פסטיבל ירושלים 2021: "טלה"

מסך לבן וקולה של רוח קרה, שאפשר לטעות ולתעות בה כרעש לבן, מציפים את המסך הגדול. בין לבן של שלג ולבן של שמיים אפשר לראות בין משב אחד למשנהו סימני חיים. סוסים שמנמנים עבי פרווה לשגשוג בקור פוסעים על צלע של גבעה בנוף המתעגל. הם מפנים דרך, מישירים מבט חושש אל נקודת המבט של המצלמה, שאין לנו ספק כעת, איננה סתם נושבת, זו ישות כלשהי שנושמת דרכם, מפלסת את נוכחותה בדרך אל בית קטן ומואר לבדו, עם אישה שמגישה ארוחת ערב בחלון. היא מתעכבת עליה, לוכדת את המבט שלה בדיוק לשנייה מספקת יותר כדי שנבין שהיא היא הליבה של הסרט שלפנינו, וממשיכה בדרכה – אל הדיר, אל הכבשים המבויתות שמבחינות בה אך אין באפשרותן להתנגד או לברוח, רק לפעות בהכרה ואולי מחאה על העומד להתרחש, מבהירות לנו שכל מה שעומד לקרות מעתה ואילך, ואולי מאז ומתמיד – הוא בלתי נמנע. 

כך מתחיל "טלה" ("Lamb"), בכורת הבימוי המצמררת של ולדימיר יוהנסון לפי תסריט שכתב יחד עם שיאן (תסריטאי שהוא גם מלחין ומתהדר בהיעדר שם משפחה). וכעת אחזור משפט אחורה, כי הצמרמורת של הסרט האיסלנדי שנוכחת ומפתיעה גם ברגעים אלו ממש תוך כדי כתיבה, שבועיים בדיוק אחרי הצפייה בו, לא נובעת מהז'אנר אליו מייחסים אותו. ובגלל שכמו שכתבתי בפוסט ההמלצות והאזהרות של הפסטיבל, הסרט ראוי שתצפו בו, אעשה תיאום ציפיות קטן. יש בו מרכיבים שלקוחים מסרטי אימה או מתח. כן. בסצנת הפתיחה יש תחושה מבשרת רעות כפי שתיארתי, וזו לא מרפה לכל אורכו. יוהנסון הוא גם טכנאי אפקטים מיוחדים שלקח חלק באומנות שלו ב"רוג אחד: סיפור מלחמת הכוכבים", "מהיר ועצבני 8" ו"מלחמת המחר", מה שמוסיף לציפייה שידהים אותנו. ובזמן שטוב להשאיר אותנו דרוכים, אל תהיו דרוכים מדי בציפייה למחווה חדשה לסרט קלאסי שכבר ראינו ואתייחס אליו בהמשך, בשלב הספוילרים (אחרי אזהרה, כמובן). כשיש מקום לאפקטים הם אכן מצוינים, אבל הם לא יהיו מה שתחשבו שהם יהיו, כנראה. תנו ל"טלה" להיות מה שהוא. וזה, אם אנסה לתמצת במשפט שלא מסגיר יותר מדי, סרט ששולח יד, מוחץ ומחיה מחוזות נפשיים כמוסים יותר או פחות (תלוי בצופה כמובן), שמציג ניסיון להתמודד עם אמת כואבת בקיום האנושי המשפחתי. 

זה אולי נשמע עמום ועמכם ועמכן הסליחה, אז אעבור כעת לתאר את העלילה בקווים קצת יותר כלליים כדי שתדעו למה תיכנסו. "טלה" מפגיש אותנו עם מריה (נומי ראפאס, שמדברת כאן איסלנדית לראשונה על המסך, כך הבנתי, שפה שהיא דוברת מילדותה אותה בילתה שם) ואינגבר (הילמיר סניר גודאנסון שכנראה טעיתי 47 פעמים בניסיון לאיית את שמו בעברית), זוג שמגדל כבשים למחייתו בחווה מרוחקת בלב מרחבים מוריקים ומושלגים בהתאם לחילופי העונות. השלווה הפסטורלית עם הנחל המפכה לצד הבית, או הדממה המעיקה, תלוי איך טבע מפעיל אתכן ואתכם, משתנה כשאחת ההמלטות של הכבשים מביאה אל העולם טלה עם מאפיינים יוצאי דופן. מריה ואינגבר מאמצים את השה ומגדלים אותו בבית פנימה, מוסיפים נדבך משנה חיים אל האינטימיות הזוגית שלהם. 

