״עוד סיבוב״, דעה נוספת (עם ספוילרים)

פעוט בן שנה וחמישה חודשים שאני מכירה מקרוב, הכי קרוב שאפשר, מביע היטב את הרגשות שלו. אנחנו למדים דחיית סיפוקים והתחלה של סובלימציה. זו היכולת לתעל לפעולה סבירה ואולי אפילו חיובית את הדחף העז לנפץ משהו, או מישהו, או להביע באופן הרסני אחר את מורת הרוח שמבעבעת כשהצרכים והרצונות שלנו לא מתמלאים. כשהתסכול רב מלהכיל. גם לפני בואן של מילים מדויקות התקשורת כבר שם, מורת הרוח כשמשהו לא קורה בדיוק כפי שרצינו ממש עכשיו, או קצת אחר כך. היכולת להביע מחאה ואם יש לנו מזל לזכות לשיקוף, הכלה והבנה ממי שמולנו, מי שכבר עבר את זה כשאנחנו בתחילת החיים, מי שיודע לספר לנו שאפשר לכעוס ולבכות ולצרוח. בסדר, עדיף, שלא אבל אפשר גם להשתרע על הרצפה, להשתטח אפיים ארצה בינתיים, אבל המוצץ תכף יישטף ויושב אל הפה ויאפשר לדמות פעולת יניקה מרגיעה ומאזנת. הבננה תכף תיקטף מהאשכול ותוגש לנו נטולת קליפה אל ידיים קטנטנות ורעבות, הבקבוק תכף יתרענן ויתמלא בחלב להיצמד אליו, ללכת לישון איתו, אפילו שזה הרגל שלא כדאי להתבסס עליו. חבל לפתח תלות אחר כך.

"עוד סיבוב" (Another Round), היצירה האחרונה של תומאס וינטרברג וטוביאס לינדהולם, שהוקרנה בסינמטקים לאחרונה ואני מקווה שתשוב ותהיה זמינה לצפייה בקרוב, היא לא סרט על הורות או על התבגרות של פעוטות. אבל היא כן עוסקת גם באלו. הסרט מומלץ בחום אבל לפני שאמשיך, אזהרת ספוילרים החל מהפסקה הבאה. אני חושבת שספוילרים לא יערערו את הנאת הצפייה, אבל זה כמובן לשיקולכם ושיקולכן. הטקסט הזה מיועד בעיקר למי שכבר צפו, כי אני בעצם ממשיכה כאן את הכתיבה של אורון על הסרט. בזמן שהוא הפיכח מבין שנינו, אני אמנם לא שותה את עצמי לכדי שכחה ואובדן חושים והכרה כבר אי אלו שנים טובות וטוב שכך, אבל בואו נסכם שאת הניסוי המבוקר של המורים בתיכון, שיוצא משליטה, חוויתי על בשרי ועל תודעתי. יותר מפעם אחת. כולל ההוכחות המספריות. אבל בעיניי גם לא מדובר בסרט על אלכוהוליזם, למרות שרוב מה שארבעת הגברים שממלאים את המסך בנוכחותם עושים בו הוא לשתות.

שתיתי מספיק בחיי כדי להתבונן על גיבורי הסרט מהצד ועל תיאורי ההשתכרות ולהתווכח איתם בראש. לחשוב שמצד אחד המצב הדרדר לכדי כאוס ממש מהר, ומה זה, לא נהיים כל כך חמדניים לגבי שתייה כה במהירות – ואז להיזכר שלפעמים כן. הצלחתי להתקטנן ולחשוב שלא, נו, אנשים ששותים ביחד לא משתכרים ברמה שווה בכאלו עוצמות זהות ומתנהגים בדיוק אותו הדבר בבת אחת ונראים בעיני עצמם כאילו שהם הולכים לכבוש יחד את העולם תוך כדי בדיחות הדעת. ואז נזכרתי שדווקא כן. שבחוויות הכי טובות שלי מהז'אנר הרגשתי שאני והשותים איתי מגבירים ווליום והופכים מצחיקים יותר ונהנים יותר כמקשה אחת. המבט המשווה והמפוכח נמצא שם רק כשאת שותה פחות, או אם יש מישהו שממש שתה יותר מדי ואז יהיה מי שיצליח להחזיק לו או לך את הראש למעלה, או למטה, תלוי מה מטרת העל: להקיא בלי להתלכלך יותר מדי או להגיע הביתה בלי לחבק את כל עמודי התאורה ובלי ליפול במעלה המדרגות.

