“קנדימן", סקירה לגרסת 1992

כבר ציינתי פה בעבר שאחת הדרכים הנוחות עבורי להעריך סרט היא איזה טעם הוא מותיר בזיכרון ככל שחולף הזמן. פרטי העלילה ברובם עשויים לדהות ואפילו להיעלם בחלק מהמקרים (למעט סרטים שנחקקו עקב ריבוי צפיות או רושם עז ברמת הנרטיב). מה שנשאר הוא גחלים של תמצית, סצנה פה, רגע מכונן או זניח שם ותחושה. וכעת כשהעיבוד החדש של "קנדימן" (Candyman) כבר באקרנים, וככל הנראה לא יעמוד בציפיות של מי שחיכו לו כמו שאפשר לגלות בסקירה של אור, שמחתי לחזור לצפייה שנייה וכתיבה על המקור. רציתי לבחון אם מה שזכור כסרט חכם ושונה ממה שהתקציר שלו עשוי לבשר עליו עדיין עובר ככזה. ואפשר לגלות במיידי: כן. הוא בהחלט ראוי לצפייה ועדיין עובד כסרט מרענן בנוף האימה, גם היום.

את סרט האימה מ-1992 ביים ברנרד רוס, שגם כתב את התסריט לפי סיפור של סופר ותסריטאי האימה קלייב בארקר ("הלרייזר"). הוא עוסק באופן שבו המטאפורה שהיא קנדימן (טוני טוד), דמות רצחנית מאגדה אורבנית, עושה שמות בקומפלקס מגורים נוראי בשיקגו. היא רודפת גם את הלן (וירג'יניה מדסן, שאיננה ג'יליאן אנדרסן, למרות שבכמה שוטים הן נראות בדיוק אותו הדבר) שבאה לחקור את התופעה. הלן עובדת על התזה שלה באוניברסיטה שבה נראה שיש אי אלו פרופסורים שמתמחים בנושא, כולל בעלה, טרבור (סנדר ברקלי), שמוקף בסטודנטים מעריצים ובפרט סטודנטית אחת שנראית לה קצת נבוכה מדי בנוכחותה. הלן ושותפתה לעבודה על התזה, ברנדט (קאסי למונס, שהפכה מאז לבמאית ותסריטאית בעצמה) מגלות שיש איזה עניין שחוזר על עצמו עם האגדה האורבנית על קנדימן.

האגדה מתוארת, כמיטב המסורת, כמשהו שמישהו משוכנע שהוא מכיר מישהי שזה קרה לחברה/בן דוד/שכנה/חתול שלה. והיא הולכת כך: אם תגידו "קנדימן" מול המראה חמש פעמים (ואם אתן במקרה בתולה שבדיוק מתכננת להיפטר מהעול הנ"ל אז בכלל), יגיח מאחוריכן גבר מבעית עם יד אחת כרותה שממנה מגיח קרס גדול, ינשוף בעורפכן וזהו, כנראה שהלך עליכן. זה חמוד, וזה מזמין סצנה של בחורה צעירה בחזייה עם חבר דוש כי למה לא. נשמע טיפוסי לסרטי אימה אפילו. אלא שבניגוד להנחה שכל מה שהולך לקרות מעכשיו הוא אנשים שיגידו את שמו חמש פעמים מול המראה וישחררו מסע חיסולים סלאשרי משפריץ וצעקני אל המסך, קורה כאן משהו קצת אחר.

זה לא שחסר בסרט דם, אבל האופן שבו הוא מתנהל בין הקורבנות שקנדימן גובה אינו בנוי כמו סלאשר קלאסי, לא במבע שלו ולא בנקודת המבט שלו או בקצב. יש כאן קצת משחק עם הציפיות שלנו בקטע טוב. מי שמסומנת כגיבורה של הסיפור, והיא אכן כזו, היא הלן החוקרת שמגיעה לשיכוני קבריני-גרין בשיקגו יחד עם ברנדט, כשסיפור אחד על קנדימן מגיע עם הוכחות. לא בדיוק על קיומו, אבל על מישהי ששילמה מחיר בחייה. ואם יש גופה, אולי האגדה האורבנית היא יותר מסתם קשקוש, או משהו שדרי המקום משליכים עליו את הקושי הבלתי נסבל של חייהם. זו לא פרשנות שלי, הלן ממש אומרת את זה. טוב שהיא גם אומרת בשלב מסוים כמה דברים שמעידים על המודעות שלה לכך שהיא אישה לבנה שמגיעה עם כל ההגנות הפריבילגיות שלה לרחרח בשכונה השחורה, הענייה ומוכת הסמים והאלימות. בכך היא עוזרת לנטרל את הרמת הגבה שלנו כשברור שהיא האישה שנבחרה כדי לגלות יחד איתנו מה המקור של קנדימן.

היא מגלה את הרקע ממרצה יהיר, ומבינה שאין דמות הולמת יותר מקנדימן, גבר שחור שהעז לנהל מערכת יחסים עם אישה לבנה בשלהי ימי העבדות, להפוך לסמל של מתחם עוני והזנחה שהמשטרה לא טורחת להיכנס אליו או לענות לקריאות מצוקה ממנו, אלא אם כן צבע העור שלך בהיר יותר. הלן הולכת לחטט במקומות לא לה, בעקשנות אינטלקטואלית גם אם ידידותית. היא נחושה למצוא מידע מלהיב שיהפוך את התזה שלה למשהו שמישהו ירצה לפרסם. בדרך היא גובה עדויות על מקרי רצח אמיתיים שהתרחשו במקום, מתיידדת עם שכנה (ונסה וויליאמס) וכמובן לא מפחדת, כחלק מהסקפטיות השכלתנית שלה, לומר את שמו של קנדימן חמש פעמים מול המראה.

