״בו ברנהאם: בפנים״, סקירת נטפליקס

תקופת המגפה מתחילה להיראות, לפחות במדינות מסויימות, כמו היסטוריה. קרובה וטרייה, אבל משהו שאנחנו כבר מתגברים עליו ולא חיים אותו בשיא הלחץ. כל-כך הרבה תוכן נוצר בתקופה, כל-כך מעט אמנות מבדרת או אפילו סתם מוצלחת. אולי כי רפלקציה בזמן אמת שווה משהו רק לעתים נדירות. על חלק קטן מן היצירות המתייחסות ישירות למגפה והשלכותיה, או ספק מתגאות בכך שנוצרו בזמנים הלא קלים או ברורים האלה, כתבנו כאן בסריטה ברמות שונות של התלהבות. מהרוב התעלמנו, כי לא הייתי בטוח שמה שנחוץ בחיים זה דעה על סרט בהפקת מייקל ביי על עולם מוכה מגפה (Songbird), או סרט שוד עם אן התאוויי וצ׳ואטל אג׳יופור גונבים תכשיטים בחסות המצב (Locked Down). גם בפסטיבלי קולנוע השתדלתי להימנע מקומדיות ״אקסים נתקעו יחד בבידוד״ למיניהן, כי זה לא הזמן. אבל בסוף החודש שעבר הגיע אל שרתי נטפליקס משהו ששינה את דעתי ואני מאמין שייזכר בתור היצירה המגדירה והאולטימטיבית של הזמן האבוד ושמו שנת 2020 בואך 2021.

״בו ברנהאם: בפנים״ (Bo Burnham: Inside) מככב בעשרת הנצפים של נטפליקס כבר כמעט שבועיים, לפחות בארה״ב. בישראל התעדכנתי על הפופולריות שלו בעיקר דרך הרשתות החברתיות וביקורות שרובן ככולן היו המלצת צפייה על הספיישל הקומי-מוזיקלי של בו ברנהם (יסלחו לי נטפליקס, אני מעדיף להימנע מתעתיקים עם מלא א׳ כשלא צריך). השתהיתי עם הטקסט שלי כי רציתי לצפות שנית, מה שבהחלט עשיתי לא רק מול הנטפליקס אלא שוב ושוב בצורת אלבום. כשאני לא מאזין לו, אני מזמזם אותו. אבל זו לא ביקורת אלבום, וזה אולי הזמן להזכיר שקצת קשה להגדיר את ״בפנים״ ואם זה בכלל לא סרט מה פתאום התחלנו לכתוב בסריטה על ספיישל סטנדאפ. קודם כל, הבה נתקדם. כאמור, השנה היא 2021, או 5781 בספירה היהודית, מה שאפילו מחזק את הטיעון שלי. אנחנו כותבים כאן על יצירות אודיו-ויזואליות בכל מיני תצורות ואורכים, אין מניעה. בטח לא אם מנסים להגדיר ברצינות מה זה, ובוודאי אם מחשיבים את הרצון להמליץ על הדבר הכי מפעיל רגשית שראיתי על מסך השנה.

את בו ברנהם אני מניח שדווקא יש צורך להציג, על פי שיחות שניהלתי וטקסטים מעט מעוותים שקראתי. שוחרי ושוחרות קולנוע נטו יכירו אותו בתור הבמאי-תסריטאי של ״כיתה ח׳״ האהוב, או אולי כשחקן משנה ב״צעירה מבטיחה״ המציג בימים אלה בבתי הקולנוע בארץ. היו לו כמה תפקידים קטנים יותר בסרטים אחרים, דוגמת ״חולי אהבה״ ו״לילה קשוח״. אבל האמת היא שברנהם התפרסם כבר לפני 15 שנה בזכות יוטיוב, והוא אחת הדוגמאות המייצגות לדור שעשה זאת – מיליוני או עשרות מיליוני צפיות לסרטונים שצילם לבד בחדר ילדותו מנגן בפסנתר ומזמר שטויות שהלחין. בערך בגיל 18 הפך למפורסם מספיק לא רק להתעשר מפלטפורמת העלאת ושיתוף הסרטונים, אלא גם כדי להיות מוזמן לטקס פרסים מטעמה. הוא החליט לנשוך קלות את היד שהאכילה אותו לשובע, בשיר ״ברוכים הבאים ליוטיוב״ על כל מה שמעוות באתר, ועושה זאת בהצלחה מאז – הומור חצי-עצמי וחצי-חברתי, על העולם מבעד לעיניו של מילניאל. אחד שחגג יום הולדת 30 בבידוד השנה, כפי שמונצח ביצירתו החדשה, שהיא מבט פנימה של ועל ברנהם עצמו, מתחרפן לאיטו סגור בחדר ומזמר על כך.

