אוסקר 2020/21: הסרטים הקצרים – עלילתיים ותיעודיים

על הסרטים המועמדים לאוסקר השנה דיברו אולי אפילו יותר מאשר בשנה רגילה. בעיקר דובר על אנונימיות יחסית, או חוסר גישה לקהל הרחב, ולא רק בישראל בה חצי מרשימת המועמדים לפרס הראשי לא זמינה בשום פלטפורמה. בקטגוריות המוקדשות לקולנוע קצר, מצאתי שהמצב דווקא הפוך מבחינת זמינות. כי למרות שרצה הגורל ואני בישראל במקום בארה״ב דווקא בתקופת האוסקר, הגישה אל רוב הסרטים הקצרים המועמדים השנה הייתה קלה מתמיד. בדרך כלל אני צופה במקבצי הקרנה הממלאים את בתי הקולנוע סמוך לטקס, תופס את כל חמשת המועמדים בכל קטגוריה – עלילתית, תיעודית, מונפשת – באותה ישיבה. השנה לא רק שראיתי את כולם בצפייה ביתית אלא גם בזמנים שונים, אבל החלטתי בכל זאת לשוב אל החצי-מסורת של סקירת חמישיות הקצרים. במיוחד כשיש גאווה ישראלית בין מועמדי השנה. במקרים בהם הסרט זמין אציין זאת ואפנה למקום המתאים, כדי שגם אתם וגם אתן תוכלו להקדיש ערב הקרנה לטובת העניין. סרטי האנימציה יקבלו מקום משלהם בפוסט נפרד, נתחיל עם הלייב-אקשן כמו שקוראים להם באקדמיה ונמשיך אל הדוקומנטריים.

הסרט העלילתי הקצר הטוב ביותר

המועמדים:
Feeling Through
The Letter Room
The Present
Two Distant Strangers
עין לבנה

זו לא טעות, הסיבה שאחד מחמשת הסרטים הללו כתוב בעברית היא משום שהוא תוצרת הארץ. ״עין לבנה״ של תומר שושן, בהפקת קובי מזרחי ושירה הוכמן ובכיכובו של דניאל גד, לא הפסיק לזכות בפרסים מאז פסטיבל חיפה 2019. את המסע אל האוסקר החל בעצם עם זכייה בפסטיבל SXSW לפני שנה, עם הרבה תחנות מרגשות בדרך. את תיאור העלילה בטח שמעתם ושמעתן כבר לא פעם, אבל מי שלא צפו בשוט הרציף העוקב אחרי בחור שמוצא לילה אחד בדרום תל-אביב את האופניים שנגנבו לו, יוכלו לעשות זאת באדיבות yes (שם ונדמה לי שרק שם ישודר גם הטקס עצמו). כתבתי על הסרט המבריק הזה בקיץ ולהגיד שאנחנו מחזיקים לו אצבעות יהיה מובן מאליו. אחרי שראיתי את כל המועמדים, זה לא רק הסרט הכי טוב בעיניי מבין החמישה אלא גם היחיד שראוי לפרס אם האוסקר הוא לא ביזיון מוחלט. אך כידוע לכולנו, האקדמיה האמריקאית לא חפה מביזיונות ולכן את ההימור שלי למנצח בקטגוריה אחשוף רק בהמשך.

Feeling Through – הקצר מבין מועמדי השנה (18 דקות) הוא בדיוק מסוג הסרטים שאפשר למצוא בכל שנה בקטגוריה, גם מבחינת רמה וגם כי הוא סרט-סיטואציה על נושא חברתי. דאג רולנד כתב וביים את הדרמה הלילית, על צעיר שחור (סטיבן פרסקוד) שאין לו איפה לישון והוא נתקל במקרה במישהו שזקוק לעזרה יותר ממנו – בחור חירש-עיוור שמנסה להגיע הביתה בשלום. רוברט טרנגו, מי שמגלם את הדמות הזו, נחשב לשחקן החירש-עיוור הראשון עם תפקיד משמעותי, מה שוודאי העניק לסרט חלק מתשומת הלב שקיבל ושהובילה למועמדות. זהו סרט קטנטן על נושאים גדולים ורגשות גדולים, מה שעבד לטובתו מבחינתי כי לב רחב מפצה לפעמים על מרבית המגרעות הקולנועיות. אם תרצו להתרשם ממנו, אפשר לעשות זאת לגמרי בחינם ובקליק דרך יוטיוב.