הכי התרתחתי כשלא הצלחתי להבין מה פרק הזמן שעבר בין מפגש שכרות מבוקר אחד, לכאורה, לאחר. להחלטה להעלות את המינון ולעבור שלב בניסוי הפילוסופי בשמו ארבעת החברים, ארבעת המורים, מחליטים לשמור על רמה קבועה של אלכוהול בדם. ואז נזכרתי שכשאת שותה הרבה תחושת הזמן הופכת פחות ברורה, היא גם פחות חשובה. והבנתי עד כמה הכל מדוד ובדוק ומתוכנן כאן. זו גם בגדול התלונה העיקרית וכמעט היחידה שלי על הסרט. הוא כה מוקפד ומובנה שלפעמים מצאתי את עצמי בחוץ, או שמצאתי את עצמי חשה שעשו לי הנחות גדולות מדי כצופה, פשטו עבורי יחסים ואירועים לכדי סצנות קצת שטוחות וקצת סמליות באופן מדויק מדי.

דוגמה לכך היא ההקבלה של אחד לאחד של ניקולאי (מגנוס מילאנג), המורה למוזיקה שחגג 40 והתחיל את ההילולה, לבין בנו העולל שעדיין מרטיב את המיטה המשותפת. אורון שפך אור על היכולת של סצנה זו וסצנות נוספות בסרט להעיד על המצב הנפשי של הדמויות, על כך שהניסוי הזה הוא ניסיון לחזור ולשחזר ימים צעירים יותר, בהם הגיבורים היו עדיין מלאי הבטחה. בהם היו בשלב הפוטנציאל, לא רחוקים מהנוער המשתכר ומשתטה בחופשיות לנגד עיניהם. עבורי, הסצנה קצת הוציאה אותי מהסרט. היא משהו שאמור מצד אחד להישאר בגוונים הקלילים יחסית, למרות שהיא גם מכמירת לב ומעוררת אי נוחות אם במקרה חווית משהו דומה, עם נוזלי גוף כאלו או אחרים שיצאו, כמוך, משליטה. המטאפורה נכנסה בי והסבירה לי מה קורה בסרט, ואני לא בטוחה שהייתי זקוקה לה.

כמוה, התבנית הברורה שבה הסרט התקדם עם ה"ניסוי" הייתה כמו לצפות במכונית שסופה בתאונה. המנוע, הליבה של החברים בסרט רווי עד שהוא נסתם מתסכול, פספוס ובדידות שהם שומרים בפנים, עולים על גדותיהם. ברור לחלוטין לאן כל זה הולך ושתהיה התנגשות קטלנית בסוף. שקודם כל נראה את הנסיקה, את ההצלחה הראשונית, תחושת ההתעלות שבה תרגישו בלתי מנוצחים. כמו מחיאות הכפיים שהתלמידים מעניקים למרטין (מאס מיקלסן), המורה להיסטוריה שמביע רמה כל כך קשה של אדישות בתחילת הסרט שאי אפשר שלא להניח שהוא בדיכאון. תפקודי, אבל עדיין כזה שמעמעם הכל, כזה שבו לפעמים תאבדו תחושת זמן, כמו בשכרות. לא בכדי הוא זה שמאמץ בחום את הניסוי, את הרעיון של מצב תודעה קצת אחר עם מיסוך של חומר חיצוני כדי להרגיש יותר אבל בעצם פחות. כדי לשחרר עכבות אבל לבודד את עצמך עוד יותר מהקשיים האחרים, אלו שעליהם לא דיברת עם זוגתך (מריה בונבי) כבר מי יודע כמה שנים. על פניו, מרטין מוצא את עצמו מחדש, אבל ברור לנו שזה לא יחזיק. גם מבחינת הנקודה בזמן שבה הוא שב להצליח כמורה במהלך הסרט, וגם כי זה חלק מהמהלך שווינטרברג ולינדלהולם מבצעים בנו – הם בנו את "עוד סיבוב" כפצצה מתקתקת, כזו ששמיעת הספירה לאחור שלה לא באמת מונעת ממך להתפרק יחד איתה כשהסרט מגיע לסצנת הסיום.

