״קייט״, סקירת נטפליקס (ומקומו על הסקאלה מרובת סרטי המתנקשות שהופצו השנה)

מה קורה הקיץ עם סרטי מתנקשות? זה התחיל עם ״האלמנה השחורה״, סרט הסולו של סקרלט ג׳והנסון כגיבורת-העל המארוולית שהיא בעצם מרגלת קטלנית. אחר-כך היה תורו של נבות פפושדו לברוא יקום של נשים צולפות ב״מילקשייק אבק שריפה״, ואז המשיכו וטפטפו אל בתי הקולנוע ״סוכנת במלכודת״ (Ava) עם ג׳סיקה צ׳סטיין ו״הנוקמת״ עם מגי קיו, שעניינו פחות. במניין זה לא אחשיב סרטים שמכילים דמויות העונות להגדרה אבל אינן הראשיות (דוגמת ״עיני נחש״) כי גם בלעדיהם מדובר בכמות חריגה. לרוב אנחנו זוכים למתנקשת השנתית הבודדה ולסרט של צוות שלם. כך היה בשנה שעברה (״משבר זהות״, ״משמר האלמוות״), בזו שלפניה (״אנה״, ״המלאכיות של צ׳ארלי״), ואפילו לפניה (״דרור אדום״, ״מתנקשת ושמה מרי״). בסופש השבוע הצטרפו נטפליקס למסיבה עם ״קייט״ (Kate). כיוון שמככבת בו מרי אליזבת ווינסטד כמובן שצפיתי בו, והיה לי הרבה זמן לנסות לחשוב במהלכו מה פשר האינפלציה של סרטים בהובלת מחסלות מיומנות המתעקשים לספר את אותו סיפור.

לפני כן, כמה הסתייגויות הכרחיות. חלק מהסרטים שציינתי לעיל נדחו מספר פעמים והוזזו בתאריכי היציאה שלהם, כך שאולי הכל רק צירוף מקרים או הצטברות אקראית. בעיניי זה אומר שהפקק הזה היה נוצר מתישהו אחר, ובראייה רחבה כנראה שיש ביקוש, או צורך הפקתי, בסרטים הללו. יעידו על כך גם פרויקטים טלוויזיוניים כמו ״להרוג את איב״ הפופולרית, או ״האנה״ הפחות ידועה (הסדרה על פי סרטו של ג׳ו רייט). חשוב גם להזכיר שסיפורי מתנקשות לא חסרים בתולדות הקולנוע, או אפילו לפני כן, בפולקלורים וטקסטים עתיקים. יעל שהרגה את סיסרא, למשל, היא מתנקשת מפורסמת מתקופת התנ״ך.

בכל זאת, רוב הסרטים החדשים שהוזכרו לעיל בחרו כבסיס את דמות המתנקשת כפי שעיצב אותה הבמאי הצרפתי לוק בסון בתחילת שנות ה-90 בשני סרטים – ״ניקיטה״ ו״לאון״. בסון אולי לא המציא את הדמות אבל שייף אותה ויצר את התבנית המוכרת, על אישה צעירה או ממש ילדה שלא יודעת להבחין בין טוב לרע, הנלקחת תחת חסותו של גבר המלמד אותה לרצוח (או משחרר את הפוטנציאל החבוי בה) והופכת למחסלת שתישאר קשורה אליו בהמשך. זה מה שקורה לא רק ב״קייט״ אלא גם בסרטים אחרים מהשנתון הנוכחי. לכן חשבתי שיהיה מעניין לשלב גם אותם בדיון ולנסות להרחיב את התמונה. אבל נתחיל עם סקירה קצרה של המותחן הנטפליקסי לטובת מי שהגיעו רק בשבילו.

הבסיס העלילתי הרזה במתכוון של ״קייט״ הוא אחד הרבדים הכי מעניינים בסרט. הוא עוקב אחר מתנקשת מיומנת שמתכננת לפרוש אחרי ג׳וב טראומתי, משוכנעת על ידי המפעיל שלה (וודי הרלסון) לחיסול אחרון, ומפספסת – לראשונה בקריירה. היא מגלה שהורעלה, מקדישה את היממה האחרונה שלה למציאת האחראים ולביצוע נקמה, כל זאת בזמן שהיא עצמה נרדפת וזמנה קצוב. זה גם לא פשוט כשמדובר ביאקוזה, המאפיה היפנית הידועה לשמצה, בטח לא כשזירת ההתרחשות היא שטחי הצייד שלהם ברחבי טוקיו הניאונית.