במהלך הצפייה בטיפול המסור של הזוג, הסקרנות ואולי החשש שלנו, נשמר ואף מתגבר. לוקח זמן עד שתגלו מה בדיוק קורה כאן ולמה, וגם אם אפשר לשער, הסרט עושה עבודה נהדרת של בניית מתח והחזקת מי שיצפו בו על קצה הכיסא מתוך רצון פעיל להבין, לדעת. הוא גם משכיל לא למתוח אותנו יותר מדי, אלא להשביע את הרעב בדיוק בזמן הנכון. הוא מונע מהמתח להפוך למלחמת התשה, והופך את הסקרנות לחומר בערה שיחמם ויבלבל אותנו לקראת המשך העלילה. והעלילה במהלך 106 הדקות מתקדמת לכאורה לאיטה. שוטים פתוחים מאפשרים ליהנות או להיבהל (שוב, תלוי בטעם) מהנוף, טבע מפעים של גאיות ופסגות, נפילות וירידות, פרנסה וסכנה, שבמרכזו זוג בני אדם שחיים את חייהם בהרמוניה לא שלמה. אלו גם מובילים אותנו לתוך הבית, לתוך הדיר או לתוך הטרקטור הגדול (או קומביין? אולי זה קומביין) שם הם סוגרים על מרינה ואינגבר, מתקרבים אליהם כדי שנפענח איך הם מרגישים ומתנהגים, אילו בחירות הם עושים ונניח למה, ונתעמת עם כך שאלו לאו דווקא ההתנהגויות שעולות בקנה אחד עם מה שחשבנו שנכנסנו לראות, עם איך שחשבנו שיגיבו. 

כתבתי שהזמן בסרט מתנהל בעצלתיים רק לכאורה. הוא מצליח לייצר גם עניין ואמפתיה לדמויות הראשיות שלו, וגם שילוב מבלבל של הפתעה, חמלה ואולי טלטלה (סליחה אני לא מצליחה לשחרר את משחק המילים הקט הזה). המשחק מצוין ואמין, למרות ששמעתי תלונות מהקהל על האופן שבו הציגו תגובות למשחק ספורט בטלוויזיה שלא עברו כריאליסטיות. לא יודעת, בשלב הזה אהבתי את הדמויות מספיק כדי פשוט ליהנות איתן מהמשחק גם אם הן התגובות שלהן תיאטרליות להפליא בכמה רגעים.
הכל בסרט אסתטי, מבחירת הצבעים של הבגדים שהדמויות לובשות, דרך הכלב והחתול שמשתלבים כל כך יפה עם הריהוט והנוף, וכלה במיזנסצנות עצמן, באופן שבו החלל מאורגן סביב הדמויות. הסייג היחידים שאפשר לציין הוא לגבי עלילת משנה שמכניסה קצת בטן לסרט ומוסיפה לו סיבוך קטן שמרגיש כמו מרכיב קצת זר בעלילה. מה שקורה הוא בחלקו השני של הסרט מגיעה דמות חדשה, ועל פניו יש בנוכחות שלה משהו מיותר. היא מוסיפה עוד ציפיות לסיבוכים שלאו דווקא יגיעו, או שוב, לא באופן שהיה הגיוני שיתרחשו. הדמות הזו מביאה אתה גוונים מעולם אורבני נוקשה ומנוכר יותר, ומספקת כמה רגעי הזדהות וצחוק שנשמעו היטב בקהל, כשהיא מעניקה לנו פתח לתגובה של "האדם הסביר" לסיטואציה החריגה שהיא הסרט. מעבר לכך היא מייצרת כל מיני מפגשים עם מריה ואינגבר, יחד ולחוד, מגלה לנו עוד מעט עליהם וקצת מורחת את העלילה מצד אחד. כאילו נעשה כאן מאמץ לעבות את התסריט, להקליל אותו מעט, להנגיש וגם להגיע לאורך של פיצ'ר. 

