• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

פסטיבל ירושלים 2021: "תקשיב", "המסע", "מכתב מאישה אלמונית", "קיארה"

30 באוגוסט 2021 מאת אור סיגולי

עם צביטה בלב עזבתי את פסטיבל ירושלים וחזרתי לחיים הרגילים, אבל לפחות אוכל להתנחם בכך שהנה יש לי עוד סקירה לתרום בזמן שהחגיגה ממשיכה הרחק ממני. אז מכיוון שזו הפעם האחרונה שאכתוב על מהדורת 2021, אני רוצה לפתוח עם תודה ענקית לקודקודי הפסטיבל, נועה רגב ואלעד סמורזיק, על מה שהרמתם השנה, הסרטים והאירועים. האווירה הייתה כל כך חגיגית ונעימה – וצעירה כמו שאני לא זוכר כבר הרבה זמן מירושלים – שהיה פשוט תענוג באולמות ומחוצה להם. באותה נשימה אודה גם ליפעת ונעמה מיח"צ הפסטיבל על העזרה, הסבלנות והאדיבות.

בסקירה הזו, השנייה שלי והרביעית של סריטה (כאן נמצאים את כל הטקסטים שפרסמנו על הפסטיבל), תוכלו לקרוא על ארבעה סרטים מארבע מדינות שונות, שלושה חדשים וקלאסיקה, שחלקם אולי לא המלצה גורפת במיוחד, אבל הם מספקים תמונה מעניינת של עולם הקולנוע העולמי. שלושת החדשים גם כולם מציבים במרכזם תא משפחתי מתפורר, וזה בכלל עניין בפני עצמו.

"תקשיב" – Listen

ישראל היא אמנם הלוזרית הגדולה ביותר של האוסקר, כאשר לשמה ניצב אפס עגול של זכיות מתוך 10 מועמדויות לפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר. אבל יש מדינה עם סטטיסטיקה מבאסת הרבה יותר, וזוהי פורטוגל. המדינה מהקצה המערבי של אירופה ניסתה עד כה להיכנס בשערי האוסקר 36 פעמים – בלי לקבל אפילו מועמדות אחת. בכל שנה היא מנסה, בכל שנה היא נותרת בחוץ.
המצב עם "תקשיב", שמגיע לירושלים אחרי פסטיבל ונציה שם צבר לא פחות מחמישה תארי הצטיינות שונים כולל יצירת הביכורים הטובה ביותר, הוא מנחוס מסוג אחר, כזה שמפלתו הייתה ידועה מראש. לי לפחות, כנראה שפחות לפורטוגלים. עוד כאשר הוכרז שהמדינה שולחת את סרטה של אנה רוח/ש/צ'ה דה סוסה לאוסקר, כתבתי בסקירת המתמודדים שיש סיכוי טוב שהסרט הזה ייפסל. ואפילו לא ראיתי אותו עדיין. ואכן, מספר שבועות לאחר מכן, כך קרה. "תקשיב" נחסם מהתמודדות בעקבות הסעיף על פיו סרט הסרט המייצג מחויב בלמעלה מחמישים אחוז מהדיאלוגים בשפה שאיננה אנגלית. כך נגוזו תקוות פורטוגל באוסקר 2020, אבל אני בטוח שזה לא יעצור אותם השנה.

"תקשיב" הוא סרט קטן מאוד, בסך הכל שעה ורבע אורכו, וככזה הוא לא מבזבז רגע. רמת העוצמה שלו היא אינטנסיבית למדי מהרגע הראשון ועד האחרון, וכמתקפה די חריפה על שירותי הרווחה באנגליה, אני בעצמי הרגשתי את רמת העצבים שלי מטפסת לגבהים חדשים. מסוג הסרטים האלו שגורמים לכך לרצות לקום ולצעוק.
במרכזו משפחת מהגרים פורטוגלית, שחיים די בדוחק בפרבר אנגלי. האמא מנקה בתים, האבא מתפרנס מעבודות קבלן, ומעבר לבן המתבגר ולתינוקת קטנה מאוד, יש לזוג ילדה חרשת שזקוקה לתשומת לב מיוחדת. בעקבות תקלה במכשיר השמיעה שלה, וסימנים אדומים מחשידים על גבה, שירותי הרווחה מסתערים על הבית ולוקחים את שלושת הילדים כי הם החליטו שזה איננו מקום ראוי להם, והם מתכננים למסור אותם לבתי אימוץ שונים. ההורים נותרים בלי תשובות ובלי יכולת להילחם במערכת, עד שהם מוצאים עזרה מקהילה מחתרתית של יוצאי שירותי הרווחה, שראו כמה רקובה השיטה, ומנסים לסייע לאנשים במצב שלהם.