אחת המטרות של תפירת פרויקט תבניתי למידותיה של כוכבת מבוססת הוא להוכיח שהיא יודעת גם לכסח ולהוביל. כפי שהתלוננו כאן לא פעם, גיבורות ״חזקות״ הוא טרנד שצריך לחלוף ולפנות מקום לשלב הבא. אבל ווינסטד לא מצטרפת לרשימה של כוכבות שמתנסות לראשונה בהובלת מותחן פעולה בו הן מגלמות מחסלות, כפי שעשו באחרונה בלייק לייבלי, ג׳ניפר לורנס, או טרג׳י פי. הנסון. היא גם עדיין לא שרליז ת׳רון או אנג׳לינה ג׳ולי, כוכבות אקשן שהוכיחו את עצמן שוב ושוב. אבל אחרי הצפייה ב״ציפורי הטרף״, בו גילמה דמות של מחסלת נבוכה חברתית בשם ״הציידת״, כל מה שרציתי בשבילה הוא סרט מתנקשות משלה. מצד אחד קיבלתי את מבוקשי, כי ווינסטד בועטת בכל-כך הרבה ישבנים בסרט הזה עד שנשחקו לה הסוליות. היא גם שוב מתגלה כשחקנית מעוררת אמפתיה וכגיבורת פעולה שלא מעוררת גיחוך כשהיא עושה פרצוף רציני או משועשע לפני מהלומה. פשוט כיף איתה. מצד אחר, תמיד צריך להיזהר במשאלות כי אתה לא יודע מה עוד תקבל.

הבמאי סדריק ניקולא־טרויאן ("הצייד: מלחמת החורף") יודע שבאנו בשביל האקשן. אבל למרות הגב הכלכלי של נטפליקס, הוא מתקשה לספק את הסחורה. לדוגמה, בשלב מוקדם למדי ישנו מרדף מכוניות כל-כך מונפש, עד ששכנעתי את עצמי שהדמויות משחקות ביניהן בפלייסטיישן ולא באמת רוצות שנאמין כי הן דוהרות ברחובות טוקיו. גם רוב סצנות הפעולה מלאכותיות למראה, עם כוריאוגרפיה מסומנת מדי המנסה לחפות על היעדר יצירתיות בעודף שפריצים של דם. אבל היעדר ייחוד ויזואלי ומחסור אנרגיה קינטית שמתפוצצת החוצה מן המסך, פירושם שאפשר לראות ולהרגיש את דלות החומרים הסיפוריים בכל שלב של הדרך.

על הקולב העלילתי השדוף תולה התסריט של אומייר אלים (״איום מיידי״) קצוות פרומים של עוד לפחות שלושה קווי סיפור. האחד הוא ניסיון לבנות מערכת יחסים מורכבת בין המפעיל שמגלם הרלסון ובת חסותו, שבעיניי כשל בכל רמה אבל איכשהו גם לא הפריע לסרט. השני הוא רצון להאניש את המטרות ההולכות וגדלות של קייט הגוססת, מה שדווקא מצליח חלקית בזכות השחקנים היפניים. בעיקר שני בוגרי ״איצ׳י דה קילר״: טדאנובו אסאנו, שהתבזה קלות בתור ריידן ב״מורטל קומבט״ לאחרונה, וג'ון קונימורה הוותיק והטוב. שניהם עושים הרבה עם מעט, מה שקשה לי לומר על מיכאיל הויזמן בהופעת אורח שיכול היה לבצע גם בקבוק יין עם קצת עזרת מחשב.