מצד שני, נקודת המבט שהיא מספקת מוסיפה עוד נדבך של תחושות, מאשרת לנו להיות קצת בבלבול מול המתרחש, ולחשוב מה הייתה התגובה שלנו, בתור בני הזוג או מי שמגיע ולפתע מבין שדברים אינם כפי שהיו, ושקורה כאן משהו משונה, משהו שאפשר להתקומם נגדו בכל נים מנימיך או לנסות ולהבין אותו. זה מוביל אותי למרכיב החזק בסרט שבעיניי הופך אותו לצפייה רוויית תחושות כל כך, שלא עזבה אותי עדיין. הקשר בין הרובד הגלוי לסמוי שלו, בין הטקסט לסאבטקסט, בנוי באופן שרק מחזק את שניהם, יחד ולחוד. זו מלאכת תפירה שפועלת עלינו כמו שמיכת טלאים רכה ומנחמת אך גם מחוספסת. בו זמנית ניתן להרגיש את החיבורים עליה, אי אפשר לשכוח מהם לרגע, אבל יש לה שני צדדים, ושניהם יכולים לעטוף אותנו, ואפשר להתבונן בהם, פעם רק על צד אחד, או רק על צד אחר, או לנסות לתפוס אותם יחד, להתרגש, אולי להיבהל, להתפעל. 

העלילה של "טלה" כפי שהיא מעניינת ומספקת דיה בעיניי. היא לא מאכילה בכפית בשום שלב אבל כן נותנת לנו מספיק מידע כדי שנתבונן בדמויות כעל בני אדם, שנרגיש שיש לנו היכרות איתם. מריה קצת יותר אחראית וחד משמעית, אינגבר פרקטי אבל גם קצת יותר קל דעת, קצת פחות שקוע בעבר שלהם, אם כי לא פחות רגשני ממנה. הם משלימים זה את זו גם אם ההבדלים בפיתוח הדמויות שלהם דקיקים. והטלה שאיתם על כל ההתרחשות שמגיעה עמו מובילה אותנו יחד איתם לתוך סיפור שמרגיש פולקלורי (יש גם התייחסות לסרט שקשור בפולקלור בו הם צופים, שלא הצלחתי לזהות), כמעט כמו חלום, אבל באותה נשימה מקפיאה עובר כאמין להפליא. והנרטיב שנמצא קצת מתחת לפני השטח, אם תבחרו לקרוא אותו כפי שאני קראתי ועל כך עוד רגע בספוילרים, רק מחזק את הסיפור שמתחתיו הוא מצמיח שורשים ומטפס עד אלינו. יש כאן זרעים של יחס האדם לסביבה ולטבע, של טבע האדם מול הרצונות שלנו להיות בעלי שליטה על עצמנו, של התמודד עם עצב גדול ועם אובדן אותה שליטה או תחושת ביטחון שכל כך נרצה לבסס עבורנו, במיוחד בתא זוגי ומשפחתי. ועל האופן שבו אנחנו נתעמת, בלית ברירה, עם מהות שאין ביכולתנו לשנות. 

ועכשיו, ספוילרים. 

אם למדוד את "טלה" בהתאם לתמצית שנשארת ממנו בזיכרון שבועיים אחרי הצפייה, הוא עדיין טרי להפליא. בכנות, יש לי עדיין צמרמורות וכמעט הגעתי לסוף הטקסט שלי. אני מקווה בכל מאודי שעלילה שלו תיוותר בי בהירה עד שאוכל לצפות בו שוב. אולי זה יצליח כי כל כך שמחתי בו (למרות ששמחה היא מילה משונה לתאר אותו), שפשוט סיפרתי אחרי כמה ימים את עיקרי המתרחש בו לבן הזוג שלי, בהסכמתו כמובן. עד כדי כך הוא עורר צורך לחלוק ולדברר את מה שפועה בו, את מה שהוא, אולי, רוצה להגיד. ובינתיים מה שנחקק ממנו היא הפתיחה שתיארתי, כולל המסגור של מריה בחלון, לצד הגילוי שמגיע בסוף החלק הראשון של הסרט, וחושף בבת אחת את הטלה בכל גופו, את מה שחשבתי שעומדת להיות מפלצת דמונית, והבנתי מהר שלא, לא בדיוק. הרגעים הנוספים הם שחזור מבדר של הקליפ של אחיו של אינגבר מהימים בהם היה בלהקת פוסט פאנק-אינדסטריאל, משהו עם בגדים שחורים הדוקים ומבט חמור לתנועות מקוטעות, מרכיבים שהוא עדיין נושא עמו למרות שעברו אי אלו שנים. מרכיבים הולמים לסרט איסלנדי כי זו הקלישאה של תרבות ומוזיקה קרירה. אני זוכרת גם את שניות הסיום של הסרט, ואי אלו מחוות מקסימות של הטלה, או הטלייה, או שפשוט נקרא לה בשמה, אדה. 

