״ערים״, סקירת נטפליקס

מה אם כלל האנושות הייתה מאבדת את היכולת להירדם, באופן פתאומי וקולקטיבי? זו נקודת המוצא העלילתית של המותחן הנטפליקסי ״ערים״ (Awake). בשביל להקשות עוד יותר על גיבוריו, גם האלקטרוניקה מפסיקה לעבוד והעולם שב להיות אנלוגי. אני מודה שהמחשבה הראשונה שעברה במוחי למקרא התקציר הייתה חיובית, על גבול ההקלה. שינה זה אמנם כיף גדול אבל היא תופסת לי שליש מהיממה ואני גם ככה לא מספיק שום דבר. וטכנולוגיה היא ממילא כבר לא רק כלי עזר שהופך את החיים לקלים ונוחים יותר, אלא משאבת זמן בפני עצמה. אך מוקדם למדי במהלך הצפייה בסרט מובהר שאלה בעיות חמורות. חוסר היכולת לישון לא מלווה ברעננות תמידית, אלא עייפות מצטברת, חשש לשיבושים רבים ולבסוף מוות. זה גם הופך את התלות בטכנולוגיה הנעדרת לצרה נוספת, שכן גיבורי הסיפור כנראה יתקשו לתקשר או להגיע ממקום למקום והזמן שלהם לצלילות דעת ומסוגלות גופנית הולך ואוזל.

הגיבורים הם ג׳יל (ג׳ינה רודריגז) ומשפחתה, בדגש על בנה המתבגר (לושיוס הויוס, ״הבית שלנו״) ובתה הקטנה (אריאנה גרינבלט, ״אהבה ומפלצות״). אחרי דקות לא מרתקות במיוחד שנועדו לבסס מצב משפחתי, מערכות יחסים ועבר מסתורי, מתרחש האירוע הגלובלי לשמו התכנסנו. בתחילה נראה שרק המכוניות יצאו משליטה, אחר-כך מתבהר שכל המכשירים האלקטרוניים שבקו חיים. בלילה מגלים הגיבורים שקשה להם להירדם, שזה מובן בהתחשב בנסיבות, והיחידה שישנה כמו תינוקת היא הבת. האקט התמים עומד להפוך אותה למאוד חריגה כאשר מתברר שאף אחד אחר לא יכול לישון יותר, למחרת או בכלל. השילוב הנפיץ בין עולם נטול מזור לעצבים רופפים בו הפעילות המוחית של כלל האוכלוסיה מתחרפנת, יחד עם הידיעה וההבנה שיש מי שכן שפר עליה גורלה ועלולה להיות המפתח לפתרון, הוא שמזין את רוב הסרט מכן ואילך.

סרטים על אינסומניה לא חסרים, חלקם אפילו בחרו במילה הזו בכותרת, אבל חוסר שינה קולקטיבי באופן ספציפי הזכיר לי את הנובלה ״Sleep Donation״ מאת קארן ראסל, שלקחה רעיון דומה על עולם ללא שינה לכיוון של דרמה חברתית. כזו שבה האנושות לא צועקת ״השמיים נופלים״ ורצה במעגלים, אלא מנסה להתמודד במגוון דרכים. אולם, לפנינו סרט שלא באמת משתמש במסגרת העלילתית שלו לטובת פיתוח דמויות או תובנות על האנושות. במקום זאת הוא מתווסף לרשימת הסרטים מהשנים האחרונות בהם אם קשוחה מובילה את ילדיה בעולם אפוקליפטי בעל חוקים מסויימים אך שרירותיים. כמו ״מקום שקט 2״ שמוקרן בימים אלה בקולנוע, או ״בירד בוקס״, גם הוא של נטפליקס (שהוא בעצם נגזרת של הצלחת ״מקום שקט״ הראשון). אבל בניגוד אליהם, ״ערים״ הוא לא ממש סרט אימה, לפחות בעיניי. יותר מותחן מד״ב הישרדותי, עם קצת אקשן וכמה רגעים שמנסים להפחיד קצת. בקיצור, משהו ששיאמלאן היה עושה ממנו מטעמים קאמפיים.

