פסטיבל חיפה 2021: ״נערה קורנת״, ״בן-אם״, ״אחרי האהבה״, ״המעבר״

אתמול אור פתח את הדיווחים מפסטיבל חיפה והיום אני תופס את מקומו, במה שאולי ימשיך כדיווחים יומיים מן הנעשה בפסטיבל. אנחנו מתחילים לצבור כבר לא מעט סרטים לדווח עליהם ולמעשה רק על חלק מן הסרטים שהספקתי לראות בפסטיבל וטרם כתבנו עליהם מראש אדווח בפוסט הזה. בתפריט: שני סרטים עם קשר כלשהו לשואה/לרדיפה, אבל הם פחות כבדים ממה שאולי נדמה והדבר לא נאמר לגנותם. בין לבין: שני סרטים מאוד שונים על נשים מוסלמיות, מאוד שונות. החיבור בין הסרטים לפוסט אחד הינו מקרי.

נערה קורנת – A Radiant Girl

כאשר מופיע בתקציר "נערה יהודייה בשנת 1942 בצרפת" נוצר מערך ציפיות לסרט שואה; אולם, סרט זה הוא סרט של רגע לפני האסון ולא סרט על האסון עצמו. זהו סרט על מה שנרמס בידי השואה: משפחה אוהבת, תחושת שייכות של צעירה שהיא קודם כל נערה עם שאיפות, אחרי זה צרפתייה וגם יהודייה, מבית שמדליקים בו נרות שבת אבל לא ממש מקפידים על הדת מעבר לכך. כבר בראשית הסרט מוזכרים "האירועים האחרונים", אב המשפחה מבין כי הוא צריך לתת את תעודת הזהות על מנת שתודפס עליהם המילה יהודי, וישנן ידיעות על כך שיהודים שנעצרים. אולם, הנערה בת ה-19 בה עוסק הסרט הזה מודאגת מדברים אחרים.

שמה של הנערה הוא איריין והיא נוטה להתעלף מדי פעם, מעבר להתעלפות הנדרשת ממנה בלימודי המשחק שעומדים להגיע לשיא עם אודישן למחזה קלאסי. יש לה גם מחזרים והיא מתלבטת איך להגיב לכך. האדישות שלה לחדשות סביבה יכולה לראות כניתוק, אבל בכך היא לא ממש שונה מצעירים בני ימינו או מבני אדם בכלל. האמונה כי יהיה בסדר גם מול האירועים של החדשות היא נטייה טבעית של המין האנושי. הסרט בונה על כך כי הצופים יודעים שהסוף לא יהיה בסדר. הוא לא מראה זוועות אך רדיפת היהודים הופכת לנוכחת יותר ככל שהוא נמשך, כאשר הכוח שלה נובע ממה שלא נראה על המסך, מן הדרך האיטית בה האנטישמיות של הסביבה הופכת ליותר גלויה או יותר משפיעה. רוב הזמן, בחזית זהו סיפורה של הנערה ובהמשך גם על בני משפחתה שיש להם צרות משלהם, גם בלי קשר ל"מצב".

"נערה קורנת" הוא סרטה הראשון כבמאית של סנדרין קיברלן, כוכבת של הקולנוע הצרפתי בשלושת העשורים האחרונים וגם יהודיה. הקשר האישי שלה לסרט מגיע לא רק דרך העיסוק בעבר היהודי, אלא גם דרך העיסוק בשחקנית צעירה. לא במקרה, הסרט מתחיל עם מבט על מספר גדול של שחקניות עורכות חזרות על אותה סצנה, בטרם אנו ממשיכים את החזרה עם גיבורת הסרט, בגילומה של רבקה מרדר. איריין קשורה למשפחתה ודרכה גם מעט למורשת היהודית, אבל הדת שלה היא התיאטרון. פרט לשאיפות כשחקנית, היא עובדת כסדרנית בתיאטרון ומפגינה התלהבות מכל דבר. דומה כי היא תמיד מנסה לחייך ולכן היא אכן קורנת, אך לעתיים היא גם עומדת לקרוס מעוצמת הקרינה עד לרמה בה היא צריכה רופא.

משהו בסגנון המשחק של מרדר בסרט מזכיר את הסגנון של קיברלן – משחק מלא אנרגיה, קליל למראה אך יותר דרמטי מקומי, משחק אשר מעביר רגשות סותרים בו זמנית. יש לציין כי זה לא סרט של שחקנית אחת או דמות אחת. קיברלן מוציאה הופעות טובות מכל צוות השחקנים, כולל אנדרה מקרון בתור אביה של איריין, ששמו בסרט הוא גם אנדרה ויש לו גם כמה סצנות שלא קשורות ישירות לסיפור של בתו. גם השחקניות אשר לומדת עם איריין והגברים המחזרים אחריה הם דמויות לא חד-ממדיות, בסרט שמצד אחד חוגג את רוח הנעורים ומאידך מספיק לגעת בלא מעט קווי עלילה.

