• האביר הירוק
  • סרטים חדשים: ״האביר הירוק״ של דייויד לאורי
  • אימת החודש - יולי 2021: כריס רוק, נטפליקס ואנשי זאב
  • ״אחד בלב״, סקירה לסרטה של טליה לביא
  • ״זמן״ של שיאמאלן, סקירה
  • מתכוננים אל פסטיבל הקולנוע ירושלים 2021
  • פוקוס אלן דלון בסינמטקים ברחבי הארץ
  • רחוב הפחד - חלק 3: 1666
  • מילקשייק אבק שריפה
  • פסטיבל קאן 2021: דיווח אחרון, ממסגרות המשנה
  • פסטיבל קאן 2021: שלושה סרטי תחרות מעולים
  • אגדת חורבן
  • רחוב הפחד - חלק 2: 1978
  • פסטיבל קאן 2021: דיווח ראשון של אורון
  • האלמנה השחורה
  • רוכבי הצדק
  • רחוב הפחד - פרק 1: 1994

כוכב אחר: על פוקוס אלן דלון בסינמטקים

20 ביולי 2021 מאת עופר ליברגל

בימים אלו נערכת בסינמטקים מחווה לשחקן הצרפתי אלן דלון, מן הכוכבים הגדולים של הקולנוע האירופאי בכל הזמנים. זה נכון עד כדי כך ששמו מוכר כשם של כוכב קולנוע חזק גם עבור אנשים שמעולם לא ראו קולנוע שאינו דובר אנגלית. המחווה תתקיים ברחבי הארץ עד סוף אוגוסט, נערכת על ידי חברת עדן סינמה ובשיתוף המכון הצרפתי בתל אביב וערוץ הטלוויזיה TV5 Monde. מנהלת עדן סינמה, קרולין בונה, בחרה את 12 הסרטים שמייצגים את הצדדים השונים בקריירה של דלון. המחווה כוללת כמה מן הסרטים הבולטים בקולנוע האירופאי של שנות הששים והשבעים, כאשר מעט מאוד סרטים גדולים בכיכובו של דלון נותרו מחוץ למחווה (אולם, סרטים אחרים של הבמאים שיצרו את הסרטים הללו כן מוקרנים). מעבר להנאה מחודשת מן הסרטים, המחווה מאפשרת גם בחינה של הצדדים השונים באישיות הקולנועית של דלון ככוכב קולנוע.

דלון פרץ לתודעה בסוף שנות החמישים וראשית שנות הששים, יחד עם הפריצה של תנועת הגל החדש הצרפתי. אולם ובאופן מעניין, דלון כמעט ולא עבד בסרטים המזוהים עם התנועה הקולנועית או אם הבמאים הכי מוכרים ומזוהים עימה. הוא לוהק בעיקר בסרטים של במאים בני דור ותיק יותר, בין אם מדובר בבמאים ששמרו על הסגנון הקלאסי שהגל החדש לכאורה הטיף נגדו, ובין אם בבמאים שאימצו קולנוע מודרני. בנוסף, כמה מן הסרטים הכי פורצי דרך של דלון נעשו דווקא באיטליה, על שניים מהם ארחיב בהמשך.

הבמאי הכי מזוהה עם דלון הוא ז'אק דרי, יוצר שכן החל את הקריירה שלו בתקופת הגל החדש הצרפתי. אולם, בצדק או שלא, לרוב הוא אינו מוזכר יחד עם הבמאים פורצי הדרך של התקופה ומקושר יותר לקולנוע בסגנון "קלאסי". מבט על חלק מן הסרטים שביים, כגון "הבריכה" (La Piscine), מראה שגם בהם יש שימוש באישיות של דלון לא רק ככוכב אלא גם כמי שמבטא את המורכבות שבחזות יפה וצד אפל (תמונה מתוך סרט זה מעטרת את ראש הפוסט). שני הצדדים הללו אפיינו את האישות של דלון, בה אדון בפוסט זה דרך מספר סרטים בולטים של במאים גדולים שיוקרנו במסגרת המחווה לשחקן. כמובן שזהו דיון חלקי בלבד ורק בנקודות, על סרטים שכל אחד מהם יכול היה להוליד גם ניתוח בן אלפי מילים.

