״זמן״ (Old), סקירה

הסרט "זמן" (Old), הוא עיבוד לרומן גרפי בשם ״Sandcastle״ מאת פייר אוסקר לוי ופרדריק פיטרס. יש לו קאסט עמוס בשחקנים משובחים בראשות ויקי קריפס, גאל גרסיה ברנאל, תומאסין מקנזי, אלכס וולף, אלייזה סקנלן, רופוס סיוול, אהרון פייר ועוד. אך כל זה פחות משנה. שכן, אפילו כאשר הוא עובד עם חומרים שלא הוא כתב במקור, זה קודם כל סרט של מ. נייט שאמאלן, יוצר שטביעת היד שלו כבמאי ובעיקר כתסריטאי ניכרת בכל מה שהוא עושה. גם הסרט הזה מרגיש כמו משהו שרק הוא יכל לייצר ולצערי, במקרה שלו, כשאני כותב את הדברים הללו הם לא מרגישים לי כמו מחמאה.

יש לשאמאלן קהילת מעריצים לא קטנה ובשנים האחרונות הם שבו להלל את סרטיו החדשים. זאת לאחר שנים שבהם שמו הפך כמעט לבדיחה, חרף הצלחות וכתרי תהילה בשלב מוקדם של הקריירה שלו. הכתרים נקשרו בשמו בעיקר דרך צמד הסרטים הרציף "החוש השישי" ו"בלתי שביר" – עדיין שני סרטיו הטובים ביותר, או אפילו שני סרטיו הטובים היחידים. אני לא מסוגל לעמוד מאחורי ההצהרה הזו רק מכיוון שטרם השלמתי את הצפייה בכל סרטיו, כולל חלק מאלו אשר מהווים את מקור ההערכה המחודשת ליצירה שלו. "זמן" בהחלט לא גרם לי לרצות לבדוק האם אוהב במקרה את "מיסטר גלאס", למרות ששמעתי דברים טובים. מעריצי שאמאלן מצאו וימצאו מה להלל גם ב"זמן" אבל זה פשוט לא עובד עבורי, למרות שאני מבין את הרעב לקולנוע מן הסוג שהוא עושה, כמו גם את היכולת למצוא רבדים ומקום לפרשנות בסרטיו.

מן הבחינה הבסיסית ביותר, שאמאלן עושה סוג של קולנוע שאני רוצה לראות יותר ממנו: קולנוע שמשלב בין פנטזיה לשאלות פילוסופיות. הטענה שנשמעת נגדו פעם אחרי פעם היא שהסרטים שלו מבוססים על הטוויסטים בעלילה והתגלית הלכאורה-מפתיעה, שלא באמת יכול להפתיע אם יודעים שהיא תגלית. לדעתי זו אבחנה מעט לא מדוייקת, ולא מפני שאני טוען שלרוב ספוילרים לא מפריעים לי. הסרטים של שאמאלן הם המקרה בהם אני כן סבור כי יש להימנע מכל ספוילר, מפני שאני נותן לו את הכבוד בכך שהוא עושה דבר מורכב יותר: סרטי קונספט. הסרטים שלו מבוססים על רעיון שהוא לרוב די מקורי וכזה המעלה שורה של שאלות. חלקן הם "מה לעזאזל", חלקן הן "איך זה יעבוד בעלילה/יוסבר בסרט" והמרכזיות שבהם הם "מה זה אומר על הטבע האנושי". השאלות משני הסוגים האחרונים הם אלו אשר מקנות לו מעריצים, בדגש על השאלות המופשטות יותר, שבהחלט נוכחות בסרטיו.

הבעיה היא שלרוב השאלות הללו עולות בסרט בכך שהם נאמרת בדיאלוג ופחות על ידי הדגמה שלהן דרך המצב המורכב שבעלילה. הן בהחלט מובעות בסרטים בצורה ישירה, מה שמוביל לדיונים מרתקים בעקבות הסרטים, אולם לרוב התחושה שלי היא שהדיון הפרשני בסרט מעמיק או מורכב יותר ממה שהסרט עצמו מציע. כי הסרט עצמו לא פעם מציע את השאלות המהותיות בפרק זמן קצר בלבד: חצי דקה של שאלה לגבי מהות האהבה או ניצול מוסרי של אדם אחר, והסרט עובר מידי לדבר הבא. הדבר הבא יכול להיות עוד נושא פילוסופי, ניסיון הפחדה מתוך ז׳אנר האימה, או בדיחה כלשהי. איני מזלזל במי שמנתח את הסרטים, אבל משהו בדרך שבה שאמאלן מעביר את הנושאים הלא-מעטים בהם הוא עוסק גורם לי להרגיש מטומטם. לא מפני שאני לא מבין, אלא מפני שאני נותן צ'אנס לסרט שתיאור העלילה היבש שלו מרגיש עשיר יותר ממה שעובר למסך בעזרת תקציב גבוה מאוד, וצוות מוכשר מאחורי ולפני המצלמה.

ההרגשה שעדיין יש לי היא ששאמאלן עדיין לא בדיוק פגש בני אדם, וכאן טמונה הבעיה העיקרית שלי עם סרטיו. ההיגיון אומר שהוא לפחות נתקל בבני האדם שעובדים עמו על הסט, ושמידה מסוימת של אנושיות הייתה ב"החוש השישי" לפחות. אבל הדרך בה הדמויות שלו מגיבות לדברים והמילים הנאמרות בדיאלוג לא ממש נותנות את הרושם הזה. "זמן" בהחלט מודע לפסיכולוגיה, למשחקי ילדים, ולעוד דברים המקובלים בחברה האנושית. אבל התחושה היא של חייזרים המנסים לחכות בני אדם, ולא של בני אדם המתנהגים בצורה טבעית. זה מתרחש בסרט עם קאסט של שחקנים שטובים בלהעביר תחושה טבעית בסרטים של במאים אחרים.