אין ספק שיש מידה רבה של דידקטיות בסרט, והוא לוקח צד באופן מאוד מובהק. דה סוסה אמנם מציגה לנו ללא ריכוך שזוג ההורים נוטה לפשל עם הילדים, אבל זה נראה כאילו מדובר במעידות שרוב ההורים נופלים בהם פה ושם, פשוט המצב הסוציו-אקונומי הנמוך מחריף את הדברים אף יותר. בכל מקרה, על אף כמה רגעים לא נוחים, הסרט מציג את ההורים כאנשים שאוהבים ודואגים לילדים שלהם, גם אם הם עושים החלטות בעייתיות. שירותי הרווחה, לעומת זאת, עוברים כמו קלגסים. האטימות, חוסר המקצועיות והחשיבה הבירוקרטית המוגבלת ממש הופכים את המערכת לנבל המוחלט של הסרט, וזה אפילו לא מרגיש כאילו יש רצון להבין את הצד השני.
אם "תקשיב" מציג תמונה נכונה ואמינה של המצב, זה מדאיג בכמה רמות, ומעניין מאוד לדעת כיצד הבריטים התייחסו אליו (אם זה בכלל עניין אותם). מפחיד לחשוב כמה משפחות פורקו בגלל חוסר הבנה, וכמה ילדים נקרעו מהוריהם על בסיס כלום.
כיצירה קולנועית, הסרט עובר כנראטיב חברתי די שגרתי בגדול, מהסוג שהולך בתלמים שחרשו קן לואץ' (ששמו אפילו מוזכר בתוכניה בהקשר של הסרט) ומייק לי. אין פה הרבה חדש, אבל הסיפור עצמו מעורר מספיק רגשות כדי שאי אפשר יהיה להביט לצדדים, והמשחק המעולה מוסיף לריאליזם המחוספס. זה לא סרט שיהדהד שנים קדימה, אבל העשייה שלו מצמיתה, ומסקרן לדעת לאן תמשיך הבמאית מכאן.

הקרנה נוספת: היום (שני), 30.8, בשעה 22:15

"המסע" – The Crusade / La Croisade

בוננזת סרטי לואי גארל בתוכנית ירושלים השנה מעידה על כך שכנראה הייתה תקווה שהשחקן-במאי יחזור לביקור נוסף במדינתנו, לאחר שכבר שימח את באי הפסטיבל לפני שלוש שנים. הקורונה סגרה את הפינה הזו לצערנו, ונותר לנו ליהנות ממנו רק על המסך.
"המסע" הוא יוצא הדופן משאר סרטי הפסטיבל בהשתתפותו של גארל, כי הפעם מדובר בכזה שהוא לא רק משחק בו, אלא גם ביים וכתב. לצדו מככבת זוגתו, לטיסיה קסטה, והשניים האלה נראים כל כך טוב ביחד ולחוד שזה כמעט לא הגיוני.
על אף מה שהיה אפשר לצפות מיצירה שלישית של אצולה קולנועית צרפתית, בן של במאי מוערך בפני עצמו (פיליפ גארל) ושחקן שכבר קנה לעצמו מעמד משמעותי (הוא השתתף גם במועמד לאוסקר "נשים קטנות" המופלא לפני שנתיים), "המסע" הוא ממש לא איזה סרט כבד ראש ומלא חשיבות עצמית. די ההפך, אפילו. זו דרמה קומית משונה למדי, שמתפרשת על פני כשעה וממש קצת, במרכזה הבדלים בין דוריים ועל הדרך גם מצפון סביבתי.
גארל וקסטה הם זוג נשוי מהמעמד הבינוני-גבוה, שחיים בדירה ענקית ומאובזרת. ערב אחד הם מגלים מאוחר מדי שבנם היחיד, ז'וזף (ז'וזף אנגל בהופעה מעולה), מכר כמה דברים יקרי ערך להפליא על מנת לממן תוכנית רחבת היקף לעצור את משבר האקלים. ההלם של הזוג על החפצים החסרים משתלב יחד עם ההפתעה על כך שבנם מנהל חיים אקטיביסטיים עליהם לא היה להם מושג, ולאט לאט הסרט הופך למשהו בין דרמה אפוקליפטית לסאטירה קלילה.

