"לצאת עם אמבר", סקירת yes לחודש הגאווה

לאחר שנה של היעדרות בעקבות הדבר הזה שקרה, חזר חודש הגאווה, אם כי נראה שעדיין באופן מעט מהוסס. גם טראומת המגיפה והתקנות שהגיעו בעקבותיה, וגם כל המצב הפוליטי הלא יציב בישראל, נדמה שקצת מנמיכים את הווליום שבו אנחנו רגילים לציין את התאריך הזה בדרך כלל. לגמרי הגיוני, כמובן. מה שמצחיק זה שאלו משפטים שאפשר להכיל אחד-לאחד על עולם הקולנוע, ואולי זאת הסיבה שהשנה השניים ממש משתפים פעולה.
באולמות תוכלו למצוא שני סרטים להט"בים מדוברים. הראשון הוא "ואז רקדנו" הגיאורגי-שוודי, שהספיק להיות חלק מפסטיבל ירושלים 2019 (וגם נכנס למצעד רגעי השנה בסיכום 2020 שלי) לפני שיציאתו המסחרית המתוכננת במרץ 2020 נדחתה עד לרגע זה. זה סרט מקסים, אבל אני קצת הייתי מסויג לגביו כי הוא הולך נורא בכוח על קונספט הגיי העגום עם כל הקלישאות הנלוות, אז קחו את זה כהמלצה עם כוכבית. השני הוא תוצרת כחול-לבן, גם הוא עשה את בכורתו המקומית בפסטיבל ירושלים, כסרט הפתיחה של המהדורה המקוונת. מדובר ב"סאבלט" שהוא… אה… סרט, אני מניח.
במקביל, פסטיבל הקולנוע הגאה מתקיים הקיץ במתכונת מצומצמת (הכנה למשהו גדול יותר לקראת החורף), ובו אוצרות מעניינת של כמה סרטים בולטים מהזמן האחרון. הסינמטקים ברחבי הארץ כמובן שיבצו לא מעט סרטים בנושא. בחולון למשל תוכלו למצוא החודש את "אלים ומפלצות" ו"עגבניות ירוקות מטוגנות" ו"חיי עם ליברצ'ה" בין היתר. סתם, לא יודע למה נזכרתי דווקא בו…
אפילו פסטיבל הסטודנטים שיתקיים בהמשך החודש בחר לפתוח עם סרט להט"בי, "קיץ 85" של פרנסואה אוזון (או כמו שאני מכנה אותו "Call Me By Your Grave"), שגם בהקשרו אני מעדיף לא להרחיב עכשיו. או אף פעם, לצורך העניין.

בניסיון בכל זאת להמליץ על צפייה לחודש הגאווה, פניתי למקור מהימן נוסף של תוכן קולנועי, כזה שבכל שנה בתקופה הזו מרים תוכנייה להטב"קית מרשימה – עולם הסרטים של yes. לאחרונה עלתה שם קומדיה אירית שטרם שמעתי עליה בשם "לצאת עם אמבר" (Dating Amber), ומכיוון שהשילוב הזה של קומדיה ואירית עבד עלי היטב לפני שנה בדיוק בסרט "יוצא מגדר הרגיל" (גם אותו תוכלו למצוא בערוצי הלוויין), זה נראה כמו משהו שכדאי לבדוק.

"לצאת עם אמבר", שתוכנן לצאת לבתי הקולנוע בחו"ל לפני שנה בדיוק אבל הקורונה הפכה אותו לסרט ויאודי, הוא סיפור התבגרות המתרחש בעיירה קטנה לא רחוק מדבלין. עם בוא הקיץ של 1995, אדי (פיון או'שה), עומד לסיים את התיכון כששאיפתו היא ללכת בדרכו של אביו (בארי וורד, קשר נוסף ל"יוצא מגדר הרגיל") ולשרת בצבא אירלנד, למרות שהוא לא בדיוק הבחור החסון והאתלטי ביותר בעולם. עוד משהו שדי יושב עליו זה שהוא מאוד גיי, והחברים שלו מתחילים לחשוד שמשהו מוזר אתו. אל חייו של אדי מתפרצת אמבר (לולה פטיקרו), נערה מהשכבה שלו, שמצדה חווה מתקפות הומופוביות כבר די הרבה זמן. היא מציעה לו שיעמידו פנים שהם זוג וככה לפחות עד סוף הלימודים אף אחד לא יציק להם. אבל גם אם מבחוץ הם מצליחים להתל בכולם, הם עדיין צריכים להתמודד עם האמת וההכחשה, וזה כידוע לא משהו מאוד קל.