זה יותר סרט מסחרי מאשר סרט פסטיבלים והדבר לא נאמר לגנותו; יש לו מפיץ ישראלי וגם אם ייתכן וייקח זמן עד שיגיע להקרנה מסחרית, סביר להניח כי זה יקרה בסופו של דבר וסביר להניח כי הסרט יהיה מדובר למדי. בעיקר בקרב הקהל המבוגר יותר, אף כי זה סרט על נעורים. אולם, אין זה אומר כי השיח שהסרט עשוי לעורר הוא לא ראוי: הסרט הרבה פחות רדוד מרוב הקולנוע הצרפתי שמופץ בארץ, ומגיע לו קרדיט על סצנות בהם יש סוג של אנרגיה של מחול המשלבת כאב ורצון לביטוי עצמי ויצירת קשר. זה המצב בסצנות החיזור של איריין עם הגבר בו היא יותר מעוניינת וזה גם המצב בסצנת הסיום. היא לא סצנה שמשנה את פירוש היצירה, אבל כן הסצנה הכי טובה בה וכזו המסכמת את כל המתרחש דרך שורה של דימויים פשוטים.

הקרנות נוספות: שבת ה-25/09 בשעה 18:15 באודיטוריום

בן-אם – Son-Mother

לא ניתן לנתק את סרטה של מהנז מוחמדאי מן האקלים הפוליטי בו נוצר והנושא בו הוא עוסק – מעמד האישה באיראן. מוחמדאי עסקה בדיכוי נשים במדינה בסרטים תיעודיים שיצרה או סייעה להם, וישבה במאסר בהאשמת תעמולה נגד המדינה. הדבר ניכר בחלקו הראשון של הסרט, שנראה כדרמה המדגימה את קיפוח הנשים וחוסר הברירה של אם יחידנית באיראן בימינו. זה אמין ומשכנע, אבל גם מרגיש מוכר מדי בסגנון וגם בדילמות הניצבות בפני הגיבורה.

ליילה דואגת לבתה הפעוטה ולבנה המצוי לקראת גיל ההתבגרות, אך להעניק להם תשומת לב ראויה פירושה איבוד העבודה במפעל, עבודה בה היא סובלת מיחס בעייתי משאר העובדים בכל מקרה. הגאולה האפשרית מגיעה דרך הצעת נישואים מנהג ההסעה למפעל, אלא שלו יש בת מתבגרת והחברה לא תראה בעין יפה אם היא תחלוק חדר עם בנה של ליילה טרם הנישואים. ליילה לא מוכנה לוותר על בנה, אבל הלחצים והאתגרים נערמים. כאמור, משהו בחלק זה של הסרט היה לי מוכר מדי למרות שמוחמדאי עושה עבודה יעילה עם השחקנים. הסמלים בהם נעשה שימוש והדרכים השונות בהם הגיבורה מנוצלת נראו לי כהדגשת יתר של הנקודה.

חלקו השני של הסרט מיוחד ומקורי יותר. זהו החלק הקרוי על שם האם, אך ליילה כמעט אינה נראית בו. במקום זאת, בנה אמיר הופך להיות המוקד בעוד הסרט מראה את הפתרון הלא שגרתי שננקט לגבי מצבו, תוך שגם הוא נתון בסכנה בכל רגע. בחלק זה ניכר כי הסרט לא רק פועל היטב לפי התבנית, אלא גם פוסע בנתיבים מקוריים, כיאה לסרט שעל התסריט שלו חתום מוחמד ראסולוף (״אין רשע בעולם״), אחד מן הבמאים האיראנים היותר מוערכים בעולם בשנים האחרונות ומתנגד משטר נוסף. זהו קולנוע פוליטי שהולך בנתיב מוכר על מנת לגעת בקהל כמה שיותר גדול, גם אם ניכרת מודעות כי רוב הקהל הזה מצוי מחוץ לגבולות איראן. בסופו של דבר יש בסרט מספיק מרחב לדמויות כך שהסרט יהיה אפקטיבי לא רק כנייר עמדה. באותה נשימה, זה אמנם תוצר ראוי אך לא משיאי הקולנוע האיראני העכשווי.