מן ההתחלה היה ברור שהישות שמעברת כבשה בדיר מסמנת את מריה, שהיא הציר שמסובב את עלילת הסרט. וברגע שההמלטה מובילה למבט רב משמעות שלה אל אינגבר, והיא לוקחת את הטלה בזרועותיה ועוטפת אותה כאילו היה מדובר בתינוק אנושי, כאשר רק ראש הטלה נותר גלוי עבורנו למשך זמן ממושך, חשבתי שאני מבינה לאן כל זה הולך ופיתחתי תיאוריה למה שעומד לקרות: כבשים קרובות לעיזים שקרובות לייצוגי השטן, נרמז לנו ולאחר מכן מובהר חד משמעית שהשניים איבדו ילדה בעבר. מריה אומרת שאולי אפשר לחזור אליו כשאינגבר מספר לה על מסע בזמן, ועל איך שמח וטוב לו להישאר איתה בכאן ועכשיו. קל להניח שנקבל גרסה איסלנדית להמשך שמתרחש ברגע בו "תינוקה של רוזמרי" מסתיים. אולי כאן שניהם עשו עסקה מפוקפקת כדי לקבל מישהי חדשה לאהוב, למלא את הבור שנפער בנשמותיהם עם האובדן, צער שלא ניתן לרפא בשום דרך אחרת. אולי זו רק היא, והיא מוכנה להקריב הכל, כולל את אינגבר לשם כך. ובכן, לא, לא ממש. שניהם מופתעים, שניהם לא ציפו לאדה, ושניהם לא עשו עסקה, לפחות לא באופן מודע, עם אביה הביולוגי. 

זו הייתה הפתעה משמחת אחת באופן שבו הסרט מספר את הסיפור שלו. השנייה הגיעה כשאחיו של אינגבר בא לביקור פתע, רגע אחרי שמריה עושה את הבל-ייעשה ויורה למוות בכבשה, באמה של אדה, שממשיכה לפעות מתחת לחלונה ולדרוש שיחזירו לה את הבת שלה, אפילו שהיא נראית אנושית ברובה. בגלל הנראות של אדה, שהיא למעשה משהו שיכול להיות מעוצב על מנת זעזוע וגועל – הכלאה של אדם וכבשה, ראשה החמוד והלבן והרך ממשיך אל זרוע אחת חייתית עם פרווה שממשיכה מעט אל פלג גוף אנושי לחלוטין, נטול שיער ופגיע כמו של תינוקת, ולאחר מכן פעוטה וילדה לכל דבר ועניין. היא מעוצבת ברגישות ובחוכמה באופן שאי אפשר שלא לחוש גם חמלה כלפיה, או להבין את האהבה של מריה ואינגבר כלפיה, ועד כמה הם מושקעים בה. הם מתייחסים אליה כאל מתנה, כאל התחלה חדשה במקום אדה האנושית לחלוטין, אדה שאיבדו. ובגלל שהם לא מתביישים בה, אלא שמחים בה, הם גם לא פוחדים לרגע להכיר אותה לדוד שלה. בסצנה שהיא מופת של מבטים ושקט מבולבל הוא מתיישב לשולחן, תוהה איך ערכו לשלושה אם הוא הגיע במפתיע, ואז מצטרפת הפעוטה הפועה. "היא לא רגילה לאנשים חדשים", מחייך האב הגאה. וסוף סוף אנחנו מקבלים את ה"מה לעזאזל" שרצינו לומר מרגע שהסצנה ואולי הגילוי של מי ומה היא אדה הגיעו. 

