על הזוכה האחרון שהוזכר, ועליו טרם נכתב כאן בסריטה.

מגרש משחקים
Playground / Un Monde

נתחיל דווקא מהסוף, מהזכייה של הסרט בחיפה אמש. חבר השופטים בתחרות סרטי הביכורים הורכב משלושה: העורכת עינת גלזר זרחין, הבמאית טליה לביא, והשחקן יוסף אבו ורדה. היחידה שדיברתי איתה אי פעם היא לביא, אבל קשה לומר שאני יודע את ההעדפות הקולנועיות שלנו. בכל זאת, הייתי יכול להיות חתום על נימוקי השופטים המשותפים שלהם בלי שום בעיה: "כמו בשמו המקורי "עולם", הסרט שואב אותנו אל עולמם של הילדים בגובה עיניהם, באינטנסיביות שמאפיינת סרטי בתי סוהר. מצד אחד זהו סרט שמציב לעצמו חוקים נוקשים ועומד בהם, ומצד שני יש בו עוצמות רגשיות גבוהות מאד. בולטת במיוחד העבודה המרשימה עם הצילום והשחקנים וראוי לציון משחקה הבוגר והמרגש של הילדה בתפקיד הראשי". זה כמעט אחד לאחד מה שכתבתי בחוות הדעת שלי על הסרט, כשהוא נקרה בדרכי בתהליך המיון, חלק מהיבול של פסטיבל קאן האחרון. גם מהריביירה הצרפתית יצא הסרט מעוטר מתחרות ״מבט מסויים״, בפרס הביקורת של פיפרסקי (איגוד מבקרי הקולנוע העולמי). ומי עמד בראש חבר השופטים של פיפרסקי? המבקר והמרצה לקולנוע רון פוגל, מיודענו. סוג של סגירת מעגל, או עוד חרוז במחרוזת הפרסים של הסרט הנדיר הזה.

בין לבין, הייתה חוות הדעת שלי. בשבילה ניקח צעד אחורה אל מה זה בכלל אומר להיות חלק מפסטיבל קולנוע. אתחיל בלהצטנע ולומר שהחלק שלי היה מזערי ביותר. לפסטיבל חיפה צוות מופלא ויעיל, שצופה במאות סרטים בשנה, כל השנה, ובוחר מתוכם את המיטב. גם אחרי שיועץ חיצוני שכמוני ממליץ, דעתי אינה קובעת ויש תהליכים על גבי תהליכים של משא ומתן מול מפיצים ובעלי זכויות, מול היוצרים שאולי ירצו לבוא (בזמנים נטולי מגפות) ואולי רוצים להתחרות, או לא. מהצד שלי, זה כמובן אחרת לקבל לינק לחוות דעת על סרט שאין עליו שום מידע באינטרנט, או לגשת להקרנה בפסטיבל גדול שכבר בעצם בחר בו, סימן את מה שאני עומד לראות מתוך ערימה ענקית של הגשות. בשני סוגי המקרים הונחתי לנצל את כישוריי כמבקר קולנוע בכדי לענות על כמה שאלות חשובות. זה לא רק האם הסרט דיבר אליי ובאיזה אופן, אלא גם למי הוא מיועד, האם הוא בולט ברמה של תחרות, האם יש הערות לשיבוץ וכן הלאה גורמים ומשתנים.

בתום הצפייה בסרט ״מגרש משחקים״ לא יכולתי לחכות ולמלא חוות דעת מפורטת. עוד לפניה כתבתי מיד הודעה למ״מ המנהל האמנותי של הפסטיבל, ירון שמיר (היה תענוג מקצועי לעבוד מולו, תמיד נחמד לי כשמתבלבלים בינינו בגלל השמות הדומים). כתבתי בערך כך: ״סרט מושלם. ינצח בכל תחרות שתשים אותו. הסרט הכי יפה שראיתי על עולמם של ילדים מאז טומבוי, וספציפית על ילדים רגישים מאוד מאז הגננת״. הוספתי גם השמצה לסרט דומה אך מאוד שונה שראיתי בקאן, שניסה להנגיש את עולמם של ילדים אבל הסתפק בזעזוע, ואותו איש לא לקח לשום פסטיבל בישראל בינתיים (אבל השנה רחוקה מלהסתיים ודעות הפוכות משלי תמיד יש).