רוקו ואחיו
Rocco and his Brothers

על סרטו של לוקינו ויסקונטי כבר כתבתי בקצרה בעבר. זהו סרט המשלב בין מבט על שולי החברה דרך משפחה ענייה העוברת לחיות בצד העני של מילאנו. כל חלק מוקדש לאחד מחמשת האחים המרכיבים את המשפחה, והאח האמצעי, רוקו, המגולם בידי דלון, הוא היחיד עם תפקיד מפתח בכל הסיפורים. הוא גם היחיד שלכאורה בורח מן הגורל החברתי של העוני והאלימות – הוא הופך למתאגרף מצליח ומפורסם ואף לאלוף. הקשר שלו עם משפחתו נשמר והיריבות שלו עם אחד מן האחים, שלא מצליח לנתב את האלימות אך ורק לזירה, מוריד אותו למטה פעם אחר פעם. זהו קשר של אהבה המתבטאת בעיקר בידי שנאה ונזק, וכוללת גם התעללות באישה ששניהם אוהבים, על פניו. הדבר מקבל מימדים של טרגדיה אופראית, דרך סגנון משחק שבמשך חלקים מן הסרט נראה כמו אופרה בלי שירה.

דלון מתאים לנרטיב הזה ולקולנוע של ויסקונטי לא רק בגלל היכולות שלו כשחקן, אלא גם ובעיקר בגלל המראה שלו. מראה טיפוסי לגבר שהוא מושא התשוקה בסרטים של ויסקונטי: גבר שנראה מעט כמו נער, מעט כמו אישה, אבל במקביל יש לו גוף חזק ויכולת לאלימות מתפרצת, גם כאשר הדיבור שלו נותר עדין וכך גם רוב התנועות שלו. זהו מוקד הקסם של דלון כשחקן. הוא לא רק יפה בצורה יוצאת דופן, אלא יפה גם בצורה מיסתורית הכוללת התנהגות גברית מאצ'ואיסטית מחד, אך גם פגיעות וסוג של עדינות אשר נמצאת בחזית, בתווי הפנים שלו, אשר לעתים נראים כמו לוח חלק. דלון מגלם את הדמות המצליחה ביותר בסרט, סוג של דמות שהנרטיב שלה הוא סיפור אגדה ואין ספק לגבי היכולות הפיזיות שלה. יחד עם זאת, ברוב הסצנות שלו הדמות של רוקו מרגישה כחלשה בתוך הדיאלוג, או כנגררת אחרי הסיטואציה וכמי שמעדיפה להקריב את עצמה למען האחר. זה הופך אותו לסוג של קדוש מעונה, בו הסרט חושק.

המבנה של הסרט מאפשר הצצה לדילמה של כל אחד מחמשת האחים. שלושה מהם דמויות חיוביות, האח השני הוא דמות של נבל כמעט קלאסי, ובאמצע רוקו, שהוא בעל אלמנטים מכל אחד מן האחים וגם של מושיע חיצוני. עבור ויסקונטי בסרט הזה, דלון נראה מעט כמו חומר ביד היוצר – מעוצב כמו פסל הנזרק לתוך הסיטואציה, דמות אידאית על רקע ריאליסטי במילאנו, כולל סצנת איקונית ורומנטית בטרסות של הקתדרלה הגדולה במילאנו. הסצנה הזו רומנטית לא רק בגלל שהוא מדבר בה עם בת הזוג שלו, אלא גם בגלל שהיא כוללת את הטרגדיה של רוקו בשיפוט המציאות ובנאמנות הלא נכונה שלו לאלמנטים אשר תמיד יבגדו בו.

רוקו מוצג כסוג של ישו בכך שיש לו יכולות ספורטיביות יוצאות דופן, וגם בכך שהוא נבגד באורח מתמשך ותמידי, גם בידי אחיו ובעיקר בידי עצמו. המשחק של דלון בסרט הוא רוב הזמן פסיבי. כאשר הוא אקספרסיבי, הוא משדר כאב פנימי ולא רצון להזיק לאחרים, אף על פי שזה מה הדמות שלו לפעמים עושה. זהו אחד מן הסרטים הראשונים של דלון בכלל ובסופו של דבר אחד מן הסרטים שהכי תרמו לבניית הדימוי הקולנועי שלו כנבדל מגברים קשוחים אחרים בקולנוע הצרפתי. הוא בהחלט מסוגל לשחק את הבחור הקשוח, אך יש בו גם צד עדין אשר פחות בולט אצל שחקנים דוגמת ז'אן פול בלמונדו, שחקן אחר שפרץ באותה תקופה ולא פעם גרר השוואות לדלון.