הסצנה הזו רק מחזקת ומבהירה עד כמה מריה ואינגבר, שניהם, שלמים עם הבחירה שעשו ועם האהבה שאדה הכניסה בחזרה לחייהם, היא איחתה את כל מה שהיה שבור. אבל ברור לנו באירוניה שבונה מתח מרגע שהסרט מתחיל, שהאושר לא יוכל להימשך לנצח. וכשם שלא הראו לנו את אדה בהתחלה, מחכים עד הרגעים האחרונים של הסרט כדי להראות לנו את אביה. הוא מבליח קודם בהשתקפות של עיניה, קצת לפני שנקבל סצנה שלה מסתכלת על תמונה של רועי צאן והכבשים שלהם שתלויה על הקיר בחדר השינה של ההורים, שומעת קולות של כבשים שמנוהלות ומוכנעות, אולי מבינה שהיא לא שייכת לכאן, אולי מתקוממת על היחס לקרוביה. אבל אדה היא לא בתו של השטן, היא גם לא נקמת הטבע על האדם שעושה בו כרצונו. היא מי שהיא, ואבא שלה, אדם וכבש בוגר ונטול כסות של לבוש אנושי, אבל עם שתי ידיים אנושיות מתפקדות שיודעות להפעיל רובה ולירות באביה המאמץ, לא משאיר לה ברירה. היא מתרפקת על אינגבר הגוסס ואז נלקחת ממנו, נלקחת גם ממריה שעדיין לא יודעת שהפחד הכי גדול שלה, שאדה תיעלם כפי שהיא חולמת כמו בתחושה נבואית שנובעת מתוך ידיעה עמוקה שכל זה עתיד לקרות, מתממש ברגעים אלו. אביה מוביל אותה אל הטבע שלהם, וכשמריה מגיעה ומבינה שהנושא מכל קרה, ושהיא גם איבדה את אינגבר בדרך, אנחנו מתמקדים בפנים שלה, בבכי ובנשימה אחת עמוקה שהיא לוקחת – אנחנו נשארים איתה לבד ועם ההכרה – ואז הסרט נגמר. 

מריה לא הולכת להינשא לשום שטן ולהביא את האפוקליפסה, הכבשים לא ישוחררו לחופשי, אדה היא לא דמיאן של "אות משמיים". אבל היא כן מייצגת עיוורון מסוים שחלקנו לוקים בו כהורים, לדעתי. הסרט על הרובד הגלוי שבו הוא סיפור על התמודדות עם אובדן, על קבלה ללא תנאי, טרגדיה שחוזרת על עצמה כדי להביא להשלמה. הוא סיפור על כך שאי אפשר לטייח ולברוח מהתמודדות עם אבל וצער עמוק, כי כך רק נקבל עוד מאותה מנה איומה, ונלך לאיבוד בתוך הצער שלנו, עיוורים. נאבד שוב את היקר לנו ומי יודע מי עוד ייפגעו בדרך ואיזה עוד נזק עלול להיגרם, אם לא נגיע להשלמה. ותודה שוב לבן הזוג שלי שזרק כמה מילים על התחליף המדויק,השם שאינגבר ומריה נותנים לאדה. עד כמה הם שמחים לאמץ אותה עם אותם הרהיטים והבגדים בלי רגע של היסוס או חרטה. 

אך ברובד הסמוי אני חושבת שהסרט מדבר על משהו שונה. זו גם הזדמנות לציין שהמחוות ההוריות של מריה, האופן שבו היא מערסלת את אדה בזרועותיה, האופן שבו היא מתבוננת עליה כשהיא ישנה לצידה ומתעוררת איתה בלילה בימים הראשונים נראו לי מוכרים כאילו חוויתי אותם באותו רגע שוב. לא שזה כיף גדול להתעורר בלילה שוב ושוב להזין תינוק שזה עתה נולד, אבל כן, יש שם לפעמים גם מבט של התפעלות, רוך והבנה מופתעת, מבולבלת וחד משמעית בצורה תהומית שזה שלך, מה שקורה כאן, שאת עושה משהו שעשו לפנייך ויעשו אחרייך והוא חלק מתנועה שאת אמורה לדעת לעשות ושקושרת אותך ללא דרך חזרה. והנה הדבר עצמו, "שלך". לא, זה בדיוק מה ש"טלה" בא לומר לנו. הילדים שלנו לא שייכים לנו. 