הקרנות נוספות: שני ה-27/09 בשעה 10:00 באולם רפפורט
און-ליין: מה-21/09 עד ל-24/09

אחרי האהבה – After Love

מסרט על אישה מוסלמית באיראן, לסרט על אישה מוסלמית אירופאית. מרי נולדה למשפחה נוצרית, אבל את כל חייה העבירה כמוסלמית בעקבות נישואיה לאחמד הפקיסטיני. היא קיבלה לחלוטין את אורח החיים האיסלמי-דתי, גם אם היא זוכרת ילדות בתנאים אחרים. מרי ואחמד גרים בסמוך לצוקים הלבנים של דובר, משמע מקום שמצטלם נהדר וביום בהיר ניתן לראות ממנו את צרפת, בה אחמד עובד לעיתים.

כבר בפתיחת הסרט עולמה של מרי עובר טלטלות: אחמד נפטר במפתיע ומבט בחפציו חושף כי יש לו מאהבת בקאלה, העיר הצרפתית מן הצד השני של הנוף. מרי עולה על המעבורת במטרה להתוודע אל המאהבת, אבל היא לא מצליחה לחשוף את זהותה ובמקום זאת מוצאת את עצמה כעובדת ניקיון בביתה. בעודה לומדת עוד פרטים על החיים הכפולים של בעלה, הידיעה על מותו של אחמד עדיין לא חצתה את המים.

סרטו של אלים קאן מורכב מחומרים מלודרמטיים, אך הוא שקט ומהורהר כמו הגיבורה שלו. יש בסרט רגעים של קיטש, אבל רוב הזמן האווירה השקטה היא זו אשר מוליכה את היצירה. בסצנות רבות, ג'ואנה סקנלן הבריטית משחקת מול נטלי רישאר הצרפתייה, מפגש עתיר ניצוצות בין שתי מסורות שונות של משחק ושחקניות מדורות שונים. כל זה עובד היטב ואף יכול להפוך את הסרט להצלחה מסחרית בארץ, במידה והקהל לא יירתע מגיבורה שלובשת חיג׳אב על ראשה (אך מכסה את כל גופה) במשך רוב הסרט.

הקרנות נוספות: חמישי ה-23/09 בשעה 16:00 באודיטוריום

המעבר – The Crossing

מסתבר שהטרנד של 2021 הוא סרטי פליטים באנימציה. ייתכן כי הסרט הצרפתי הזה יבלע בתשומת הלב בין ״לברוח״ ו״איפה אנה פרנק״, אף כי הוא מציע חוויה שונה ואולי אף ייחודית יותר, בטח מבחינת סגנון אנימציה. הסרט צולל לתודעה של הגיבורה שלו כמעט בכל רגע, אך הוא עושה זאת מבלי לאבד שליטה ותוך גישה לא שמרנית גם כלפי המבנה הנרטיבי. למרות הנושא הקשה הוא כולל מהלכים של שילוב סיפורי פליטים ממקורות שונים וייצוג זמנים אנכרוניסטי במתכוון. זהו הסרט הראשון באורך מלא של פלורנס מיילי, אולם מאחוריה ניסיון עשיר כאנימטורית וציירת. הטכניקה בה בחרה בסרט זה מתבססת על צביעה על גבי זכוכית, מהלך אשר מקנה לסרט מראה ייחודי ומאפשר לשחק עם רמות שונות של מציאות וזיכרון אישי לאורך כל הדרך (עוד תמונה מתוך הסרט, בראש הפוסט).

הסרט מציג את סיפורה של קיונה, ציירת הנזכרת בחוויות הנעורים שלה, עת נאלצה לברוח ביחד עם אחיה אדריאל. הכפר שלהם נשרף, הוריה נעצרו במהלך המנוסה. קיונה עוברת בין הסתתרות ביער, גניבות עם חבורת פליטים, מקלט אצל אישה קשישה, או זוג אמיד שקנה אותה מסוחר ילדים. יש גם מחנה ריכוז מאיים ואפילו קרקס, בסרט שמבוסס הן על היסטוריה משפחתית והן על סיפורים של מיעוטים אחרים וארצות אחרות.

לפרקים דומה כי המפה בסרט היא מפת אירופה או כי הסרט מתייחס לאירוע אמתי ספציפי. לפרקים דומה כי זהו סיפורם של כל הפליטים הילדים/נערים. שני הרבדים נכונים לגבי הסרט שחוזר אחורה לעבר, אך מדי פעם מכשירים טכנולוגים מאלצים את הקהל לבחון מחדש הנחות לגבי מועד התרחשות העלילה. כל זה נעשה באנימציה חופשית ושימוש במבחר משתנה של צבעים, גוונים ויצירת אשליית עומק בציור על גבי הזכוכית. הדבר גורם לכך כי גם כאשר הסיפור מעט חוזר על עצמו, חוזר על סרטים אחרים או הולך למחוזות דביקים מדי, משהו באנימציה עדיין לוכד את העין.

הקרנות נוספות: ראשון ה-26/09 בשעה 18:00 בסינמטק
און-ליין: מה-22/09 עד ל-25/09