ליקוי חמה
L'eclisse

סרטו של מיכאלאנג'לו אנטוניוני הוא אולי הסרט הטוב ביותר במחווה כולה, ואולי הסרט עם הכי מעט אלן דלון מכל הסרטים שיוצגו. דלון כלל לא מופיע בכמה מן הסיקוונסים הכי מפורסמים, כולל השניים החביבים עליי – הפתיחה והסיום. אם כי ייתכן ורוחו מרחפת על היצירה והליהוק שלו, גם ההופעה שלו, בהחלט מהותיים למסר. זהו הסרט השלישי בטרילוגית הניכור/חוסר התקשורת של אנטוניוני, אחרי "ל'אוונטורה" ו"הלילה". בכל הסרטים שיחקה מוניקה ויטי, שחקנית קומית במקור שאנטוניוני הפך דרך סרטים אלו לסמל של אישה חכמה המנותקת רגשית מן הסביבה ומבני הזוג שלה. בסופו של דבר היא גם הפכה למנותקת מעצמה עם הסרט הבא של הבמאי, "מדבר אדום", ששבר לכיוון אחר ואינו חלק מן הטרילוגיה.

אנטוניוני שילב בסרטיו גם כוכבי קולנוע שפרצו באותה תקופה אצל במאים אחרים: מרצ'לו מאסטרויאני וז'אן מורו ב"הלילה", ודלון בסרט זה. לדעתי, השימוש שלו בכוכבי קולנוע אינו רק מטעמי קריצה אל קופות הכרטיסים, אלא גם מטעמי תקיפת הרעיון של זוהר ואפשרות להצלחה. הסרטים של אטנוניוני דנים לא רק בייאוש, אלא גם בייאוש בקרב המעמד העליון והשולט. באופן ספציפי, "ליקוי חמה" כולל גם סצנות ישירות המראות את גיבורי הסרט כנמצאים בראש הפירמידה, בעוד אחרים סובלים יותר בעודם ספק מפתחים קשר וספק שוקעים בדיכאון פילוסופי מול חוסר היכולת לאהוב, וספק מול התחושה של עולם קורס (או לפחות בורסה קורסת).

הסרט נפתח בפרידה של בני הזוג, או ליתר דיוק בבוקר שאחרי הפרידה בו לזוג לא נותר עוד הרבה מה לומר. סוג של המשך סימבולי ל"הלילה" שעסק בלילה בו זוגיות דועכת. אם כי מוניקה ויטי גילמה שם אופציה לקשר אלטרנטיבי ולדור צעיר יותר בסרט ההוא, והפעם היא בתפקיד הראשי, בתור האישה שיוזמת את הפרידה. דלון הוא סוחר מניות בבורסה שעובד עם אמה האמידה של הגיבורה, וצץ כאופציה אלטרנטיבית לקשר רומנטי – הוא מצליח, מקצועי בעבודה שלו, יפה ומעוניין.

תחילת הקשר האפשרי מלווה בהרבה חוסר תקשורת בין השניים, בנפילה בשוק המניות ובמוות בסביבה. דלון הוא דמות שאמורה להיות בשליטה ולכן חשוב שהוא זוהר כמו כוכב קולנוע ייחודי. יחד עם זאת, הוא לא מצליח להבין את האישה אחריה הוא מחזר, בעוד הוא מתייחס לדברים בצורה ישירה ומילולית, הצורך שלה הוא מציאת מימד רוחני בקשר המיני. הדמות של דלון בו בזמן מספקת ולא מספקת את הצורך הזה. הוא מוקף באמצעי תקשורת רבים, אבל בסופו של דבר לא מצליח לומר דבר, בסרט שככל שהוא נמשך הופך יותר ויותר לשיר הספד לאופציה של חיים בעושר ואושר. שלא לדבר על יצירת קשר מעבר לקשר של הסכמה על אי הסכמה או פרידה, בדרך לאחד מן הסיומים הכי יפים בתולדות הקולנוע – סיום שהוא גם ישיר וברור וגם מופשט וסתום במתכוון.