אבל זה היה ציוץ נלהב מאשר חוות דעת מקצועית. לכן משם המשכנו לדון בשאלות על התחרות לה הסרט יתאים, משום שגם ירון אהב מאוד את הסרט. הוא אף טרח לעדכן אותי כשהסרט היה סגור בפסטיבל, למרות שתפקידי בעצם כבר הסתיים – הבעתי דעה על הסרט ואת גורלו הייתי אמור לגלות רק עם פרסום התוכניה. בלי לדעת מי יהיה חבר השופטים ולהיכן ומתי ישובץ סרטה של לורה ונדל, היה ברור (ולא רק לי כאמור) שיש בו משהו מיוחד שיכול לקסום לרבים. אני מאוד מקווה שזה קרה ויקרה גם לקהל, אבל טרם שמעתי הדים מהקרנתו ברביעי. כיוון שיש לו עוד אחת אחרונה, מחר (שלישי ה-28/09) בשעה 14:15 באולם רפפורט, חשבתי לנסות לכל הפחות להסביר מה היה כל-כך מדהים בסרט הקטן והצנוע הזה, סרט ראשון לבמאית שאני רוצה לראות כל מה שתעשה מעתה.

הסרט נפתח בהגעה אל בית ספר עם תחילת שנת הלימודים. נורה בת השבע צמודה אל אביה, והמצלמה צמודה אליה. היא מתקשה להרפות מן ההורה, שמבטיח לה שהכל יהיה בסדר ומצביע על אחיה הבכור, אבּל, שהגיע איתם ולומד כמה כיתות מעליה. נורה עדיין מתקשה להיפרד אבל אין לה הרבה ברירות, אלא שבסצנות העוקבות נגלה שהיא לא סתם קשורה מדי לאב או נסמכת על אחיה. הסרט ממשיך עם סצנות ממוצות היטב, המספרות הן על החוויה של נורה והן על מה שיתגלה כעלילה המרכזית הקשורה אל אבל. במגרש המשחקים, נראה שרוב הילדים בכל מיני גילים משחקים יחדיו, אבל עבור חלקם המשחקים גובלים ואף מגיעים עד כדי התעללות ובריונות כלפי ילדים אחרים. הקורבן הוא אבל, שאחותו הקטנה וחדת האבחנה קולטת הכל. הוא משביע אותה שלא לספר למבוגרים פן העניין יחריף. נורה צריכה להילחם ברגשותיה, בזמן שהלימודים עצמם לא קלים לה, בין אם בשיעורי הספורט או בכיתה.

הבחירות של לורה ונדל, בסרטה הראשון כבמאית ותסריטאית, מבריקות אחת אחת. את הסיפור של נורה היא מספרת כפסיפס של רגעים, דורשת מן הצופה לחבר את הנראטיב לבד. הרגעים מתגבשים לחוויה של ילדוּת, שיש בה משהו ספציפי רק לנורה אבל גם מאוד אוניברסלי. הבמאית והעורך שלה, ניקולא רומפל, חותכים את הסצנה לפני סוף פעולה ולעתים מתחילים סצנות כאילו מהאמצע. החלטה זו יוצרת סרט מלוכד ומדוייק באופן כירורגי, 72 דקות ללא שומן מיותר. טכניקת העריכה הזו גם משאירה את הצופה בדריכות. למקרה שמישהו או מישהי לא היו עירניים בסרט שמתחיל עם ילדה דומעת וממשיך עם ילד שסובל מהצקות אלימות. עבודת הצילום של פרדריק נוארהום מסייעת אף היא להתמקד בכל פרט קטן. המצלמה לא מניחה לנורה, נותרת בגובה העיניים שלה ושל הילדים האחרים, מה שמסייע להכניס את הקהל אל עולמם ובעיקר אל עולמה. השוטים סגורים, כאשר נורה במרכז העניינים, גם אם לא תמיד במרכז הפריים. יחד עם בחירה בגוונים אפרפרים-כחלחלים לרוב, וצילום של גדרות ותיחומים שונים המייצרים גבולות לתלמידים, מתקבלת אותה תחושת ״סרט כלא״ שהוזכרה בנימוקי השופטים לעיל.