עלילת המשנה השלישית שייכת לדמות עם הכי הרבה זמן מסך מלבד קייט – ילדה בשם אני (Ani) אותה מגלמת מיקו מרטינו, שזהו לה סרט ראשון. דרכיהן של השתיים מצטלבות אחרי פישול של הגיבורה, שפורשת חסות על הקטינה בשילוב של אחריות ורגשות אשם, מה שמעמת אותה עם מי שהיא ומה שהיא עושה למחייתה ומשפיע על חשיבתה על העתיד. קו העלילה הזה מזכיר מאוד את מה שקורה ב״מילקשייק אבק שריפה״, שידע לנצל אותו טוב יותר. בשני הסרטים יש גם סצנות אקשן דומות מבחינת לוקיישן, למשל חדר סטרילי שנצבע בדם וכאוס (מרפאה באחד, חדר סועדים פרטי בשני). הגיבורות אפילו חולקות אהבה למשקה ספציפי וסמלי, אבל של ״קייט״ מוגז ולא מופיע בכותרת. אם כי ״בום בום למון״ הוא שם טוב יותר לסרט מאשר סתם קייט. בכל מקרה, זה הזמן מבחינתי לפזול אל מתנקשות נוספות מהעת הנוכחית ולשחק מצא את ההבדלים.

״קייט״ ו״מילקשייק״ אינם היחידים השנה עם עלילת המתנקשת שמאומצת בידי מחסל מבוגר בעודה ילדה יתומה, גדלה להיות אישה קטלנית וצריכה לכפר על משהו שקרה בג׳וב האחרון שלה. כך מתחיל גם ״הנוקמת״ (The Protege), החדש מבין סרטי הקולנוע שברשימה בה עוסק פוסט זה. סמואל אל. ג׳קסון הוא איש הצללים, מגי קיו היא מי שתתבגר להיות קטלנית, ואחרי שנלמד לאמוד את כוחם בבוקרשט, הסרט ינוע בין לונדון לבין וייאטנם שם החל הסיפור. כדי לא לעורר חשד, ומתוך תשוקה למקצוע, הגיבורה עובדת למחייתה בספרייה. נחשו לבד האם יתרחש שם שוט-אאוט, כמו ב״מילקשייק אבק שריפה״. עוד אחד מצירופי המקרים האלה שמפוצצים את המוח, בין אם מועדי יצירת הסרטים הללו היו יכולים לאפשר העתקה ובין אם לאו.

הסיבה שצפיתי ב״הנוקמת״, חרף הפצרותיה של לירון לא לטרוח, היא זהות הבמאי – מרטין קמפבל. חסד הנעורים שאני זוכר לבמאי האקשן המיומן השכיחו ממני ששני הסרטים האחרונים שלו היו ״נקמה זרה״ חסר הייחוד ו״גרין לנטרן״ שחיבל לו בקריירה. לצערי הרב, מדובר בפסילה שלישית והחוצה, כפי שאומרים האמריקאים. קמפבל עדיין לא שכח איך להעמיד מצלמה או לערוך סצנה, אך מתקשה בדברים פשוטים יותר כמו סיפור קוהרנטי או יצירת קשר בין הצופה והמתרחש על המסך. גם ההחלטה החוזרת להכניס דמות אל תוך חדר אחרי שהאקשן כבר נגמר, נראית כמו שיטה לחסוך בתקציב ולא כאמצעי סיפורי. אבל זה לא שהיה לבמאי הרבה סיכוי עם התסריט של ריצ׳רד וונק. גם הוא מקצוען בדרך כלל אבל הפעם כנראה חיטט בשאריות משלל תסריטיו (״נקודת שוויון״, ״המכונאי״, ״16 רחובות״) והדביק קולאז׳ סיפורי בלתי מובן בעליל. קבלת ההחלטות של הדמויות גרועה מזו של היוצרים, הלכה והפכה לתמוהה ככל שהסרט התקדם. לבסוף ויתרתי על ניסיון להבין מה קורה ועברתי לבהייה בלבד.