The Letter Room – היתרון של הסרט הזה בתחרות הוא שזה ״הכי סרט״ מבין המועמדים – אורכו קצת יותר מחצי שעה והוא מספר סיפור שלם של התחלה-אמצע-סוף, לא רק סיטואציה או פרגמנט כפי שקורה לרוב בקולנוע קצר. אפשר להכיר במהלכו די לעומק דמות קולנועית, בגילומו של שחקן נהדר – אוסקר אייזק. אם תהיתם איך השיגה הבמאית והתסריטאית אלווירה לינד את הכוכב ההוליוודי לסרטה הקצר, התשובה היא שמדובר בבן זוגה לחיים. כמובן שמדובר גם בבמאית בזכות עצמה (״בובי ג׳ין״) ובתפקיד שנראה מהצד מושך עבור כל שחקן. אייזק מגלם סוהר זוטר במתקן כליאה של נידונים למוות, המקבל קידום מיוחל. אלא שהתפקיד של קצין תקשורת אינו מה שהוא חשב – מסתבר שעליו לקרוא ולסרוק למחשב את כל תכתובות האסירים, יוצאות כנכנסות. החדירה לפרטיות של מי שהופשטו מהם כל הזכויות לקראת לקיחת חייהם, מזיזה משהו אצל הטיפוס הכבוי. אז זה אולי הכי סרט מבין המועמדים, אבל הוא גם הכי פחות מסעיר והמוזיקה פשוט נוראית בעיניי. סרט על בדידות שבמרכזו טיפוס עצוב אולי אפילו יותר מכל הנידונים למוות שמופיעים בחטף, אבל מבחינתי מוסר ההשכל הוא אחד – אוסקר אייזק נראה טוב גם עם שפם חביתוש.

The Present – לפני הצפייה זה היה הסרט הכי מסקרן במקבץ מבחינתי, מכמה סיבות. ראשית, סבב פסטיבלים מרשים שהחל לפני כשנה עם קלרמונט-פראן, אחד הפסטיבלים הנחשבים עבור קולנוע קצר. שנית, משום שהבמאית פארה נאבולסי היא בריטית-פלסטינית והסרט הופק בתמיכת גופי תרבות פלסטינים (אין כאן כסף בריטי), מה שתמיד מעניין אנתרופולוגית בעיניי. במיוחד כשיש סרט ישראלי בתחרות וכך אפשר יהיה להאשים את הפוליטיקה בכל תרחיש. שלישית, משום שהסרט הזה זמין לצפייה בישראל בזכות קסמי נטפליקס, שלא מודעים לסכסוך (אבל רק בממשק באנגלית). סאלח בכרי מגלם את גיבור הסיפור, המבקש לצאת מבית לחם לקניות בירושלים ולשם כך עליו לעבור במחסום צה״לי ידוע לשמצה. הוא לוקח למסע את בתו הקטנה ורוצה להפתיע את אשתו עם מקרר חדש, מתנה ליום הנישואין שלהם. אם נשמע שברור לגמרי לאן זה הולך, זה אפילו עוד יותר ברור ממה שזה נשמע. לכך יש להוסיף גם צרימה ספציפית לאוזניים ישראליות ולא בגלל התוכן. את החיילים במחסום מגלמים שחקנים שאינם ישראלים, כך שהעברית שלהם משונה והערבית שלהם נשמעה (לאוזן הלא מיומנת שלי) טובה מדי. שפת התקשורת המשותפת, האנגלית, הייתה המקום בו בכרי הצטיין הרבה יותר. אני מניח ומקווה שזה מכוון. יש שיקראו לסרט נוגע ללב ובעל מסר, בעיניי הוא היה נורא דידקטי. אבל אפילו לא קרוב להיות הכי דידקטי בחמישייה השנה. הו לא.

