"שמיים אדומים כדם", סקירת נטפליקס

אם קרה המקרה ויש כאן מישהי או מישהו שקוראים את הסקירה ועוד לא צפו בסרט האקשן "שמיים אדומים כדם", ההמלצה הזריזה שלי היא שתעשו את זה בלי לקרוא שום דבר עליו למעט את השורות הספורות הבאות. אל תקראו את התקציר בנטפליקס, אל תבקשו שיגידו מה הקטע שלו או אלו ז'אנרים הוא מערבב או למה יש בו פלאשבקים מטרחנים שגורמים לו להתארך לשעתיים ודקה. כי למרות שמתברר די מהר מה קורה ולאן כל זה הולך, ההימור שלי הוא שתיהנו יותר בלי לדעת. כך יש סיכוי שסרט חטיפת המטוס שביים פטר ת'ורוורת' (שאחראי גם לגרסה חדשה כסדרה של "הגל" בנטפליקס) לפי תסריט שכתב עם שטפן הולץ יהיה יותר אפקטיבי כבידור מדמם ודובר גרמנית, אבל גם כבעל אפקט רגשי קל.

זהו. שבו לראות או המשיכו לקרוא והישמרו. כלומר, אל חשש, לא יהיו כאן ספוילרים לסרט שמככב בעשרת הגדולים של ישראל בנטפליקס כבר שבועיים. כי למרות האיחור בסיקור (לחיים יש דרך משונה להפריע לכתיבה שמפרה אותם, עמכם ועמכן הסליחה) עדיין מדובר בסרט טרי יחסית, וזמין ביותר שממשיך לעורר עניין, ובצדק. אני כאן אכנס קצת לפרטי העלילה, למבנה ולערבוב הז'אנרים שציינתי כי הם לב העניין. אלו מרכיבים את היתרונות והחסרונות של "שמיים אדומים כדם" (או "Blood Red Sky" באנגלית למרות שהסרט דובר גרמנית ברובו).

הסרט צד את תשומת הלב כי הוא מבטיח אקשן טיפוסי – עם גימיק. כבר מהפוסטר או מהתקציר התברר למה עורך מסוים בסריטה קורא לסרט "ערפדים על המטוס" כקריצה לסרט המאכזב ההוא. מדובר בעלילה ששמה במרכז שלושה נוסעים מגרמניה לניו יורק (בזמן שהסרט צולם כולו בפראג, בתקציב משוער של 15 או 17 מיליון דולרים בלבד) שמגלים בעצמם כוחות הישרדות ותעוזה כשהמטוס נחטף וחבורה של טרוריסטים גנריים מאיימים על חייהם. בין החוטפים אולי תזהו את דומיניק פארסל מ"נמלטים" ו"אגדות המחר", שלא מנוצל כראוי.
הנוסעים החשובים לנו, כלומר אלו שנבלה איתם יותר זמן מסך ומסומנים כדמויות הראשיות ובטח כמי שיחזיקו מעמד לאורך רוב הסרט הם נדיה (פרי באומייסטר) החולה והחלושה, שטסה לניו יורק כדי לעבור סדרת טיפולים שעשויים לאפשר לה להחלים. בתקווה הזו נאחז יחד איתה בנה אליאס (קארל אנטון קוך בן ה-12 שזו הופעתו הראשונה על המסכים), אותו היא מגדלת לבדה וניכר שבהזנחה מסוימת גם אם בלית ברירה. לצד האמא והבן מסומן כדמות מפתח פאריד (קאיס סטי), מדען שנוסע לכנס.

מסביבם פזורות דמויות משנה גנריות פחות או יותר כמו החוטפים: דיילת שלהוטה אחר אחד הטייסים, טייס חדש וגיי כי אנחנו בבדיחה מהניינטיז עכשיו, גבר לבן בגיל העמידה שחושב שהוא יכול לפלרטט עם הדיילת ולהעיק רק כי הוא סוחר עצמאי בבורסה או משהו כזה, זוג מבוגר חביב, ילדים שאינם אליאס ולכן לא יעניינו אותנו, וכן הלאה. מה שכן מעניין הוא שאין כאן גיבור מוכן לפעולה, איזה סוכן בעל כורחו או כל תירוץ אחר להמון שרירים וכישורים שיוכל לתפוס פיקוד כשהחוטפים יתחילו לחסל אנשים ולהוציא את התכנית הזדונית שלהם לפועל. כלומר, האמת שיש, אבל לא באופן שהרגילו אותנו לחשוב עליהם.