נטפליקס קוראים לזה ״ספיישל״, כלומר ספיישל קומי, וכאלה יש לברנהם כבר ארבעה. אבל מלבד המופיע שמספר בדיחות ושר שירים אני לא בטוח שזה באמת אותו הדבר. לא רק שאין קהל, הטיימליין מתפרש על פני בערך שנה ולא ערב אחד (או שניים-שלושה שחוברו בעריכה כדי להיראות כמו אחד). מה שבטוח, זה אינו סרט תיעודי. מי שרוצים לחשוב שמיליונר מגיל טיפש-עשרה בילה את הבידוד לבד בדירת חדר, בכיף. במציאות, הספיישל צולם בדירת אורחים שהוסבה לאולפן מאולתר למראה, כאילו שם הוא בילה את התקופה. דירת החדר הזו מצויה בשטח ביתם של ברנהם וזוגתו מזה שנים, הבמאית לורן סקפריה (״נוכלות בלי חשבון״, ״אמא מתערבת״). הספיישל אף מוקדש לה, למי שיטרחו לראות עד סוף הקרדיטים. אז כן, גם לבד הוא לא היה באמת, צר לי לאכזב. חוץ מהשיער והזקן שגדלו פרא (נניח, זה עדיין די מסודר), הכל שקרים – אבל הרגשות והמחשבות אמיתיים לגמרי. פרפורמנס מלוטש ומחושב היטב שנועד להיראות כמו התדרדרות מנטלית וגופנית, מה שהופך אותו יותר מכל לסרט קולנוע בעיניי. עלילתי ומוזיקלי, לא דוקומנטרי, עם מודעות שיא למצלמה ולכוחם של העריכה והטייקים המרובים והחוזרים.

בכל זאת מדובר בהישג שהוא מופע יחיד, ואני לא מתכוון רק לכתיבת השירים וביצועם. ברנהם גם צילם וערך את עצמו, מביע את דעתו לא רק בפרצופים מצחיקים או רציניים ובזמר מחשבות, שאת רובן חשבתי בעצמי מתישהו בשנה האחרונה ובטח לא רק אני. מוזיקלית, ברנהם הוא כשרון מבהיל בעיניי. זה נראה כאילו הוא הופך כל שטות למילים ומנגינה ברגע. אבל הצילום (והתאורה) והעריכה בספיישל הזה ראויים לשבח לא פחות. כמות הפנאי והחשיבה שדורשים חלק מהשוטים או המעין-קליפים מהם מורכב המופע כולו, או אפילו רק המשחקים עם יחס הפריים המשתנה כהמחשה לסוגי המסכים השונים דרכם אנחנו מתקשרים ומתבדרים, מעידים לא רק על יצירתיות אלא על במאי של ממש. אולי הוא אפילו לא קיבל מספיק קרדיט על ״כיתה ח׳״, שאמנם היה סרט ביכורים אבל העיד על כשרון. בעיניי יש כאן עוד הוכחה לכך, דווקא בשל התנאים שאינם אידיאליים והצמצום של אמנות הקולנוע לאדם אחד שמצלם את עצמו, בזמן שהוא עושה דברים אחרים כמו לנגן, לשיר או לשחק.

מפתה לעבור כל שיר מתוך ה-20 שמרכיבים את המופע ולשבח, אבל במקום זה אשרטט את דעתי הכללית יותר על הצד החזק של הספיישל, כלומר על היותו מיוזיקל מגוון ושופע להיטים. קטעי הקישור הם שמעניקים ליצירה וייב דוקומנטרי ואותנטי-למחצה, אבל הם גם הופכים את הצפייה לכמעט שעה וחצי שאינה בהכרח קלה ונינוחה. בניגוד לסרט קולנוע, לגמרי אבין כל צופה שיבחר או תבחר לחלק את היצירה למנות קטנות, או לפחות לשניים. התנסיתי בשני סוגי צפייה, רציפה שמאוד נהניתי ממנה אך הכבידה עליי והעמיסה, ועוד אחת מקוטעת במכוון שבמהלכה הערכתי יותר סגמנטים מסויימים, אבל גם הרגשתי שהחמצתי חלק מן המשקל הכולל של המופע.