Two Distant Strangers – את הסרט הזה נטפליקס מקדמים גם בישראל ובעברית בתור ״ שני זרים גמורים״, אז אולי אפילו נתקלתם או נתקלתן בו מאז עלה לשירות ביום שישי ה-9.4. שם הסרט לקוח מציטוט של טופאק, המופיע בסיום, אליו הגעתי בזחילה. ההפתעה היחידה שלי במנהלך 32 דקות המרכיבות את הפשע הזה נגד הקולנוע, הייתה לא לראות אף לוגו של בית ספר לקולנוע בהתחלה או בסיום. זה לא רק המשחק ובימוי השחקנים החובבני באינטראקציה הראשונה שנראית על המסך בין דמויות. אלה דברים פעוטים אף יותר, כמו למשל העובדה שכנראה נעשה שימוש במשקפיים של ממש ולא במשקפיים ״של סרטים״ עבור הגיבור (כפי שניתן לראות בתמונה לעיל). כך שבזמן שאני מנסה להתגבר על המשחק והדיאלוגים של סטודנטים שנה א׳, או על הקונספט הפשוט מטומטם, הייתי צריך לנחש את הבעות הפנים של השחקן בחלק שהשתקפות המשקפיים הסתירה. נו, החלק הפעוט הזה שנקרא עיניים, רק אמצעי הבעת הרגש הכי חשוב בקולנוע. חיכיתי עד סוף היצירה כדי לראות האם אולי בקרדיטים יש איזו תודה לבית ספר, אבל כל מה שקיבלתי הייתה חידוד המסר שכבר הלמו בראשי כחצי שעה קודם לכן, עד כדי סכנה לניפוץ הגולגולת.
כל מה שהיה בין הפתיחה לכותרות הסיום המסבירות את מה שהסרט קדח שוב ושוב, היה עבורי בגדר עינוי. כיוון שקראתי תלונות על ספוילרים, ברמה של לדעת מה הרעיון המרכזי הוא ספוילר, אני נאלץ להזהיר שאספר על מה הסרט. בגדול, על חבוב שתקוע בלולאת זמן אכזרית במיוחד – הוא מתעורר בכל בוקר אחרי סטוץ, מנסה להגיע אל כלבו שהותיר בבית, אבל נרצח על ידי אותו שוטר בכל פעם מחדש. נחשו לבד את הצבעים והגזעים או האם יש בסרט שילוב מאוד לא אלגנטי של פרסומת לא-סמויה לשירות לבעלי כלבים. הסלידה שלי מהסרט הייתה קודם כל קולנועית, כאמור. כי מראש היוצרים, טרבון פרי ומרטין דזמונד רו, בחרו בז׳אנר חופר כמו לולאת זמן כדי להעביר מסר שאינו עדין או מורכב מלכתחילה. אבל סתם עוד סרט ״לבנים רע, שחורים קורבן״, כפי שאוהבים לכנות זאת, לא באמת פוצע את נפשי. זה עד כמה הסרט הזה מצפצף על החוקים של הז׳אנר, או לא מבין אותם לפחות פעמיים, שהרגיזה אותי. כי סרט גרוע עם מסר הוא פשוט עוד תחמושת למתנגדים. והוא בטח שלא עוזר בשום צורה לקורבנות האמיתיים בהם הוא משתמש למטרתו, תהא אשר תהיה. ואם המטרה הסופית היא יצירת מודעות בצורת זכייה באוסקר, התוצאה כאן היא סרט כל-כך גרוע שהוא בהחלט עלול לזכות. אין טעות לוגית במשפט הקודם, לצערי הרב – זה ההימור שלי לזכייה, גם בגלל האיכות וגם כי כולנו יודעים איך נראתה השנה האחרונה בארה״ב.

הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר

המועמדים:
Colette
A Concerto Is a Conversation
Do Not Split
Hunger Ward
A Love Song for Latasha