עד רגעיו האחרונים של הסרט עוד החזקתי בביקורת ששטחתי כאן עכשיו, ואני עומדת, או יושבת כי הייתי צריכה כמה דקות כשהוא נגמר, מאחוריה. ההקפדה היתרה לפעמים קצת באה על חשבון ההיסחפות שמספקים לנו רק בסוף. בשמה אני חושבת שקיבלנו שתי דמויות. האחד הוא מרטין, הלב הפועם והרוקד של הסרט, שמה לעשות, הכריזמה והנוכחות של מיקלסן מסייעת לו לעמעם כל דבר אחר כאן. הוא צמוד אלינו לרוב הסרט, הוא זה שעובר תהליכים שאנחנו רואים קצת יותר מקרוב. הוא זה שזוגתו היא בכל זאת סוג של דמות מעט פחות שטוחה מהקלישאה המיושנת של אישה שמחזיקה תינוק צורח על שד אחד, ילד מתלונן ביד השנייה, ומחלקת לבעלה הוראות על קניית דג טרי וחיתולים כי זה כל מה שהיא בסרט. פונקציה של יחסים מיושנים ומנוכרים בין המינים, כאלו שמשוללי אינטימיות ומשוללי קרבה ויכולת לראות האחד את האחרת מעבר לתפקידים המסורתיים שלנו. ברור שגם זה מכוון, שזו לא הדעה של היוצרים על נשים, אלא נקודת העיוורון של הדמויות הגבריות כלפי הנשים בחייהם. כי שוב, זה לא סרט על אלכוהוליזם. גם לא כשטומי (תומאס בו לארסן), היחיד שמגלם קצת יותר דמות חוץ ממיקלסן, מתגלה כמי שעבורו האלכוהול הוא לא תרופת פלסבו שהופכת לתופעת לוואי, אלא דחיפת הרעל הקטנה שמטביעה אותו אל מעבר לקצה הדיכאון. אל מעבר לקצה הבדידות שאפילו כלב נכה ובוכה לא יכול לה, ואפילו לא החברות הפרקטית של מרטין.

"עוד סיבוב" הוא סרט על הצורך בקרבה, על בדידות כל כך אינהרנטית שמתקבעת בנפש לכל-כך הרבה שנים כשאנחנו לא מדברים עם אחרים על מה שעובר עלינו. עד שהבכי של האחד, שהפגנת הכנות שלו בתחילת הסרט, כל כך מטלטלת את ההגינות והחברות הגברית הרגועה על פני השטח, שהיא חייבת להמסך: במעטה של זיכרונות נוסטלגיים, בחזרה אחורה, בשתייה מרובה והפגנת שטות. כל הרעש והצלצולים הנואשים האלו, רק כדי לא לדבר. כי "גברים" לא מדברים, ולא מדברים על רגשות. לא זה עם זה, לא עם הנשים או הגברים האחרים בחיים שלהם. כל הסרט רציתי לצעוק עליהם, שהעולם כבר לא עובד ככה, שיש גברים ונשים שלא נענים להסללה הדיכוטומית המטופשת הזו כי די כבר, כי לא כל הגברים מחביאים כאב במסכה יצוקה של אטימות, ולא כל הנשים חופרות. אנחנו לא שם.

אבל אז במקום לצרוח, מרטין מתחיל לרקוד. כל הפוטנציאל שמתעקש להישאר לא ממומש, וכל הפחדים הכי גדולים וכל התקוות מגולמות בסצנה האחת הזו. הוא עף או טובע, הוא יודע שההזדמנות החוזרת מחכה לו אבל הוא משתהה ולא עונה לה. האם הוא יהיה מסוגל לדבר איתה בכלל, האם יש לו סיכוי? כנראה שלא, אבל כל כך הייתי רוצה להאמין שכן, ואני קונה את האשליה שהוא צעיר שוב. שהשיר ברקע נשמע לי לא נדוש אלא נפלא ומתעלה. אבל אני גם לא קונה אותה לרגע, והוא קופא ברגע הזה על פי תהום שהיא שיא. ברגע הזה, כל הביקורת שלי על הסרט לא משנה יותר. תראו את "עוד סיבוב" ותנו לו להתיישב איתכם. מעבר לתבנית ולהקפדה היתרה, הסרט שמגביל את עצמו קורא לשחרור וחיבור. להישאר קשובים ליכולת להביע רגשות ולתעל, לא להדחיק עד שנתפוצץ. הוא מפגין כל כך הרבה חמלה אנושית שבלעדיה כנראה נטבע כשננסה לעוף.