כאמור, אפשר גם להאזין לגרסת האלבום שהיא פחות משעה, אבל אני ממליץ לעשות זאת רק אחרי צפייה כדי לקבל קצת קונטקסט ויזואלי לשירים ועוד קצת מהאישיות של ברנהם, שלא עוברת במלואה אם רק מאזינים לו. כך גם לא תפספסו מיני-מערכונים כמו פארודיה על ביקורת של ערוצי משחקים בו הוא נאלץ להעביר יום של בידוד כמשחק מחשב, התמוטטויות עצבים קלות, או הרבה אימג׳ים מרהיבים ומושקעים. כי זו לא רק העובדה שברנהם החליט לנצל את הזמן הכפוי של הסגרים ביצירה, אלא כמות ועוצמת היצירתיות שפרצה ממנו בתקופה בה חלקנו, נניח כותב שורות אלה, בקושי הצליחו להשלים משימה וחצי ביום מרוב פיזור דעת וחרדה נערמת.

ברנהם הצליח להצחיק אותי בקול רם כבר בשיר הראשון, בו הוא מתנצל בפני המעריצים שהוא נעלם אבל היי, לפחות הוא הכין לנו את הדבר שאנחנו הכי אוהבים – תוכן. אז פה גדול, הנה בא התוכן. הבדיחה הפכה להיות על חשבוני, כמי שצופה בספיישל קומי בלי לחלוק חלל עם האמן, כאשר כבר בשיר השני הוא משלב צחוקים מוקלטים בסגנון סיטקומי. באותו שיר לא קצר הוא תוהה האם יש טעם להתבדח בזמנים אלה, או ליצור קומדיה בלי קהל שמגיב אליה. בשיר השני מהסוף הוא ישוב לרעיון הזה מהכיוון השני, יציע בסרקזם שבפעם הבאה הוא יהיה זה שיצפה בנו. ההומור נע בין הכללי לספציפי מאוד. משיר שרבים יכולים להזדהות איתו על שיחת וידאו עם אמא (שעלה ראשון ליוטיוב ובצדק), ועד שיר שלם שמתאר גלילה באינסטגרם של אישה לבנה. לפני זעקות ״מיזוגניה!״, בעיניי זה יותר שונא לבנים, אם בכלל. והיות שזה קורא אחרי שכבר בשיר השני במופע הוא לועג לעצמו ומכיר בפריבילגיות שלו, נראה לי שזה מתאזן כשם שהנרקסיזם טובע כאן בהרבה הומור עצמי. מה גם שבהמשך יגיע שיר על הפחד שיבטלו אותו אם יגלו דברים שעשה בעבר (התחפש לאלאדין, כמה לא רגיש אתנית מצידו).

זה פשוט מרהיב כמה המופע הזה, והאיש הזה, מגוון מוזיקלית. משיר ילדים נאיבי שהופך למפלצתי על איך פועל העולם, אל התקפות אייטיז קצרות וקולעות. מבלדה אירונית על סקסטינג שמרפררת לאמנים עכשוויים, אל שיר פולק על ״ההרגשה המצחיקה הזאת״, שאם אלאניס מוריסט תשמע אותו יפול לה האסימון לגבי מהי אירוניה. אחד משיאי המופע הוא המנון איצטדיונים ממכר שקורא להרים את הפאקינג ידיים באוויר (״כל העיניים עליי״), בו ברנהם מפנה את המצלמה לכל עבר כדי שניווכח בבדידותו המזהרת. אני אפילו מחבב גם את חצאי השירים הלא גמורים, על המתמחה שלא משלמים או את הדאבל על אייל ההון שלא אחשוף את שמו, כי זה ממש קרע אותי מצחוק מרוב הפתעה. בכלל, יש כאן בעיניי שירים שהיו יכולים להיות בקלות של אמנים אחרים, בין אם ברצינות (קל לדמיין את דרייק שר את ״סקסטינג״ בשינויים קלים) או פארודיים (״שיט״ זה ממש שיר של טיסת הקונקורד, אם היו בעניין של ניבולי פה).

המגנום אופוס, בעיניי כמובן, הוא שיר הוודוויל המצמרר ״ברוכים הבאים לאינטרנט״. הוא גם זכה לקליפ שזמין ביוטיוב, שם אפשר לצפות בו באופן שיוסיף רובד ליצירה, בה אדם שעשה את כל הונו מקיומו של האינטרנט מפרק אותו לגורמים. בעיניי יש כאן רפרור לאותו ״ברוכים הבאים ליוטיוב״ שהזכרתי לעיל, לפחות בשם השיר. אבל במקום ברנהם בן ה-18 שאומר ״חבר׳ה, אתם רואים שעות של שטויות״ יושב הפעם על הפסנתר מעין ווילי וונקה של הווירטואליה ומזמין אותנו לעוד ״קצת מכל דבר, כל הזמן״. זה הקליפ הכי מצמרר בהופעה ויש בו שילוב של לעג מרושע ומשפטים שכאבו לי יותר מסטירה. יש בו גם מיצוי של האבסורד לא רק של הרשת המכילה הכל מהכל, אלא גם של התקופה בה השתמשנו באותו המסך, ואך ורק בו, כדי לתקשר, לעבוד, להתבדר, להזמין כל דבר שרק אפשר וכן הלאה פעולות יומיומיות.