אולי זו פרשנות אישית מדי, ואני לצערי לא זוכרת היכן קראתי או שמעתי את הניסוח על כך שהורים הם רק שומרים זמניים שהילדים באחריותם, אבל הם לא "שלנו". הם ישויות מטעם עצמן, שככל שיגדלו ויפתחו עצמאות נראה את האופי ואולי את הטבע שלהם ושלהן מגיח מבעד לכל ההשלכות שהעמסנו עליהם, שאני מקווה שכל כך שנדע לא לעשות. בהיותי אדם חילוני, אני קוראת את הסרט כמציג את הילדים שלנו כנבראים בצלם, תואר ודמות האדם, אבל בזמן שיש להם דמיון חיצוני לנו ואולי גם כזה פנימי, הם יהיו בני אדם נפרדים מאתנו, עם אישיות ותכונות שלא תלויות בנו. האושר שלנו לא יכול להיות תלוי במי שהם ובעד כמה יהיו מה שאנחנו נרצה שיהיו. הם תחת חסותנו, ונרצה שיהיו בני אדם, שיתנהגו טוב ונכון לאחרים, שיצליחו, שיהיה להם טוב, רק רוצים מה שטוב בשבילם, שיאכלו ירקות, שיהיו מנומסים, שיאהבו קומיקס, שיעריכו את בטמן, שיצפו ב"גארפילד", שיחבקו כלבים ברחוב, שישירו עם פרדי מרקורי ו"חתולי הרעם" ו"מטרונומי" ו"מלך האריות", שיקראו "פו הדוב" ואז "הסיפור שלא נגמר" ואז האם "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות", שיתאהבו ב"מלחמת הכוכבים" ו"במסע בין כוכבים", שיהיו להם מלא חברים, שיהיו חכמים וטובים. אבל הם יגדלו ועוד הרבה קודם לכן נראה ונדע שהם יהיו תחת חסותם, ויש דברים שהם רק שלהם ולא נוכל לשנות, לא משנה כמה ננסה ובאילו אמצעים, לעולם לא נוכל לחסל את החלק שבהם שהוא רק שלהם, שאין לנו נגיעה בו ושאיננו בשליטתנו. 

אדה היא בעלת טבע אחר מזה של מריה ואינגבר. זה היסוד העצמאי שלה. ולא משנה כמה ילבישו אותה בבגדים אנושיים, ואם מריה תחסל את הכבשה שילדה אותה, ואם תמשיך להתייחס אליה כאל שלוחה שלה, כאל מהות האושר שלה – מי שהיא, החלק שבה שהוא רק שלה, משהו שמבקש למרוד ולהיפרד, יבוא וייקח אותה בסופו של דבר. ועל כל אחד או במקרה של הסרט, אחת, להתמודד לבד עם הידיעה שהורות הוא רצף של פרידות ושל הכרה בכך שלילד או לילדה שלנו יש טבע שונה משלנו, נדבך שלנצח יהיה האחר שלנו, וככזה לא תהיה לנו גישה או השפעה עליו. ולהילחם בו רק יוביל אותנו לשבר גדול יותר. מריה נושמת לעומק בסוף הסרט, רק היא לבדה, מתמודדת עם כך שיש דברים אי אפשר לשנות. שיש טבע שלא נוכל לכופף, לא משנה כמה זה כואב להכיר בכך. אפשר לקרוא את זה כהכרה באובדן כדי להמשיך הלאה, אבל אני מציעה לקרוא את "טלה" כהשלמה מלאת חמלה עם הקושי הגדול שלנו להבין ולקבל שבנבכי האחר, גם אם האחר הזה הוא הכי "שלנו" שאפשר, יש מרכיבים שהם רק שלו, שלא נוכל לעצב או לשנות, ושהיפרדות היא חלק מהטבע האנושי, באותה מידה כמו הרצון בקרבת האחר. ואיכשהו, למרות שיש המון עצב בסרט, עם סיום הצפייה וגם עכשיו, הוא מותיר תחושה מנחמת, כמעט נעימה, כמעט כמו ליטוף.