בזמן שפאריד מגלם סוג של מבוגר אחראי ושקול, זו נדיה שתצא מגדרה ותהפוך את עורה כדי לוודא שלא יקרה שום דבר לבן שלה, ואם אפשר גם לשאר האנשים על הטיסה. והיא מצוידת בכישורים מצוינים כדי לטפל בעניינים, אלא שברגע שתעשה את זה היא מסתכנת בלחשוף את מחלת הדם ממנה היא סובלת, שהיא למעשה דרך נוספת ודי מרעננת להציג לנו ערפדית על המסך. הערפדוּת של נדיה מוצגת כדחף, רעב שמכרסם באנושיות ובזהות שלה, ובכל פעם שהיא משביעה אותו היא מסתכנת בלהתרחק מעצמה ולהפוך למשהו חייתי ופראי יותר. משהו מסוכן וזר, ושכולו "רוע" שלא ניתן להשמיד, כפי שמוסבר לנו באחד הפלאשבקים למקרה שלא הבנו לבד. זו ערפדית שמאבדת את התודעה והשליטה העצמית שלה וקצת מזכירה זומבי מהיר מהבחינה הזו, משהו שכל כולו רעב. אני מקבלת את המאש-אפ הקטן הזה, כי הוא לא רחוק מדי מגילומים שונים של ערפדים, ועובד כדי לבנות עוד מתח ואכפתיות מצידנו.

ההתרחקות מן האנושיות מובעת באופן פיזי, הדרגתי ומוחשי, שעשוי נהדר. נדיה ניצבת לאורך הסרט בפני הרצון לעשות את מה שצריך, כלומר, לשתות יותר דם (של אנשים רעים וכמה חיות מחמד שהיו יכולים לחסוך מאיתנו, ראו זאת כאזהרת טריגר קטנה) כדי להיות יותר חזקה ולהתגבר על החוטפים, אבל גם מול המחיר שהיא עשויה לשלם. היא צריכה להחליט כמה ברוטאלית היא מוכנה להיות כדי שיהיה לבן שלה סיכוי לשרוד ועד כמה היא מוכנה לסכן את עצמה, פיזית ותודעתית אקרא לזה, לשם כך.

זה קונפליקט אפקטיבי שבא לידי ביטוי בכל פעם בעוד שינוי פיזי שהיא עוברת, הולכת ונראית יותר כמו שד חייתי שכולו עור, ציפורניים ושיניים בעיצוב נוספרטו עדכני, ופחות כמו אישה חולה. היא הולכת ונהיית מפלצתית, ואם תאפשרו לה, היא תלך ותטמון אצלכן ואצלכם מטאפורה מעניינת על אמהות, הקשר והקושי בין אמא לבן, החשש ממשהו נורא שיש בתוכנו ומה הוא יעשה לקשר הזה אם הוא ייצא החוצה. כלומר, מה אם נאבד שליטה ונגלה שאנחנו לא טובות מספיק או בכלל, ואיפה עובר הקו בין אהבה ודאגה הורית לשלב שבו היא עלולה לחנוק ולסכן, כשמגיע הרגע להיפרדות בריאה. זה נשמע כמו הרבה לשים על סרט אקשן עם נגיעות של אימה והרבה דם, וזה אכן הרבה, אבל יש כאן קצת ערך מוסף בעיניי, שהופך את הדמות של נדיה למעניינת ומאפשרת הזדהות בלב הכאוס שבאוויר.

הדמות של נדיה גם ניצבת בהצלחה במרכז של אי אלו סיקוונסים סבירים של אקשן וקצת מתח, שנהיים אפקטיביים כשיש סיכון מכמה גורמים. קודם כל החוטפים וביניהם טיפוס אחד אכזרי במיוחד (אלכסנדר שיר), אם כי קצת מתיש וברור שהוא סדיסט לשם הסדיזם, כדי שיהיה לנו נבל אחד שיניע את העלילה לכמה כיוונים שהיה חשוב לתסריט להגיע אליהם, לשם הגדלת טווח האקשן והסיכונים. אלו גם מאפשרים אמירה קטנה וישירה על מה שקל לנו לתפוס כמובן מאליו לגבי מי יהיו החוטפים של המטוס, מה כוונותיהם ומאיזו דת הם. מולם, ברגע שנדיה נחשפת כמשהו מבעית, היא מפחידה גם את הנוסעים האחרים ואלו עלולים בעצמם להוות סיכון עבורה ועבור אליאס.