לכן, הספיישל כולו הוא גם תזכורת לכך שרוב רובנו אמנם מקטרים ועוד נקטר על התקופה, אבל בילינו בחללים בגודל סביר עם האפשרות להביא עד הדלת מה שרק נחפוץ, בטח בארה״ב. יש אנשים שהתמודדו עם בעיות חמורות יותר, שלא לומר אמיתיות. אבל המופע הוא על הפריבילגיה והנוחות, כאשר חוסר הנוחות היחיד היה הצורך להתמודד עם עצמנו, בעצמנו וללא הפוגה. ברנהם לוקח את זה לשאלה של רלוונטיות ומציג את הצורך של סלבריטאים כמוהו באישור תכוף ואינסופי של הקהל, מגפה בפני עצמה שראינו את תוצאותיה בתחילת ימי הבידוד עם הרבה סרטונים מביכים. הוא לועג בכך גם לעצמו וגם לקולגות שלו, אבל מציג גם את הצד השני של המטבע, את הדחף ליצור. עבור מי שהיומיום שלהם הוא לשגר תכנים החוצה לעולם, ואני אכלול בזה גם את סריטה ואת עצמי אך מבלי להשוות ליצרנים של תוכן חשוב ו/או אמנותי יותר, נקודת השבר הראשונית הייתה התהייה מה הטעם. אבל כמו שלברנהם לקח רגע אחד של השראה אלוהית / התקף חשיבות עצמית, כך התאוששנו כולנו, עם או בלי גיחוך פנימי.

מה שהכי הדהים אותי בתום הצפייה הוא שברנהם מבצע את כל זה ועוד הרבה יותר בלי שום שימוש במילות המפתח המעיקות: קורונה, סגר, בידוד, ריחוק חברתי, מסכה, חיסון וכו׳. לכאורה הן אלה שהפכו את החוויה של הזמן האחרון לאוניברסלית, אבל הוא לא צריך אותן כדי שנדע על מה הוא מדבר ואפילו נעריך מתי צולם כל קטע (גם בזכות אורך שיער הראש והפנים והסדר הכרונולוגי של השירים). בעיניי זה רק הופך את האמנות לחזקה יותר, במקרה כמו זה שבו ברור לגמרי על מה מדובר ובעיקר על מתי מדובר בלי להגיד את הדבר עצמו. זו גם הסיבה שאני מתפתה להצטרף למקהלה ולהכריז שזו קפסולת הזמן היחידה שתשרוד את העתיד לבוא. כי זו יצירה על מה שהורגש ונחווה בזמן מגפת הקורונה באופן פנימי שאינה מנסה להנכיח את סמליה החיצוניים, כמו שכל-כך הרבה אחרים ואחרות בחרו לעשות.

מה שהכי יפה ב״בפנים״ הוא שמתחת למעטה המלוטש אך כאילו ארעי בכל זאת מסתתרים רגעים של כנות חשופה ואמיתית. על בו הקטן שהיה כלוא בחדר ילדותו ותיקשר עם העולם דרך יוטיוב, והפך לגבר שתקוע באותו מצב ולא מבחירה. על החלפת הקידומת בזמן שחברים בני גילו התחילו להתרבות (אחד הרגעים המזומזמים ביותר על ידי מתוך המופע). על אותו צורך עז בתגובת הקהל ובקומדיה, שגדול וחזק מכל טיעון רציונלי על אגוצנטריות, או לחילופין מכורח המציאות שנכפתה על כולנו ולא איפשרה התכנסות המונית. ועל התקפי החרדה שלו לפני הופעות שמנעו ממנו להופיע מאז 2016 (ושבזכותם קיבלנו את ״כיתה ח׳״). המופע הזה הוא בעצם חזרה להופעות מהסוג הזה רק בלי קהל, מה שאולי יכול ליצור איזה אתחול מעניין בהמשך הקריירה שלו, נחכה ונראה. אני בטוח מחכה ובוודאות אראה, הספיישל הזה הוא המתנה הגדולה הראשונה שקיבלתי מתקופת המגפה בכל הקשור ליצירות אמנות.