Colette – הצופה מישראל ודאי יתרגש או תתרגש מהסיפור על ניצולת שואה צרפתייה המבקרת לראשונה בגיל 90 במחנה ההשמדה בו נרצח אחיה. אבל מהימצאותו של הסרט עצמו בחמישייה אין ממה להתרגש, לא רק כי הנושא תמיד מקבל מקום באוסקרים אלא כי ראינו המוני סרטים כאלה ומשימות כמו זו שבמרכז היצירה יכולות להיות מוכרות לתלמידי מערכת החינוך הישראלית. קולט מן הכותרת היא קשישה שהייתה לוחמת במחתרת הצרפתית, או כך היא מוצגת לנו, ששכלה את משפחתה הלוחמנית בשואה. לוסי היא סטודנטית להיסטוריה שמאמינה כי שימור העבר יוביל לאי הישנותו בעתיד, הפוגשת את קולט ומתוודעת אל סיפורה. היא משכנעת את האישה שיכולה להיות סבתה לאזור אומץ פעם נוספת ולבטל את הנדר שכף רגלה לא תדרוך על אדמת גרמניה. זאת כדי להתוודע לראשונה בעצם לסוף חייו של אחיה הבכור. חששתי מאוד מהשלב בו יגיע ניצול קשישים לטובת הפקת ״רגע קולנועי״ וזה אכן מתרחש בסרט אבל לפחות המתועדת יודעת מתי להגיד די. מצד שני, לשמוע אותה אומרת ״די!״ זו סחיטת רגש אלימה בעיניי, כך שנרתעתי מן הסרט. כמו תמיד בסרטים על שורדים וניצולים, ודאי שיש ערך בהנצחת הסיפור שלהם אבל הדרך היא נושא לדיון. הדרך של הבמאי אנתוני ג׳יאקינו לא שכנעה אותי שיש סיבה שנהיה איתה שם ברגע הפרטי, רק כי המלווה שלה רצתה לצלם אותו. גם אם הרגשתי מעין הקלה בשבילה על שהתמודדה עם הפחד. מי שבכל זאת ירצו לעשות זאת – הסרט הופק בידי הגארדיאן ולכן זמין בערוץ היוטיוב שלהם.

A Concerto Is a Conversation – גם הניו-יורק טיימס הכניסו סרט לחמישייה, כך שגם אותו אפשר לראות ביוטיוב. לנסות ולספור את מגוון הנושאים המבטיחים פרסים בסרט הזה יהיה לזלזל בקסם המסויים שלו. אז תרשו לי למנות דיון על גזע, מעבדות ועד להיות שחור ופורץ דרך, אבל גם זיקנה ומחלה סופנית, הגשמת חלומות אמנותיים ובמובנים מסויימים גם את החלום האמריקאי. טוב, אני לא באמת מזלזל בסרט החביב הזה שכולו מלא בכוונות טובות אבל מרגיש ארוך מדי, או עמוס מדי, אפילו יחסית ל-13 הדקות המרכיבות אותו. הקונספט פשוט – שיחה מלב אל לב בין המלחין קריס באוורס לבין סבו, הוראס סניור, שברח מפלורידה ומחוקי ההפרדה הגזעית עד לוס אנג׳לס, בה הנכד שלו יציג קונצ׳רטו שכתב עשרות שנים לאחר מכן. כאמור, הסרט מכיל לצד רגעים מבויימים למדי וניסיון לדחוס כמה שיותר גם כמה רגעים מקסימים של קולנוע וגם המוזיקה, ספציפית הקונצ׳רטו שמתייחסת עליו כותרת היצירה. הוא כמעט הזכיר לי את ״נשמה״ של פיקסאר, לא רק כי הנכד הוא מלחין ג׳אז ופסנתרן מחונן, עד שעברתי על הרזומה שלו. באוורס מאוד עסוק לאחרונה, בין ״ארצות הברית נגד בילי הולידיי״, ״ספייס ג׳אם: מורשת חדשה״ והסדרה ״ברידג׳רטון״, אבל הסרט הכי ידוע שהלחין עד כה הוא ״הספר הירוק״. ועם הגילוי הזה פתאום קשה להמר על הסרט הקצר הזה לזכייה.