סרט כמו ״הנוקמת״, המגרד את ההגדרה של גנרי מלמטה, יכול לקום וליפול על הופעות המשחק באספקט של יצירת חיבור לדמויות, ובהיעדר הברקות בימוי. אז אמנם מגי קיו היא מישהי שראוי לשכפל כשנגיע לשלב הזה בהיסטוריה האנושית, אבל הפעם היא מסתדרת יותר עם הצד הקשוח מאשר הפגיע. זה משונה כי היא כבר הייתה ניקיטה ברימייק האמריקאי והטלוויזיוני למקור הצרפתי, האמטיפוס (נו כמו אבטיפוס) של כל המתנקשות השנה. ג׳קסון מנסה קצת אנטי-טייפקאסט ואותי באופן אישי הרתיע, אבל הליהוק המוזר של הסרט הוא ללא ספק מייקל קיטון. הוא נכנס בסערה אל חייה של הגיבורה כאופציה רומנטית, בסצנה מחרידה. אני לא כותב זאת מגילנות או חלילה מגזענות, אבל משהו בכימיה שלו עם השחקנית הראשית היה מקולקל. להבדיל, יש לו אחלה סצנה קצרה עם אורי פפר, שהגיח להפתעתי בשלב מאוחר. לא מפתיע כמו התפקיד של רוברט פטריק, שכמו במקרה של רוב הקאסט בעיקר שמחתי לדעת שהוא קיבל משכורת.

נותרה השאלה מן הפתיחה – למה? מדוע כל-כך הרבה סרטים ניסו השנה לספר את אותו סיפור, שבוצע בשלמות בשנת 1990 בידי סרט צרפתי ששב ומתגלה כמשפיע. האם ליוצרים היה חשוב לספר את הסיפורים הנשיים האלה, על מי שצריכה להשתחרר מאחיזה גברית ואולי גם לחנוך בת חסות משלה? כנראה שלא בכל המקרים. היוצרים הגברים אמנם חוגגים את הדמויות הנשיות הקטלניות שלהם, אבל ממקום אחר. האם הקהל צורך את הסרטים הללו בתאווה? אם לשפוט על פי מצב קופות הכרטיסים, מגפה או לא, התשובה שלילית כמו בדיקת הקורונה האחרונה שלי. אפילו החסינות של מארוול לא תקפה, אלא אם דיסני יגלו לנו יום אחד את נתוני הצפייה הביתית של ״האלמנה״ (ויסתבכו עוד יותר עם הכוכבת שלהם). רגע, שמא האולפנים שולחים את הכשרונות שלהם למצוא את גיבורת האקשן הבאה? כאן כבר מתחילה לבצבץ האמת. כנראה שקל יחסית לאשר פרויקטים של ״אקשן נשי״ אם ניגשים איתם לגופי הפקה והפצה, משום שלאורך ההיסטוריה יש מחסור בכאלה ובשנים האחרונות יש ניסיון נואש להדביק את הפער. אבל תחליפו את המגדר של הגיבורה ברוב הסרטים לעיל והם לא ישתנו מהותית.

היוצא מן הכלל הוא ״מילקשייק אבק שריפה״, שלפחות מכיל מוטיבים כמו אמהות ואחווה נשית. ואיך שלא מסתכלים על זה, בעיניי ״מילקשייק״ מסיים את הקיץ עם ידו על העליונה. אפילו מי שביקרו אותו באופן מאוזן, כמו הטקסט של לירון אצלנו, ודאי יסכימו שבהשוואה לשאר הוא המצטיין השנה בתחומו. ממש כפי שאני מסכים שיש לסרט את נקודות החולשה שלו, או מודה שלצד רגעים מקוריים הוא נשען על הרבה מן המוסכמות הז׳אנריות הקבועות, אבל יש לו גם כל-כך הרבה לטובתו: צילום ועיצוב פריים שניכרת ההשקעה בהם, פסקול שאפשר לזמזם (או לשרוק), הומור שגם עובד (למשל בדיחת הערפדים של השנה בלי שורה אחת של דיאלוג), תחושה שהמעורבים לא סתם באו ליום עבודה, אקשן מתוכנן ומבוצע היטב, ואפילו לא מעט דברים זכירים, מהז׳קט של הגיבורה ועד סצנת הדיינר האחרונה. אם נסכים שהסרטים האלה בעיקר (או רק) מנסים לבדר ולא בהכרח לומר שום דבר, הוא היחיד שנהניתי מיותר מאלמנט בודד שלו. מה שאני לא יכול לומר על ״הנוקמת״ או אפילו על ״קייט״. הם קיימים בעיקר כדי להיות מקור להשוואה, בין אם רף תחתון או אמצע הדרך.