את מה שקורה בהמשך אפשר לקחת לכמה מקומות. בלי להיכנס לספוילרים אלא רק לתיאורים כלליים של העלילה והתמות, יש כאן שוב משחק עם ציפיות, בפרט לגבי כלפי מי מופנית האלימות בסרט, מי ייפגעו, מתי ואיך. בזמן שגיבורות קלאסיות של סלאשרים, השורדות האחרונות (Final Girls) נמצאות בדרך כלל במשחק של צייד וניצודה עד שהוא עובר היפוך תפקידים לקראת הסוף, כאן יש גרסה קצת אחרת של התבנית. הלן אכן מסומנת כמטרה על ידי קנדימן, אבל מה שקורה בדרך מציב שאלה נוספת לגבי דמיון מול מציאות, ולגבי מה שבאמת מפחיד ומערער אותה כל כך. הסרט משחק בכל הכוח על פחדים גזעניים אמריקאיים נושנים, על הפרא השחור שיחמוד את הנשים התמימות ויעשה בהן כרצונו. כל סיפור הרקע של קנדימן סובב סביב הנושא הזה, שלא לומר מפרט אותו בדיוק. בנוסף, הסמליות של הקרס הגדול איתו קנדימן משסף את הקורבנות שלו מלמעלה עד למטה חדה, פאלוסית וברורה.

הסרט מדבר על הגזענות המובנית בתוך החברה האמריקאית, כאשר ההתעניינות והסיוע מאדם לבן, במקרה הזה אישה לבנה, מגיעה עם סקרנות ופליאה ממי שעובר אצלה כשונה ואחר. זו היקסמות מסטריאוטיפ וממצב קשה קיים לטובת מחקר, לטובת טובתה האישית קודם כל. הלן מצביעה על אי הצדק שבמצב, אבל גם היא מגיעה קודם כל כדי להנציח אותו ולהרוויח ממנו, לאו דווקא לעזור למי שנרמסים בתחתית. הנוכחות שלה מעוררת עניין אבל גם גורמת נזק. מצד שני, החיטוט של הלן בפצעים ישנים ובמיתוסים מוביל בהדרגה לתהליך של טיהור. שוב, בהובלה של אישה לבנה, מעין קלישאה של מושיעה גדולה כי ככה אמריקאים אוהבים לתפוס את עצמם, אבל כאן יש ניואנסים שמציגים מבט ביקורתי עליה, ולכן גם מובילים אותה לשאת באחריות מסוימת.

הסרט גם מייצר חיבור בין קנדימן להלן ומשווה ביניהם, וכך רק מדגיש עד כמה הם לא שווים. לא באופן שבו הם חוו בגידה, לא בבנייני המגורים המייצגים את שניהם (הלן גרה בבית דירות שהיה אמור להיות אותו סוג של קומפלקס עלוב, אבל הנוף בו יצא טוב יותר ולכן שופץ ושודרג) ולא במה שהם מייצגים. במתח המיני הבין-גזעי שהסרט בונה ביניהם יש גרסה דמונית של גבר שחור שמגיח מהצללים, רודף ומאשים אישה לבנה בשם כל המין שלה, ומולו אישה שנחשבת להיסטרית על ידי הסביבה שלה וחשה שהיא נזנחת ונותרת לבדה. הראשון מייצג ומפנה אצבע מאשימה כשהוא מסמל היסטוריה עקובה מדם של לינצ'ים ופחד ומותח את הקו מאז ועד היום. השנייה מעוררת הזדהות ומותחת קו בין קלישאה של דמויות מהעבר של נשים שנהגו לכלוא בעליות גג בגלל שהן נחשבו למשוגעות. היא מותחת קו ברור של מישהי שגם עכשיו נאבקת כדי להשמיע את הקול שלה ולעבור דרך הקטנה והטרדה רק כדי לקוות שיהיה לה סיכוי.

"קנדימן" המקורי הוא סרט על סמלים וייצוגים, וכשהוא מעמיד את שתי הדמויות המרכזיות בו אחת מול השנייה הוא מצליח בו זמנית גם לחדד את ההבדלים ביניהן, ובכל זאת גם להראות את קווי הדמיון: קנדימן הוא החוויה השחורה באמריקה, הלן היא החוויה הנשית. אבל אל תצפו מהם לאחוות מדוכאים או איחוד מאבקים, או לפחות לא באופן מפויס. קנדימן הוא כוח של פחד, דיכוי ונקמה, אבל הוא פוגע קודם כל ב"אנשים שלו". הלן אחראית לנזק רב בעצמה, אבל היא גם זו, למרות כל המודעות העצמית, שמסוגלת לראות את קנדימן בתור מה שהוא. זה כולל גם לנסות ולהיאבק על החשיפה שלו, ולעצור את מעגל הדמים, הדיכוי והפחד.

בתור סרט שנשען על "ליל המתים החיים" מ-1968, ויצא כמעט באותה שנה כמו "האנשים מתחת למדרגות", והרבה שנים טובות לפני הפוליטיקה השנונה של "תברח" ו"אנחנו" של ג'ורדן פיל, "קנדימן" מחזיק גם היום כנדבך חכם ורלוונטי. גם אם יש בו חלקים שמסבירים וחוזרים על עצמם יותר מדי, והוא לא כתוב באופן הכי חינני או אלגנטי בעולם. אפשר לסלוח לו על זה, כי הוא מפצה עם סיפור וקצב מצוינים.