הכפילויות והפחדים של "דרושה שותפה רווקה"

בחלקו הראשון של סרט המתח הפסיכולוגי מ-1992 "דרושה שותפה רווקה" ("Single White Female"), גראהם, השכן והידיד הגיי של אלי, מנחם אותה אחרי פרידה. אלי מרגישה שבלי בן זוגה לשעבר היא תתקשה להצדיק את הנוכחות שלה בניו יורק, ואולי היא פשוט צריכה לחזור הביתה. "זה עצוב להיות בדירה לבד ולארגן ארוחות לבן אדם אחד," היא אומרת פחות או יותר. "את תסתדרי בכוחות עצמך", הוא מסביר לה ומתאר את עצמו, "אם היה לי מישהו והיינו נפרדים, לא הייתי נותן לזה להפריע לקריירת המשחק שלי. לא שיש לי מישהו, או קריירת משחק, אבל את מבינה. את יכולה לעשות את זה". היא מתעודדת, מחייכת ומסכימה איתו. היא תצליח לבד. "אני אחפש שותפה," היא מוסיפה, ובכך מבהירה לנו שהמאורע המחולל קרה על המסך ממש לפני כמה דקות.
באותה נשימה אלי גם מפספסת את הרעיון של "להסתדר לבד", גם מאפשרת לעלילת המתח להתרחש כשהדרה (ג'ניפר ג'ייסון לי) תיכנס לחייה, וגם מניחה את היסודות לפרשנות לגבי הנושא של הסרט. פרשנות שספק אם ברבט שרודר שביים, ודון רוס שכתב את התסריט עלפי ספר מאת ג'ון לוטץ התכוונו אליה. מצד שני, מציאת רבדים תת הכרתיים בתסריט פשטני כביכול הוא חלק מהכיף בכתיבה על קולנוע, במיוחד כשמדובר בסרט שמכיל רגעים מלאי אי נוחות אבל עדיין מעניין בצפייה חוזרת.

בתור ילדה שנאתי לפענח יצירות. אהבתי לקבל את הסיפור כמו שהוא, ובכל פעם שגיליתי שיש נמשל שפספסתי, כעסתי שלא ראיתי מעבר אל פני השטח, משוכנעת שיש ממלכה עלומה שתחמוק ממני לנצח. שני עשורים אחר כך כבר גמעתי בעיניים נוצצות כל מילה על ניתוח תסריטים בלימודי תואר ראשון בקולנוע, מנסה ללמוד שפת סתרים, מגלה "על מה הסרט באמת", שומעת פרשנויות שלפעמים ליוצר או ליוצרת עצמם אין שום קשר אליהן. כוונת המשורר הפסיקה להיות רלוונטית ברגע שנתנו לנו לקרוא טקסט קצר של רולאן בארת' בשם "מות המחבר" וזהו, הכל עבר להתמקד בקריאה סובייקטיבית, ואני המשכתי לצטט אותו פחות או יותר בכל סמינר עד סוף התואר השני.

סרטים וכל יצירה למעשה, יכולים לספק לנו הצצה מכוונת, או לא, אל תת מודע תרבותי. לפעמים הם מאפשרים לקהילות שנדחקות לשוליים לזהות מסרים מקודדים שחותרים תחת השמרנות בתוכה הם פועלים, ועוד על כך כדאי שתקראו בטקסט של אור. לפעמים הם פועלים עבור קהל מסוים ככלי שעוזר להתעמת עם טראומה, למרות שיכול להיות שיצרו אותם מתוך כוונות אחרות, כמו שקורה לחלק מהצופות והצופים בסרטי אונס-נקמה. לפעמים הפרשנות היא אישית עד כדי כך שאין מי שיסכימו איתך עליה. מבחינתי, כל עוד אפשר להביא לה הסברים, "הוכחות" מתוך הטקסט עצמו, שווה להתייחס אליה.

במקרה של "דרושה שותפה רווקה", ה"הוכחות" די צועקות עלינו במגוון דרכים מהמסך לדעתי. אבל רגע לפני שאגיע אליהן, המלצה ואזהרה: שבתי אליו אחרי כל השנים האלו כי הוא זמין כעת בנטפליקס, והייתי חייבת לבדוק אם הוא עדיין עובד. התשובה היא כן, אם כי הוא רווי בסטריאוטיפים שלא בטוח שהיו עוברים היום. כל הסטראוטיפים, מגייז עם חתולות דרך נשים משוגעות מחוץ לעליית הגג דרך בני זוג בוגדניים. וזה הזמן לאזהרת קטנה, יהיו כאן תיאורים של חלק מהעלילה כולל פרשנות, אבל בלי כניסה ליותר מדי פרטים.