המעגל האדום
Le Cercle Rouge

למרות שעבדו עמו בשלב מוקדם של הקריירה, לתחושתי הן ויסקונטי והן אנטוניוני חקרו את הדימוי של דלון ככוכב אך גם חתרו נגדו. לעומת זאת, הבמאי ז'אן-פייר מלוויל העצים אותו והפך אותו ליותר הירואי. דלון עבורו נותר עדיין בעל פנים רכות וצד נוגה בלב, אולם לפני זה הוצג על המסך כמקצוען יעיל, במיוחד בחיי הפשע. הדימוי המזוקק ביותר של שיתוף הפעולה הזה נמצא בסרט "הסמוראי", שלא מוקרן במחווה, אבל "המעגל האדום" הוא סרט לא פחות טוב וניתן לטעון כי דלון משחק בו דמות מורכבת יותר של פושע. בשני הסרטים הללו הוא גם טוב מאוד בעבודתו וגם מצוי בסוג של מנוסה כמעט תמידית.

"המעגל האדום" הוא סרט פשע על אלמנטים של מתח ולכן לא אכתוב כמעט דבר על עלילתו, אבל הוא מציג את דלון כמשתף הפעולה המושלם למלוויל בשל היכולת שלו להביע הרבה בלי מילים ואפילו בלי הבעות פנים. בסרט זה הוא גם פושע מנוסה וגם מי שייתכן שזמנו עבר. הפחד ממנו כמו גם הפחד לגורלו מרחף לאורך כל הסרט, לצד הערכה ליכולת שלו כמתכנן שוד המקביל ליכולת של מלוויל כבמאי. היכולות הללו מגיעות לשיא בכמעט חצי שעה נטולת דיאלוג במהלכה מתבצע פשע. היעדר המילים לכאורה עלול לגרור ניכור בקרב הקהל, אבל זהו החלק המרתק והמותח ביותר בסרט כולו – גם מתוך הציפייה למילים אשר יאמרו בסופו של דבר. כל מילה שכן נאמרת בסרט הזה מזוקקת היטב או לקידום העלילה או לאמירה על טבע האדם או טבע הסרט עצמו.

מר קליין
Monsieur Klein

בתכניה, הסרט מוגדר כך: "מהסרטים החשובים והטובים ביותר העוסקים בשואת יהודי אירופה". אולם לדעתי, הגדולה של הסרט הוא ההצלחה שלו לעסוק לא רק בשואה ובאנטישמיות אלא גם בשאלות של זהות ומוסר באופן כללי. הוא עושה זאת מבלי לפגוע בזכר השואה, הישג נדיר עד בלתי אפשרי. דלון של תחילת הסרט מגלם דמות מורכבת: הוא גם ייצוג של כל אדם אירופאי או כל אדם שינצל הזדמנות על מנת להתעשר, ויחד עם זאת הוא גם סמל לאדם מצליח ויפה יותר. במהלך הסרט הוא יהפוך לאדם רדוף ולמי שאינו בטוח בזהותו, בקשר לשמו, או ביכולת של המקום ממנו הוא בא להגן עליו.

למעשה יש שני מר קליין בסרט. הדמות אשר מגלם דלון הוא קליין נוצרי, הסוחר באמנות תוך ניצול הצורך של יהודים להיפטר מן הנכסים שלהם. הקליין השני הוא יהודי שנמצא הן ברמה הממשית והן כצל כרודף את קליין "המכובד", השייך לכאורה לצד הנכון של הכוח, כל עוד לא יבלבלו אותו עם הקליין האחר. ניתן גם לראות את שני הקליינים כמנצל וכמנוצל, ובשלב מסוים שניהם הם הנרדפים וגם הרודפים – רודפים זה את זה, נרדפים בידי הכוחות הפוליטיים וההיסטוריה.

זהו אחד מן הסרטים המאוחרים הטובים ביותר של ג'וזף לוסי, שפי שכבר כתבתי בעבר הוא במאי שיודע משהו על להיות נרדף ועל היחס לשונה. בסרט זה הוא נעזר בכריזמה של דלון וגם בדמוי שלו כמקצוען על מנת לשמוט את הקרקע מתחת לרגליו של הגיבור ובמידה מסויימת גם של הצופה. שכן, הסרט מוצג תחילה כמבט על העבר וכמוקיע את שיתוף הפעולה עם הנאצים ואת רדיפת היהודים בעבר, אולם משבר הזהות והמקום בו המנצל הופך לנרדף מהדהד גם ברמה המנותקת מכל תקופה. זה מה שמותיר את הסרט רלוונטי גם אחרי השנים שחלפו מאז שנוצר (בשנת 1977), או השנים שעברו בין התקופה בה הוא מתרחש לתקופה בה הוא צולם.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.