האמצעים הקולנועים משרתים את שני האלמנטים שניכר כי היו הכי חשובים לבמאית – הופעות המשחק והצפת רגש. המינימליזם היחסי יוצר היעדר של הסחות דעת, מה שגם אומר כי אסור לשחקנים לזייף בשום פנים ואופן. כאן אני נאלץ להזכיר את עמדתי, לפיה שחקנים-ילדים הם שחקנים לכל דבר ואין שום סיבה בעיניי להוסיף חמידות לעניין של שיפוט. לכן חוסר החיבה שלי להופעות של זאטוטים בסרטים ידוע, ולכן אני אזכור לעד את שמה של מיה ונדרביק, השחקנית שמגלמת את נורה. זו אחת ההופעות המושלמות ביותר שראיתי משחקנית בגילה, דווקא מפני שהיא צריכה להגיב לא מעט ולהחצין מאבק פנימי. היא לא ילדה-כוכבת כמו הלנה זנגל (״מחוץ למערכת״, ״חדשות העולם הגדול״), וגם לא סתם הילדה עגולת הפנים עם העיניים הגדולות שראיתם וראיתן בהמון סרטים. ונדרביק פשוט משחקת את התפקיד, ואני מאוד מקווה שתהיה לה קריירה. גם שאר הילדים מצויינים, אם כי ניתן גם לומר שהרבה מן ההופעות נוצרו בעריכה, בעיקר דרך הסאונד. לא הכל נראה בפריים ובהחלט אפשרי שהבמאית הדריכה את השחקנים הצעירים לכל אורך הדרך, מאחורי המצלמה או באולפן להקלטת השלמות קוליות. גם זה קולנוע.

לבסוף, אתוודה שהסיבה שהסרט הציף אותי רגשית לכל אורכו הן נקודות חיבור אישיות שלי לשני הנושאים המרכזים בו: בריונות ורגישות יתר. לגבי הראשון, מספיק לומר שבכל פעם שמגיעה דמות הבריון הכיתתי בסרט עלילתי אני אוטומטית מתמלא זעם ועצב. זה כמעט לא הוגן להראות לי סרטים המכילים התייחסות לחווית הילדוּת הזו, במיוחד כאלה שמטפלים בנושא היטב. ״מגרש משחקים״ מראה היטב את שרשרת הקורבנות, את אנרגיית החוסר שעוברת כמו כדור משחק מילד לילד. בכך מודגם כיצד קורבן יכול להפוך למקרבן, ומוחצן רגש הבושה של הקורבנות שבסרט זה כרוך בשאלת ההלשנה לעומת המעשה המצפוני. אבל סרטים כאלה לא חסרים ולכן אסיים בנושא הקרוב עוד יותר אל ליבי. זאת משום שמצאתי את הדמות של נורה כעונה לקריטריונים של אדם רגיש מאוד (אר״מ או HSP באנגלית), וכל דמות קולנועית כזו מטרגרת ומשמחת אותי במקביל. אני חושב שרגישות היתר של נורה היא שעושה לה את החיים קשים, אבל גם עשתה לי את הסרט.

איך אפשר לדעת שנורה היא ילדה רגישה מאוד? קודם כל, קשה לה עם שינויים. בפתיחה היא לא רוצה להיפרד מאבא ובהמשך נצמדת לאחיה, נאחזת במוכר. בהמשך היא לא מוכנה לעבור מקום בכיתה, זקוקה לעוגן פיזי ומנטלי. הקושי עם שינוי מרכז כובד מתבטא גם בסצנות של שיעורי הספורט, שם נורה חוששת להימצא במצ של שחייה או בהליכה על קורה. כילדה רגישה מאוד זה לא בהכרח שיש לה חרדת שיווי משקל, רק רצון להיות קרובה לאדמה, להניח את הרגליים על הקרקע, לא באוויר ולא במים, ולהרגיש מוחזקת. בכיתה ניכר שהיא לא תמיד מצליחה להתרכז בשיעור, אבל זה משום שהיא אמפטית בצורה טוטאלית לסבל של אחרים סביבה. במהלך הסרט היא גם מבטלת את הסבל שלה באופן מיידי כשהיא רואה ילד אחר במצוקה, ואז מפנה אליו את הרגישות שלה. מגרש המשחקים שבסרט הוא אכן עולם ומלואו, כשם שעולמה הפנימי העשיר של נורה עובר יחד עם כל התכונות הללו שלה, שנחשבות על ידי חלק מהחברה למגרעות ויוצרות אי הבנות ואפילו כעס על נורה. בעיניי זה מעיד יותר על החברה בה היא מצויה, כלומר על החברה בה אנו חיים.