את "המסע" אי אפשר אלא לתאר עם המילה הדודתית ביותר בעולם – "חינני". זה פשוט סרט חמוד נורא, מצחיק לא פעם, שמשלב לא רע בכלל בין נושאים עצומים של אקולוגיה והמשך הקיום האנושי (באופן חסר היגיון שרק מוסיף ל… אה… חינניות שלו) לבין מהלכים רגשיים של התאהבות נעורים, התבגרות והורות. באף אחד מאלו הסרט לא מטפל בעומק רב מדי, אבל מכיוון שהוא כל הזמן משתנה ומפתיע, זה מספיק כדי להעביר את הדקות שלו עם חיוך מאוד מאוד גדול על הפנים.
באופן אישי עדיין לא התמודדתי עם זה שהקראש שלי מ-2003, שגילם ב"החולמים" צעיר עם מיניות מתפרצת ודי מאתגרת, הוא עכשיו משמש בתפקיד האבא הבורגני של ילד בחטיבת הביניים, אבל זה עלי. ברגע שהצלחתי להניח את זה (ובקושי רב, אתוודה), יכולתי פשוט לזרום עם הסרט הקטן והמשעשע הזה, שאולי יכל לקחת את עצמו יותר ברצינות, אבל בחר שלא.

"מכתב מאישה אלמונית" – A Letter from an Unknown Woman

עד השנים האחרונות די נמנעתי מלראות קלאסיקות במהלך ימי פסטיבלי הקולנוע. הסיבות לכך היו בעיקר פרקטיות: בפסטיבלים אני אתעדף את הסרטים שאני לא לגמרי יודע מתי ואם אוכל לראות אותם בהמשך, ואת אלה שיהיה להם ערך סיקורי גדול יותר. כלומר, לצורך העניין גם אם "המסע" הוא לא בדיוק הסרט החשוב או המשמעותי ביותר של השנה, בעיני במסגרת דיווחים מפסטיבל יש בו יותר עניין מאשר לספר לכם ש"מכתב מאישה אלמונית" הוא סרט טוב, כאילו כבר לא עושים את שבעים שנה.
עם זאת, בפסטיבלים האחרונים (אלו שהיו באולמות), בכל זאת מצאתי את עצמי פוקד הקרנות של סרטים ישנים, ומכולם חוויתי הנאה גדולה. זאת אחת הסיבות שבחרתי לצפות ב"מכתב מאישה אלמונית" בצהרי יום חמישי. טרם ראיתי אותו, והעותק המחודש והיפה היה הזדמנות טובה לכך. וגם כנראה שלא מצאתי משהו באמת מסעיר מספיק באולמות המקבילים. לפעמים גם צריך ללכת על בטוח, כנראה.

סרטו של מקס אופולוס מ-1948, שנחשב מאז יציאתו לאחת המלודרמות הקלאסיות הגדולות ביותר בתולדות הקולנוע, הוקרן כמחווה למייסדת סינמטק ופסטיבל ירושלים, ובאופן כללי אחד האנשים החושבים ביותר בתחום הקולנוע בישראל, ליה ון ליר, שהלכה לעולמה ב-2015. מה שהיה מדהים הוא שהסרט הוקרן באולם 3 הגדול, ואמנם ישבתי באחת השורות הקדמיות, אבל ממה שהצלחתי להציץ מדי פעם מאחורי – האולם היה מלא כמעט לחלוטין. אלו בדיוק הדברים שמרחיבים את הלב באירועים כאלה, עשרות אנשים שבאים באמצע היום לראות סרט בן 73.
אני לא חושב שיש טעם בלספר לכם כמה הסרט חשוב או מוצלח, ואיך הוא עדיין גרם לאנשים לצחוק ולמשוך באף כאילו הוא נעשה היום, אז בעצם הסיבות שאני מקדיש לו חלק נכבד מהסיקור הזה הן שתיים: הראשונה היא כדי לשכנע אתכם לא להיות אני ולהקדיש זמן לקלאסיקות במהלך ביקורכם בפסטיבלים, במיוחד אם אינכם מנויים של אחד מהסינמטקים. העותקים המוקרנים לרוב עברו רסטורציה והם מפיחים חיים מחודשים ביצירות שאולי האתוס שלהם עדיין מהדהד, אבל הזמן כיסה אותם באבק. זה לא פחות נפלא ומשמעותי מלראות את זוכה פסטיבל קאן האחרון.