ההצהרה על מה הסרט נוכחת כבר בדקות הראשונות שלו, כשאלי (ברידג'ט פונדה), שמוצגת לנו כאישה עצמאית בסך הכל עם עסק חדשני (זה נראה כאילו שהיא המציאה תוכנה לעיצוב אופנה גרפי, זה די מקסים לראות איך דמיינו חדשנות דיגיטלית ב-1992) לא מאפשרת לעצמה להסתדר לבד. לא שיש משהו רע בלרצות לחלוק דירה גדולה עם עוד מישהי, אבל הסרט מבהיר חד משמעית שזה לא היה רעיון טוב. היא מכניסה אל דירתה ואל חייה את הדרה (ג'ניפר ג'ייסון לי), צעירה ביישנית ומופנמת שכובשת אותה ברגע שהיא מציעה להכין לה תה ואז מסדרת במהירות ברז שמשפריץ בעיקר על שתיהן, ונעצור את הדימוי הרטוב הזה כאן. השתיים הופכות בפרק זמן קצר לשותפות לדירה אבל גם לחברות קרובות, ואלי גם מפגינה סקרנות וחטטנות מה, וגם מקבלת בחדווה כל עזרה וסדר שהדרה מספקת. יחסי הכוחות ביניהן מתבססים מהר כחונכת ונחנכת, כמו התחלה של קומדיית התבגרות בה הנערה הלא מקובלת עוברת מייקאובר אצל מלכת השכבה הפופולרית. בדרך שתיהן לומדות שיעור חשוב על חברות, על סולם חברתי ועל כך שבסופו של דבר מה שחשוב הוא שאת אטרקטיבית, גם אם ניסו להסתיר את זה בצורה גרועה עם בגדי אוברסייז.

אלא שכאן, הסרט מציג לנו את הגרסה המסויטת בת ה-20 פלוס של הסיפור. הוא גם אורז אותה בתוך משחק של כפילויות, כדי לייצר תחושה מזדחלת של אימה. ככל שהדרה נקשרת אל אלי, לומדת ממנה איך להיות ניו יורקרית מגניבה בשנות ה-90, כלומר לחגור חגורות גדולות על חצאיות מיני עיפרון וללבוש ז'קטים חומים עם כריות כתפיים כמובן, היא מרעיפה עליה חום וחיבה, אבל גם גורמת לנו לחוש שלא בנוח. זה מכוון כמובן, ובכלל כל מה שקשור לניואנסים לא ממש קיים כאן. התחושה המזדחלת היא יותר כמו מפולת על הראש שלנו. זו הנקודה העיקרית לרעת הסרט. הוא לא לוקח את הזמן בכל מה שקשור לביסוס הקשר החברי בין אלי להדרה, ואפילו טורח לספר לנו שעבר בקושי חודש עד שהעניינים מסתבכים בגלל, איך לא, האקס שחוזר לתמונה. מה שמותיר את אלי כדמות שמתנהלת בצורה קצת מעייפת מתוך אי נעימות, ולא משדר לנו אמינות בכל מה שקשור לחברות שנרקמה כאן.

אולי זה מכוון כדי להציג עד כמה הדרה לא יציבה, אבל בימינו דמות שבעיקר נשענת על כך שהיא לא בקו הבריאות הנפשית, כולל שוטים מאיימים של גלולות עלומות שהיא לוקחת, הופכת אותה לא רק לפוגענית משהו, אלא בעיקר למשעממת. כמו שיש נטייה להצמיד לדמויות של נשים תקיפה מינית או אובדן של ילד כדי לעבות את הדמויות שלהן, הדרה היא מסוג הנבלות שהסרט כל כך מתמקד באי שפיותן, שכל סיפור הרקע המעניין שלה מגיע מאוחר מדי. היא כבולה לקלישאה של אישה משוגעת, היסטרית, קנאית, לחברה שרק רוצה את מה שיש לך ושתבגוד בך. מעין "אישה לאישה זאב" כולל מגוון מניפולציות תואמות. תפיסה כוללנית, שטחית ושגויה של יחסים בין נשים ובין בני אדם בכלל.