Do Not Split – בשוט הראשון של הסרט הזה חשבתי שאני עומד לצפות ביצירת מופת. מצלמה עירנית במיוחד מתלווה אל קבוצת מפגינים המחפשים אחר בנק, מנסים לפרוץ אליו מהכניסה הראשית, מוצאים דלת צדדים ולבסוף מציתים את המבנה מבפנים. הכל בשוט רציף, כן? יותר אקשן ואדרנלין מאשר בכל הקולנוע ההוליוודי של השנה החולפת. אבל זה לא היה מבויים אלא תיעוד אחד מיני רבים של הטירוף הכאוטי המתחולל בהונג-קונג. סרטו של אנדרס האמר מלווה את הנעשה במדינה המפולגת במשך כשנה. בתיעוד חודשים האחרונים של שנת 2019 בונה הסרט נראטיב מלחיץ ומטריד של הפגנות כנגד המשטר והמשטרה, המנסה לדכא את המפגינים הצעירים באלימות. מבלי להיכנס לתסבוכת של יחסי סין והונג-קונג, שלוש הקבוצות המתגוששת הם מפגינים צעירים, משטרה אגרסיבית וציבור שלם שמעודד מהצד (את המשטר) או נפגע על לא עוול בכפו מעמידה אקראית בקו האש. השטח מתלקח מחדש, מילולית ומטפורית, בתוך רגעים ספורים ולפעמים לא נרגע במשך שבועות.
הטכנולוגיה של הצילום בימינו מאפשרת לתעד התקוממות עממית מקו ראשון ובאיכות מעולה, וזה פשוט מצמית ברמה של כמעט לחשוש לחיי שלי. עם זאת, הייתי שמח לו היה לי עוד זמן עם המפגינים כיחידים וכבני-אדם ואם זה הגיוני לקרוא לסרט בן 35 דקות קצר מדי, זה המצב. כן התרשמתי מן הנכונות של המתועדים לדבר על הקרבה ועל נכונות לחטוף מהשוטרים, למען המטרה הצודקת מבחינתם, כמו גם מן השימוש שלהם בציוד מאולתר כדי להשיב מלחמה עבור הערכים שהם תופסים כצודקים (התמונה לעיל ממחישה לבוש ״מסורתי״ של מפגין). בחודשים הראשונים לשנת 2020 התיעוד מתהפך כמו גם המדיניות של הממשל – בתחילה נאסר על חבישת מסכות כדי שיהיה ניתן לזהות ולרדוף את המפגינים, אבל אז הופצר באזרחים לעטות מסכה בגלל מגפת הקורונה. יש בכך דיון שלם על סמלים וסמליות בעת מאבק אזרחי, שגם אותו הייתי שמח לראות מתפתח, יחד עם עוד מידע על המצב באיזור, שקשה לומר שהסתיים כפי שאינני יודע מספיק על ההיסטוריה שלו כדי להבין את שורשיו (ויקיפדיה עזרה קצת). בקיצור, אני מחכה לא רק לזכייה באוסקר אלא לפיצ׳ר. עד אז, הסרט בגרסתו הנוכחית זמין לכל בווימאו.

Hunger Ward – היתרון בצפייה במועמדים בבית קולנוע בלי לדעת עליהם כלום, כפי שאני נוהג לעשות בשנים קודמות, הוא שאין צורך לקרוא על הסרטים מראש או לדעת במה הם עוסקים. קיוויתי לדמות את התחושה גם הפעם למרות התנאים השונים, אבל יש סרט אחד שמסקרי אוסקר טרחו להבהיר כמה הוא מלא בילדים אפריקאים גוססים. לא שציפיתי למשהו אחר מסרט בשם ״אגף הרעב״, אפילו שהפיקה אותו חברת MTV שסרטיה התיעודיים אינם תמיד מה שאפשר לצפות ממותג האם. התיישבתי מאוד בחשש אל מול מה שידעתי שיהיה 40 דקות שהן לא בשבילי. לא כי אני רובוט, למעשה אני אפילו טורח לסמן שאיני כזה בכל פעם שהאינטרנט שואל אותי. אני פשוט מאוד מתקשה עם הגבולות האתיים הלא קיימים של קולנוע דוקומנטרי בשנים האחרונות. אם בסרט הקודם זה היה יתרון, כאן נאלצתי להיאנח בכל פעם שהרגשתי שנעשה עוול למצולמים. הסרט מתעד את הנעשה בשני מוקדים, בדרום ובצפון תימן, בהם רופאות ואחיות באגפים מיוחדים נלחמות על חיי ילדים המצויים בתת-תזונה מהחמורות שתראו. וכשאני כותב ילדים אני מתכוון לגילי 0 עד 6 בערך. העשייה התיעודית וההתמקדות במטפלות שבוכות על כל קורבן וסופגות האשמות מן המשפחות אחרי שנתנו את כל מה שיש ואין להן כדי לעזור, הזכירה לי את ״המערה״ הסורי שהיה מועמד בשנה שעברה. ואני לא כותב את זה בהכרח לחיוב.
במהלך 40 דקות של חוסר תקווה, היוצרים מציגים סצנה אחר סצנה של תינוקות ופעוטות מפרפרים בין חיים למוות. אבל מתי נגמר הדוקומנטרי ומתחיל הסנאף, כשמראים נשמה עוזבת את הגוף? ואת מי זה מכבד או משרת להראות את המשפחות בזעקות שבר ארוכות כשהם מבינות אך לא מקבלות את המוות האכזר? אני אפילו לא נכנס לשאלה מה צולם בהסכמה ושל מי, כי הסרט לא מסתפק בתיעוד של חדרי בתי החולים. הוא מקיף את הסיטואציה בתיאורים של עוני, הזנחה, הפצצות מהאוויר, וכמובן מעניק שוט של זבובים המרחפים מעל הקורבנות הצעירים. זה לא מאניש, להיפך. לתת לילדים האלה שם ופנים בלי שום דבר נוסף, מיצג אותם כמו של סטטיסטיקה, ידיעה בעיתון. אפילו סתם מידע כמו מדוע ואיך מפתחים המסכנים רגישות לגלוטן נעדר מן הסרט שמתמקד רק בסנסציוני ואז פונה ישירות לצופה בבקשה לא להישאר אדיש. השאלה היא לא האם זה מזעזע, ודאי שכן. השאלה האם זה סרט טוב, ראוי, או אפילו מוסרי, האם זה מה שיעזור לסיים את הדיכוי הסעודי במדינה. הבמאי סקיי פיצג׳רלד חובב צילומי הגופות האפריקאיות כבר הקפיץ לי את הפיוז לפני כמה שנים עם ״סירת הצלה״ המועמד לאוסקר, ואני יכול ממש לדמיין את חברי וחברות האקדמיה מנענעים את הראש לשלילה גם מול סרטו הנוכחי. השנה הם אפילו לא צריכים לחזור אל ביתם הנוח והנעים בתום ההקרנה, הוא מקיף את המסך שלהם לאורך כל הצפייה.