הסיבה השנייה היא שאני חייב לכתוב כמה פסקאות על הדבר המכונה ג'ואן פונטיין, המגלמת את התפקיד הראשי של ג'וליה, אותה אישה אלמונית משם הסרט, המפרטת את סיפור אהבתה הטראגית לפסנתרן והמלחין סטפן ברנד בווינה של שנות המעבר בין המאה התשע עשרה למאה העשרים.
פונטיין, שנולדה באנגליה ב-1917, ידועה כאחת השחקניות הגדולות של הוליווד הקלאסית, ואפילו הייתה ליחידה שזכתה באוסקר תחת בימויו של אלפרד היצ'קוק, עם "חשד" מ-1941. היא גם זכורה כאחותה של שחקנית ענקית אחרת, אוליביה דה האווילנד, שמערכת היחסים הבעייתית ביניהן ממשיכה לספק כותרות אפילו היום. פונטיין אמנם נפטרה ב-2013, אבל אחותה אוליביה חיה ממש עד שנת 2020, ואפילו טרחה בשלהי ימיה לתבוע את ריאן מרפי וקת'רין זיטה-ג'ונס בעקבות משפט אחד של דיאלוג שנאמר במיני-סדרת המופת "אויבות: בטי וג'ואן".
במהלך צילומי "מכתב מאישה אלמונית", פונטיין הייתה בת 31, ולכן בחלקיו הראשונים של הסרט, כאשר היא מגלמת נערה מתבגרת, זה לא בדיוק עובר חלק. למעשה, זה די מגוחך. עם זאת, כאשר מתקדמים משם, וג'וליה של פונטיין נכנסת לשנות העשרים שלה, ברור שאי אפשר היה לעשות בחירה טובה יותר. פונטיין כל כך מדהימה בכל רגע בסרט, שאני מחזיק מהופעתה פה כאחת הגדולות של הוליווד הקלאסית. זה לא תפקיד קל, מכיוון שג'וליה היא מוכת אהבה באופן הכי קיצוני של המילה, ולא פעם עושה בחירות גרועות מאוד בעקבות זה, אבל פונטיין מוכרת את זה כאילו זה הדבר הכי הגיוני בעולם.

מסיבות שאני לא לגמרי מבין – אולי כי הוליווד התייחסה בזלזול לסוגה של הסרט בשנת יציאתו – פונטיין לא הייתה מועמדת על כך לאוסקר. יותר מכך, ב-1948 אחותה דווקא הייתה מועמדת על "מאורת הנחש" (והפסידה לג'יין וויימן של "ג'וני בלינדה"). למרבה השמחה, סרטו של אופולס נשמר בזיכרון ולכן דורות של צופים יכולים לחזור אליו, ובמיוחד לנצור את אותו רגע בו היא מצולמת בקלוז-אפ, צופה באהוב ליבה מנגן רק בשבילה בפסנתר במהלך לילה רומנטי בלתי נשכח – בשבילי האימג' הקולנועי האולטימטיבי של התאהבות.

"קיארה" – A Chiara

הדיבור בעולם סיקור האוסקר השנה הוא שאיטליה תבחר לשלוח כנציגה את סרטו של פאולו סורנטינו, "ידו של אלוהים". זה הגיוני מאוד, גם כי הסרט בטח ייצא מעוטר מפסטיבל ונציה הקרוב, וכזכור סורנטינו הוא האוסקר האחרון של ארץ המגף בזכות "יפה לנצח" ב-2013.
אילולא סורנטינו, סביר בהחלט שהנציג של איטליה היה יכול להיות "קיארה", שבקאן האחרון לקח את פרס מסגרת "שבועיים של במאים". הבמאי שלו, ג'ונאס קרפיניאנו, כבר נשלח בעבר לאוסקר, הן עם סרטו הראשון "מדיטראנה" והן עם סרטו השני "הנער מצ'אמברה" (שהוקרן בפסטיבל חיפה). אם כי שניהם לא הגיעו לכדי מועמדות.