להוציא רגעים ספורים פה ושם של השחקנים המבוגרים יותר, שעושים מטעמים מדיאלוג יבש ולא הגיוני, אף רפליקה בסרט לא מרגישה טבעית. כל זה בלי קשר לאלמנטים של פנטזיה או מדע בדיוני הקיימים בתסריט. יש משהו ילדותי, לטוב ולרע, בגישה של שאמאלן לקולנוע: הוא חוקר את הנושאים והעולם שהוא בורא בסבלנות של ילד, אבל גם עם בגרות נפשית של ילד ועם תפיסת התנהגות של ילד, גם כאשר הסרט עוסק בנושאים למבוגרים בלבד. אולי ייתכן וזה לא מקרי כי סרטו הטוב ביותר נחווה ברובו מתוך נקודת מבט של ילד. באופן דומה, "זמן" לא במקרה נקרא Old באנגלית; זהו סרט שנקודת המוצא שלו היא צרות של אנשים בוגרים.

קריפס וברנאל מגלמים זוג נשוי פלוס שניים, היוצא לחופשה חלומית באי. מערכת היחסים ביניהם ניצבת לפני פירוק בו הילדים חשים, ויש גם שניים או שלושה סודות אחרים שהילדים עוד לא יודעים לגבי מצבם של ההורים. אגב, לא הסרט היחיד שערך בכורה עולמית החודש ובו ויקי קריפס מגלמת אישה הנוסעת לאי במהלך משבר במערכת היחסים. כבר מן ההגעה לאי דברים מוזרים מתרחשים, עד לנקודה המופיעה בכל התקצירים של הסרט. אולם, לא אחשוף אותה על מנת לאפשר הפתעה גם מן הקונספט הראשוני שנגלה בסרט, בצורה מגושמת אך בכל זאת בהדרגה.

הכוח של הסרט הוא ההפתעות בקונפסט ובטוויסטים, ויש כמה וכמה כאלו, קטנים וגדולים, בכל שלבי העלילה. אציין רק כי הילדים תופסים נתח מרכזי בסרט וכי הזוג המרכזי צריך להתגבר על המשבר בחברתן של עוד מספר דמויות, בהן רופא, אח, אמן היפ-הופ שהילדה מזהה, נשים צעירות הנראות שטחיות בהתנהגות שלהם, והסרט לא בדיוק יחשוף רובד מעמיק יותר שלהן. כי לאף דמות אין רובד עמוק יותר, וגם מה שנראה כמו מורכבות בדמויות הראשיות מתאמץ להתאים את עצמו לתווי התנהגות מאוד ספציפיים. זאת במקום לחשוף מה הוביל את שני האנשים הללו להיות יחד ומה מפריד ביניהם, מעבר לכך כי המקצוע שלו עוסק בעתיד ואילו המקצוע שלה חופר בעבר. אני בכוונה לא מתאר בדיוק איך כי כל פרט בסרט עשוי להיות מאוד לא מקרי, אבל כן אומר שיש גם דברים מקריים.

בין לבין, הסרט כן עוסק בגדילה, הזדקנות ומציאת ניצוץ חדש בחיים. הוא גם עוסק בקונספט של זמן. יש בו רובד מטא קולונעי ועוד רבדים שלציין אותם בהחלט יהיה ספוילר, לכן אציין רק כי בין היתר עולים בו נושאים אקטאוליים, במתכוון ובמקרה. אולם, הדיון בהם מוקרב לטובת אלמנט ההפתעה והם מתבססים גם על חוסר הבנה בסיסי באופן בו פועל דבר מסוים, שהסרט לכאורה יוצא נגדו. יכולתי להרחיב אחרי אזהרת ספוילרים. יכולתי לציין תשובה לחידת טרווייה קולנועית שעולה בסרט (ולא קשורה אליו בכל דרך אחרת). יכולתי גם להתלונן על הרבה פגמים ספציפיים או נקודות עלילה ובניית עולם בתוך ים החורים. אבל מכיוון שנפח התלונות גדול בהרבה מנפח המחשבות שעלו בי בעקבות הסרט, אוותר על התענוג.

בסופו של דבר הקדשתי די הרבה מילים לקטילת הסרט שאני סבור כי מעריצי הבמאי עשוים לאהוב. אני ממש לא מזלזל בהם ולא פעם נהנה לשמוע את ההסברים שלהם על סרטיו הקודמים. זה שאני מרגיש מטומטם במהלך הצפייה ממש לא אומר שאני סבור כי הבמאי, או הצופים האחרים, מטומטמים. זה עניין של רגישות לדברים מסוימים ומי שצפה בסרטי הבמאי שנמצאים איפשהו על הטווח שבין "החוש השישי" ו"בלתי שביר" (שאני חושב שהם סרטים טובים אבל ממש לא שלמים או בוגרים), לבין "ביום שזה יקרה", שלהבנתי הוא השפל הגדול בויתר, יודע איך הוא מתאים לרגישות הספיציפית הזו ועד כמה הוא יהנה או יסבול בסרט הזה.