אולם, הבמאי הוא מארק ראסו (״קופנהגן״, ״קודאכרום״), שגם כתב יחד עם אחיו, ג׳וזף ראסו, וגרגורי פוירייר (״מרגל במשרה חלקית״). כפי שאפשר ללמוד מן הסוגריים, זה כנראה הפרויקט בעל הפרופיל הגבוה ביותר בקריירות של היוצרים. בהתחשב בתוצאה, אתפלא אם משהו אחר יעקוף אותו בעתיד. בעולם של תסריטים נוסחתיים החתוכים בשבלונות של כל מיני שיטות וגורואים, זה היה כמעט מעניין לראות סרט שכל החלטה תסריטאית בו נראתה כמו טעות. מילות המפתח במשפט הקודם הן ״כמעט״ ו״נראתה״, כי זה לא באמת היה מעניין על דרך השלילה, וכי ייתכן בהחלט ואני מגזים בציפיות שלי מסרט עם פרופיל בינוני מפס הייצור הקדחתני ונטול הפיקוח של נטפליקס. כדי להדגים את הטענה הבעייתית הזו אדון רק במערכה הראשונה וגם לא בכולה, רק ביסודות הרעועים שעליהם מבקשים היוצרים לבנות את מערכת היחסים עם הקהל.

את הגיבורה אנחנו פוגשים בעת שהיא מבצעת פשע זוטר – גונבת תרופות מבית החולים שהיא אמורה לאבטח מתוקף העבודה שלה. לא התחלה אידיאלית מבחינת פעולה מגדירת אופי, אבל תמיד אפשר לקוות שהיא עושה זאת מתוך מצוקה או עזרה לחלשים. אבל לא, היא מעבירה את מה שגנבה לסוחר סמים בתמורה למזומנים. אוקיי, כנראה שהיא זקוקה לכסף. כי הנה, יש לה בן מתבגר וילדה קטנה, אולי זה בשבילם. אבל שוב לא, הם בכלל גדלים אצל הסבתא (פרנסס פישר) ומלאי טינה כלפי אימם הביולוגית. הסיבה לכך נחשפת די מיד לאחר מכן, כאשר נרמז שהדמות הראשית פישלה כשביצעה את אותה העבירה בדיוק בעבודה הקודמת והרצינית יותר שלה, אולי אפילו השתמשה בעצמה. בכל מקרה, היא הוכרזה כבלתי כשירה בעיני החוק לגדל את ילדיה שלה. עכשיו אני כבר לא יכול אלא לרחם עליה או לקוות שתוכיח אחרת, אבל חמלה אין פירושה אהדה. לא כלפי מישהי שקיבלה הזדמנות שנייה פחות או יותר במקצוע שלה ובחרה להפר את האמון באותה דרך שהרסה את חייה.

זו רק דוגמה אחת מיני רבות כיצד הסרט פשוט חירב את היכולת שלי כצופה להריע לגיבורה או לסמוך עליה עוד לפני שהיא תתחיל לסבול מחוסר שינה. הפתרון לא מצוי בתסריט אלא בליהוק, כלומר בבחירת שחקנית שפשוט קל להיות בעדה לא משנה מה. רודריגז מצויינת בזה, אבל כאן בערך מסתיימת תרומתה לסרט. ללהק אותה כאם למתבגר זה מעט תמוה (אם כי הסרט מתייחס לכך), בעוד שאת ארשת גיבורת הפעולה שהביאה אל ״העולם שאחרי: הכחדה״ היא גם השאירה שם. אגב, כשהיא אומרת שעבדה פעם אצל ג׳ניפר ג׳ייסון לי, חשבתי שאני צופה בהמשכון לא רשמי לסרט ההוא, שכן השחקנית המחוננת צצה גם כאן. זה רק חיזק את התחושות שמה שעבד בסרטים אחרים לא מתקתק הפעם. עוד הופעות משנה שלא מצילות את המצב הן אלה של גיל בלאוז, בארי פפר, ושמיר אנדרסון (״הנוסע הסמוי״). כולם מתבזבזים ונכנעים לגנריות של הכתיבה.