אבל בתוך הדינמיקה העקומה נמצא המרכיב המלהיב יותר של הסרט, והוא התעסקות בחיקוי ובכפילות. הדרה היא תמונת מראה של אלי, בהתחלה היפוך חסר ביטחון וחן שלה, ובהמשך שכפול מבהיל. וככזו, היא מבטאת בחופשיות את כל הקלישאות שנשים למדו להכיר ולשנוא לגבי עצמן. ואלי חוששת ממנה אבל גם מתעניינת בה, מוצאת את עצמה מחטטת לה בדברים ומציצה עליה. אם אפשר לחשוב על שתיהן לא כשתי ישויות נפרדות, אלא כעל שני חלקים של אותה דמות, פתאום כל הסטראוטיפים שהדרה מייצגת מתיישבים באופן מעט צורם. היא כל מה שלימדו אותנו לפחד ממנו. כל מה שגברים חושבים לרעה על נשים. והיא אפילו מוצגת באופן מעורר חשש כשהיא, לא תאמינו, מאוננת. כן כן, אין דבר שמעיד על הפרעה נפשית ומסוכנות מאשר אישה שמסוגלת לענג את עצמה, לבד. בשביל זה המציאו את הקורנפלקס הרי, כדי שנרגיע עם הליבידו.

ואם כבר לציין פחדים, מיניות או כוח, הדרה משתמשת בכל דבר שיכול לייצג פאלוס כדי לתקוע את עצמה בחיים של אלי כשהעניינים מידרדרים. היא אישה שמקבלת כוח נוסף על ידי שימוש בחפצים ארוכים, בולטים, חדים וחודרים, כדי להיות בשליטה, בעיקר על גברים. מהצד השני, היא גם משתמשת במזוודות ופתחים נוספים. היא גם פועלת באופן פולשני וכוחני כדי לסייע לאלי עם מעסיק שהוא לצערי קלישאה אמינה של ניצול יחסי מרות ותקיפה מינית. יש בסרט יותר מתקיפה מינית אחת, והוא כן מצליח להציג אותן באופן מכבד. האחת נמצאת בו כדי לבסס את חוסר הביטחון של אלי שחוששת וחושבת שהיא תלויה באחרים כדי להצליח ולכן נאלצת להיפגע. השנייה עלולה בטעות לחמוק לנו מעל הרדאר כי לרוב לא מראים לנו תקיפה מינית של אישה בגבר. אפשר להתווכח אם הסצנה הזו מוצדקת או סתם מציצנית. מה ששווה להתעכב עליו הוא שההיפוך המגדרי מהייצוג שהתרגלנו לראות מחדד עד כמה אין מקום לשאלות שמבקרות את מי שנפגע או נפגעה. כמה קל לקפוא, להיבהל, לא להבין ברגעים הראשונים תוך כדי ואחרי שזה מה שעשו לך. לא במתכוון, יש לסצנה הזו רלוונטיות גם היום.

על פני השטח "דרושה שותפה רווקה" הוא סרט מתח (אישית אני לא תופסת אותו כסרט אימה, למרות שיש בו כמה סצנות מדממות) שעורר מספיק עניין שיש סינדרום באותו שם, אם כי אני בספק אם מדובר בז'רגון מקצועי רשמי. הוא התיישן וקצת חורק כשהוא לא מבסס את הקשר בין שתי הנשים כראוי, ואז מעט מעיק כשנוצרת תחושה שאלי מתמהמהת עם פירוק השותפות לדירה עם הדרה מתוך אי נעימות מתישה. יש שם אפילו רגעים שמי שחיו בדירות שותפים יוכלו להזדהות איתם לגבי אי הוודאות והחשש שתושלכי מדירה חדשה בהתאם לגחמות של אחרים. אבל גם הם לא ממצים את הפוטנציאל. הדרה מוצגת כבעייתית מהר מדי ואלי היא דמות ריקנית בשביל להוביל סרט, אלא אם כן נתייחס אליהן כשני חצאים של שלם אחד. אז הן הופכות למעניינות פי כמה, והסרט נחשף בהדרגה כמשל על הפחד מעצמאות, ועל הצורך בקבלה עצמית וקצת חמלה.
נסו ותראו אם תזהו את הנרטיב החלופי במהלך הצפייה, או שהוא קבור עמוק מדי מתחת לאסופת הקלישאות.