A Love Song for Latasha – אין קטגוריה קצרה בלי סרט של נטפליקס, אבל בניגוד לארבעת המתמודדים האחרים או לניסיון העבר של חברת הסטרימינג בקטגוריה הזו, הסרט הפעם קצת שונה. תוכלו למצוא אותו שם מאז ספטמבר שעבר, כולל בעברית בתור ״שיר אהבה ללטאשה״, וזאת אחרי הקרנות בפסטיבלים של טרייבקה וסאנדנס. מבלי לברך או לקלל מדובר בפרויקט האמנותי מבין מועמדי השנה, משהו שבין ביוגרפיה אלטרנטיבית לבין וידאו-ארט פואטי, כפי שמציעה הכותרת. אמריקאים אולי מכירים את שמה של לטאשה הארלינס בתור קורבן ירי שהמקרה שלה הצית את מהומות לוס אנג׳לס ב-1992. הקולנוענית סופיה נהלי אליסון, בשיתוף עם משפחתה וחברתה של הנערה שנורתה, בחרו בדרך הנצחה מעט שונה.
האלמנט של הדגשת גילה וצבע עורה של לטאשה נוכח, אבל אפילו עצם הבחירה בשמה הפרטי ולא בשם משפחתה מבקש לקרב מעט יותר את הצופה. נסיבות המקרה מוצגות רק בסוף וביובש שהיה יעיל יותר מכל מניפולציה בתור אגרוף לבטן לסיום. אבל הוא פוגע ופוגע חזק דווקא משום שרוב 19 הדקות של הסרט מוקדשות לרסיסי זכרונות, לסיפורים קטנים ולשרטוט האופי והאישיות של מי שהייתה נערה בת 15 כשחייה הסתיימו כאילו באקראי. השימוש המרובה של היוצרת בטריקים כמו הרצה לאחור או לכלוך המסך בפסים אנכיים שמדמים וידאו ישן, קצת הכביד על הצפייה. אבל לא מדובר בהשתוללות אמנותית כפי שיוכיחו כמה מעגלים סיפוריים שנסגרים לאיטם, המציפים את הנקודות הרגשיות שהסרט מעלה. חלקן צפויות וחלקן מפתיעות, למשל אשמה ובושה לצד זעם וחוסר צדק, או אסירות תודה אל מול געגוע שלא יבוא על סיפוקו. איפה הסרט הזה ואיפה הדבר שנטפליקס שלחו לקטגוריה המקבילה, שזכייה שלו רק תעודד אותם לתעדף פחות פרויקטים מקוריים כמו זה.