משהו שאני אולי צריך להתחיל אתו, זה ש"לצאת עם אמבר" חג במעגלים מאוד קרובים אלי. מאוד. ממש כמו אדי, ב-1995 גם אני הייתי מתבגר בעיירה קטנה, ובמצב של חרדה מוחלטת לגבי הזהות המינית שלו (אם כי צריך לעמוד על כך שבשונה מאדי המגולם על ידי או'שה בעל השיער המושלם והפנים היפות, אני נראיתי אז כמו פורקי מ"צעצוע של סיפור 4" שהדביקו על ראשו רעמת ברזלית), וכמו אדי גם אני ידעתי שבעוד זמן מה אני אצטרך ללכת לצבא וזה, איך לומר זאת בעדינות, לא בדיוק עזר לכל מסכת החרדות היומיומית. בנוסף, השירים בפסקול הם השירים שאני הקשבתי להם בגיל הזה – מהשיר הפותח הוא "מיילד אנד" של פאלפ, שחרשתי על דיסק הפסקול של "טריינספוטינג" עד 1999 בערך, ועד רגע בו מקהלה מבצעת את "אול איי וואנט איז יו" יש U2 מהפסקול של "מציאות נושכת" – שגרמו לי להרגיש שהסרט הזה מבין אותי באמת.
אני מאמין שהדברים האלו חיברו אותי יותר בקלות אל הסרט, ועזרו לי לעקוף כמה בעיות שיש לי אתו. אבל יש לפחות דבר אחד ב"לצאת עם אמבר" שאני יכול לומר באופן יחסית אובייקטיבי, וזה שהוא ממש מצחיק. קשה לומר שהוא אחיד בהומור שלו (יש בו סיקוונס של אדי ואביו במחנאות שנראה כמו מסרט אחר לגמרי), ולמזלו המשחק המצוין של כל הצוות מצליח להחליק כמה מעברים חורקים בין הקומי לטרגי, אבל רוב הבדיחות נוחתות נהדר. בעיני הוא שעה וחצי מקסימה, ובקלות אחד מסרטי ההתבגרות הלהט"בים המהנים שראיתי מזה הרבה זמן.

מה שבעיני בכל זאת פוגם בו הוא איזושהי הפרת הבטחה מצדו. על פניו הסרט מציב במרכזו שני גיבורים, אדי ואמבר. לשניהם פחות או יותר אותו זמן מסך, ולשניהם יש סיפורי רקע ומאבקים משל עצמם. עם זאת, מאוד ברור איפה נמצא הלב של הבמאי והתסריטאי דיויד פריין (שעל סרטו הראשון, "הנרפאים", כתבתי באימת החודש ובאמת שקשה לחשוב על שני סרטים שונים זה מזה), אפשר כבר להבין את זה בשם הסרט, "לצאת עם אמבר". אמנם שמה של המתבגרת הוא זה שנישא בו, אבל הפעולה האקטיבית היא של הבחור.
בראיונות פריין העיד על כך ש"לצאת עם אמבר" מאוד אוטוביוגרפי, וזה ניכר לטוב ולרע. פריין מכיר את העולם של אדי, משרטט ברגישות ובמורכבות את ההתחבטויות והפחדים, ועל כן הסיפור שלו מרגיש ספציפי ומורכב. יש בו סצנת נשיקה שמבויימת כל כך נכון, שהיא הפכה אצלי לפלאשבק פיזי ממש.
זה לא המצב עם אמבר. לא רק שהיא מבוססת באופן מאוד חריף על קלישאת המניק פיקסי דרים גירל (הצעירה הפרועה שבאה להציל את הגיבור האפור מעצמו, ובזה מסתיים תפקידה), גם קווי העלילה שלה מאוד גסים, בין אם זו הטרגדיה המשפחתית האיומה שעברה ולא מטופלת כמעט בכלל, ובין אם בסיפור האהבה שלה עם שרה שהוא כל כך לא מפותח ולא מרגיש אמיתי, שזה נראה כמו משהו שנכתב ובוצע כלאחר יד. מה גם שהפעולה הסופית שלה, שעל מנת לא להיכנס לספויילרים אגיד רק שמדובר באקט של הקרבה מסוימת, מבהירה בהחלט שזה סיפור של דמות אחת. זה מייצר שני סרטים באותו כרטיס – אחד רגיש ואמין והשני לא מדויק ומועד לקלישאות.

לאחרונה נתקלנו בקומדיות התבגרות להט"ביות משמחות, שהסיבה היחידה שלבי נחמץ לקראתם היא המחשבה האנוכית כמה קל לי היה אם הם יוצאים בתקופה בה אני התבגרתי. לכן אני מברך עליהם וקשה לי להתנגד להם, לא משנה כמה חוש הביקורת שלי מזהה חולשות. "לצאת עם אמבר" בהחלט כזה. אמנם הוא קצת נופל בהשוואה לאחרים מהתקופה האחרונה כמו בין "חורשות את הלילה" ו"באהבה, סיימון", אבל בסופו של דבר זה פשוט סרט מאוד חמוד, עם לפחות שני שחקנים צעירים שאני מאמין שעוד נשמע עליהם בעתיד.