מעל שני אלו יש את החשש שהיא תחסל מישהו אבל לא עד הסוף – ובמקרה כזה הוא יהפוך להיות ערפד כמוה, רק כזה שיפנה נגד האחרים במהירות ומבלי להבין מה קורה לו. באופן נוח מדי הסרט מספק לנו ערפדים בלי יכולת שליטה עצמית, או עם שליטה, לפי מה שמתאים לו באותו רגע. יש לזה סוג של היגיון פנימי, כמה, איך והיכן הם ננשכו, ובכל זאת, זה מאוד נוח. לצד כל אלו ניצב אליאס, שהדמות שלו יותר מעניינת בגלל היחסים שלו עם נדיה שמספקים מטען רגשי ועוד שכבות של סאבטקסט על אהבת ילדים להורים שרחוקים מלהיות מושלמים, ואיזו הנחה מובנית של קבלה של הלא-נורמלי כנורמלי, כמעט עד כדי סיכון עצמם. הוא פחות משכנע או רלוונטי כדמות בפני עצמו, אבל הוא בסך הכל אפקטיבי. בכלל, כולם חוץ מהדמות של נדיה בעיקר מזיזים עלילה באופן סביר וזהו. אבל המכלול יוצא טוב מהמצופה באופן מפתיע.

כל מה שמתואר כאן יכול היה להיות מותח וטוב פי כמה אם המבנה לא היה מקצץ לסרט קלות את הכנפיים. כי במקום שנתנהל בעלייה למטוס מן ההתחלה, הסרט מתעקש להתחיל בנקודה קרובה יותר לסיום בה מציגים לנו קולונל כלשהו (גרהאם מקטאוויש) שנראה כאילו הוא הולך לפתור את המשבר של המטוס החטוף. משם מובילים אותנו לפלאשבק ארוך שכולל את כל העלילה ברובה. זו פתיחה שאמורה לעזור ליצור סקרנות ולהחזיק אותנו על קצה הכיסא עם התהייה איך הכל הולך להוביל לנקודה ממנה יצאנו. אלא שזה גם שחוק לעייפה, ובמקרה הזה דווקא פועל כסוג של פירוק מתח וגורם של תסכול. הרי מגלים לנו יותר מדי מידע, כולל אלו דמויות נשארות בחיים עד לנקודה העתידית הזו. משהו במבנה מעורר דווקא חוסר סבלנות כי לא ברור אם נחזור לנקודת ההתחלה כמה פעמים או רק לקראת הסוף. זה מתיש לחכות ולגלות. יש גם הצדקה לפתיח, כי כשנחזור אליו יהיה לנו יותר מידע לטובת עוד כמה רגעי מתח אחרונים, אבל אלו חלשים משמעותית ביחס לכל ההתרחשות על המטוס, נמרחים ונמתחים כמו המתנה ארוכה לביקורת דרכונים. אני חושבת. אני לא זוכרת באמת, נדמה לי שפעם היה כזה דבר.

ואם זה לא מספיק, יש בתוך הפלאשבק שהוא בגדול כל הסרט, רגע, חכו לזה, לא תאמינו – עוד פלאשבק. הפעם הוא משמש כסיפור הרקע של נדיה ונותן לנו טעימות מהאופן שבו היא הפכה לערפדית, ותשובה ברורה איך ולמה לערפדית יש ילד שהיא מגדלת, ועוד קצת פרטים. זה מידע שחלקו הכרחי או לפחות עוזר להבין את האופן שבו היא פועלת ולעלות על חוקיות מסוימת, אבל היה אפשר לצמצם אותו או בעיקר לערוך אותו באופן אחר לחלוטין. זה עדיין סרט אקשן, ולשלב בתוכו פלאשבקים איטיים בקצב שלהם מחליש אותו ומפריע ליהנות מההתרחשות. היה אפשר לשלב פרטי מידע חיוני באופן מהיר יותר, או סוריאליסטי יותר, כל דבר שלא מכניס אותנו פתאום למשהו שנראה כמו הדרמה הנוגעת ללב של הערפדית בעל כורחה. בכל זאת, מצאתי את "שמיים אדומים כדם" כסרט מרענן שהולך לכמה מקומות די מקוריים בסופו של דבר, גם עם בניית הדמות הראשית וגם עם האופן שבו הוא מצליח לסגור את העלילה. אם תסלחו לו על הפלאשבקים שקצת מוצצים את הדם.