יש הרבה מן המשותף בין "קיארה" ו"הנער מצ'אמברה", גם בעלילה וגם בסגנון הקולנועי המחוספס ומחבב הקלוז-אפים והשוטים הסגורים בעדשה רחבה. שניהם עוסקים ברחובות הצדדיים של איטליה, בשכונות קשות יחסית, ובשניהם הגיבורים הם צעירים ששואפים להוכיח את בגרותם אל מול סביבה אכזרית באופן יחסי. הפעם מדובר בנערה בת 15 על שמה קרוי הסרט, שחיה עם הוריה האוהבים ושלוש אחיותיה בשכונה דרום איטלקית, לא רחוק מצ'אמברה, מקום מושבם של הצוענים המקומיים. לאחר חגיגת יום הולדתה ה-18 של אחותה, קיארה מתעוררת באמצע הלילה וצופה באביה נמלט מהבית, בדיוק כאשר מכוניתם מתפוצצת ברחוב. כך מבינה הנערה שאביה הוא לא בדיוק האיש שחשבה, וכעת היא מנסה להבין היכן הוא, והאם הוא אכן פושע נרדף כפי שמהדורות החדשות אומרות.

ברשותכם אתחיל במשהו חיובי. המשחק ב"קיארה" הוא פנומנלי. סוואמי רוטולו בתפקיד קיארה מעניקה את אחת ההופעות הכי טובות שראיתי השנה, אבל היא לא לבד. כל האנסמבל שמקיף אותה, ומדובר בלא מעט דמויות, הוא פיץ'-פרפקט. אני לא יודע האם מדובר בשחקנים מקצועיים או שמא באנשים מן האזור (הגיוני שמדובר בשילוב), אבל כולם ללא יוצא מן הכלל מדהימים, מייצרים תחושה של דחיפות ואמינות, כאילו אין שם מצלמה, כאילו זה קורה בפעם הראשונה מול עינינו.
מהנקודה הזו, למצוא משהו מנחם לומר על הסרט יהיה בשביל משימה די קשה. אני באמת חושב שזה אחד הסרטים המבוזבזים והמתסכלים שראיתי השנה.

המסגרת הסיפורית עצמה היא בעלת פוטנציאל עצום. יש פה סיפור מסתורין של דמות שנעלמת, סיפור התבגרות בסביבה ייחודית, דמות של נערה שצריכה לשבור קירות כדי לגלות את האמת על העולם שלה והאמיתות שהסתירו ממנה. הבעיה היא שלא רק שכל זה רק על הנייר, הסרט כל כך חסר קצב ונמרח, שהשעתיים שלו מרגישות בערך כפול מזה.
קודם כל לא ברור מדוע קרפניאנו בחר במצע של סרט חיפוש וחקירה, כאשר אין בעצם שום אלמנט של חוסר ידיעה. נאמר לנו בשלב מאוד מוקדם שאביה של קיארה הוא סוחר סמים, ולכן כשהיא מנסה להבין את האמת אין בזה דרמה בכלל. זה ממש אנטי-קליימטי כל מסע הפענוח הזה שלה. בנוסף, הדמות של קיארה לא עוברת תהליך משמעותי במיוחד. זה לא שהיא מתחילה כנערה מפונקת שמגוננים עליה מהעולם והיא צריכה לגלות את החיה שבתוכה. מהרגע הראשון היא בחורה די רצינית שלא לוקחת שיט מאף אחד, אז אין פה איזה תהליך של מייקל קורליאונה מ"הסנדק", למרות שנראה כאילו זאת הייתה שאיפה.

הסצנות ב"קיארה" פשוט לא נגמרות, כולל חצי שעה של אקספוזיציה שאולי מעניינת בהקשר של הצגת העולם בו מתרחש הסרט, אבל ממשיכה הרבה אחרי שהבנו וקלטנו, ומשם הסרט פשוט מפספס כל אופציה לעניין אותנו עם הסגרת מידע מוקדם מדי, דקות ארוכות של השתרכות באותו מקום, ומהלכים משונים שקשה להאמין להם.
עד שהסרט מגיע לסופו אני כבר הייתי מותש לגמרי, ולכן שום דבר לא נגע בי, והאפקט הרגשי שהיה אמור להגיע בסופו היה דל להדהים ביחס לחומרים הנפיצים שמרכיבים את הנראטיב.

הקרנה נוספת: יום שישי, 3.9, בשעה 21:00

וכאן מסתיימים שידורי מפסטיבל ירושלים 2021. עופר ממשיך לדלג בין האולמות כדי שבוודאי עוד נקרא על סרטים נוספים, ואתם מוזמנים לבוא ולבדוק. בינתיים אנחנו כבר מתחילים להתכונן לפסטיבל חיפה בעוד שלושה שבועות.