נניח לרגע שהכל מכוון. שבילוי האפוקליפסה האינסומנית בחברת דמות פגומה, מתבגר זעוף וילדה רדומה, היה איזה ניסיון ליצור עניין בתבנית שחוקה. זה לא מצדיק את שאר החולשות הבולטות של התסריט שמתעקש לא לחבר את הנקודות שהוא עצמו מפזר על הדף. זאת משום שהגיבורה מחליטה במערכה הפותחת שלא להיעזר בהצעה שנראית מצויינת עבורה ועבור משפחתה, באופן שמעורר חשד כי היא יודעת משהו שאנחנו לא. אלא שכאמור, אין לסמוך עליה, כפי שביסס הסרט בעמל רב קודם לכן. האם אני אמור לבלות את המשך הסרט במחשבה שהיא אולי טועה והייתה צריכה לאחוז ביד המושטת? כך או אחרת, זה מה שקרה והמחשבה על כמה הסרט הזה היה יכול להיות טוב או סתם נהיר יותר לא הרפתה עם כל פנייה עלילתית משמעותית, או עשרות האירועים האקראיים שכל מטרתם היא ליצור רגעי WTF שלא מצטברים לכדי כלום.

הנקודה התסריטאית שאמורה לעבוד לזכות הסרט היא הזכות להתנהגות הולכת ומתדרדרת של הדמויות מכל בחינה, בשל אילוצי העלילה. כלומר, אם בסרט אימה הדמויות מבצעות משגים טיפשיים רק כדי להתקדם לסצנה הבאה, ״ערים״ סידר לעצמו יופי של תירוץ לקבלת החלטות לקויה שהופכת לפושעות אצל כלל המשתתפים – עייפות מצטברת נטולת מרפא. אז יופי, החלטות שגויות מעוגנות בתסריט – עכשיו רק נותר לנו לצפות באנשים לא מבריקים מבצעים פעולות לא גאוניות במיוחד, לרוב בשעת מצוקה. ההחלטה הזו לא רק פותרת בעיה לא קיימת, אלא גם ייבשה ככל הנראה את מעיין המקוריות של היוצרים. אין כאן איזה עיצוב עולם יוצא מגדר הרגיל, קונספטואלית או ויזואלית. הבטיחו שהמצב גורם להזיות, חזיונות, או סתם חוסר תפקוד בסיסי, אבל כמעט שום דבר מזה לא קורה. לא היה לי הרבה במה לאחוז כצופה. למרות שעה לא מאוחרת מדי, מצאתי את עצמי נוטה להתעפצויות שגיבורי הסיפור יכולים רק לחלום עליהן. כלומר, אם היו יכולים להירדם.

כל האמור לעיל היה יכול לקפוץ מדרגת סתמי לסביר, אצל במאי בעל מעוף או חזון. ראסו מייצר רושם שיש לו מעט מהם, כשהוא מתחיל עם שוט מורכב ומדי פעם משליך על הקהל עוד כמה כאלה. אבל אלה הרגעים היוצאים מן הכלל שמעידים על הכלל, וכשהבסיס כה רעוע זה כמו לפזר נצנצים על חצץ ולקרוא לזה אבני חן. או אם להשתמש באנלוגיה שקרובה יותר לאחת הסצנות בסרט – לירות באקדח בספרייה לא הופך אותה למטווח. מה שפרובלמטי אף יותר בהקשר של ״ערים״, הוא שאם הסיטואציה המרכזית לא הזכירה מספיק את ״הילדים של מחר״, הגיע שוט בו המצלמה חגה על צירה בתוך מכונית נוסעת. כמות הגניבות הסיפוריות או החזותיות מסרטו של אלפונסו קוארון היא ברמה של תביעת פלגיאט. וכאשר החיקוי כל-כך רחוק מהרמה של המקור זה כבר מבטל כל אופציה להנות ממנו, לפחות אצלי. למעשה, החשק היחיד שהיה לי בתום הצפייה הוא לשוב אל הסרט המפואר ההוא שיחגוג 15 שנים לצאתו בדצמבר. או לנמנם. נחשו מה בחרתי.