״מה היה קורה אילו? אהוד ברק על מלחמה ושלום״, סקירה

הבחירה באהוד ברק כנושא סרטו החדש של הדוקומנטריסט רן טל, עוזרת מן הסתם לייצר עניין תקשורתי. שכן גם אם ברק כבר לא מתמודד באופן ישיר על מקום בכנסת ובממשלה, הוא עדיין חלק מן השיח הפוליטי ודמות שמעוררת הרבה מאוד עניין – גם כמי שראה בעצמו אלטרנטיבה לנתניהו בשלבים שונים (ואף הביס אותו בבחירות בעבר), וגם כמי שהיה הבטחה גדולה בעבר ודמות שנויה במחלוקת לאורך כל הקריירה הפוליטית שלו, אולי הוים יותר מתמיד. אולם, הדבר עלול לייצר גם ציפיות כוזבות מצד הקהל שיכול להיות צמא לדברים של ברק בסוגיות אקטואליות כיום. זה כבר הוביל לכותרות על הסרט לפיהן נתניהו לא מוזכר בו כלל וגם לא נשאלות שאלות על שעורוריות שנקשרו בשמו של ברק, כולל הקשר שלו עם ג'פרי אפשטיין, שטרי בזיכרון. אחרי שתי צפיות בסרט, אני יותר ויותר מחזיק בעמדה כי אי הנוכחות של סוגיות אלו ואחרות (מי שזוכר את המחלוקת סביב אסון צהלים ב' או פרשת העמותות, לא ימצא לכך זכר בסרט) אינה נובעת בהכרח מסירוב של המרואיין לדבר על כך. היעדרן נובע מכך שהסרט לא חותר לספק דיוקן של אהוד ברק, אף על פי שהוא מכיל פחות או יותר רק ראיונות איתו ושילוב של קטעי ארכיון שמלווים את דבריו.

כפי שנרמז מן הכותרת, ״מה היה קורה אילו? אהוד ברק על מלחמה ושלום״, הסרט שואף להשתמש בניסיון של ברק כקרקע לבחינה פילוסופית של תפקיד המנהיג בכלל ובישראל בפרט, כמו גם לשאלות אחרות על אחריות וחרטה שאולי רלוונטיות לא רק למנהיגים. יחד עם זאת, הסרט נוגע בצורה ישירה בכמה פצעים פתוחים ומטרידים מאוד בהיסטוריה ובהווה של ישראל, כאומה המצויה במצב הקרוב למלחמה בערך בלי הפסקה, ובה גם בימים בהם לכאורה אין מלחמה מבצעת פעולות מהן נפגעים גם חפים מפשע. כתוצאה מכך, הסרט משלב בין יצירת עניין אינטלקטואלי לחוויה קשה ומורכבת רגשית, מה שמעצים את עוצמת הרגש במהלך הצפייה. אצלי זה הגיע למצב בו אחרי הצפייה הראשונה בסרט, במסגרת פסטיבל ירושלים, לא הרגשתי בשל לכתוב עליו ניתוח שלם. בימים אלו, הסרט מצוי בסבב הקרנות בסינמטקים (הערב, ה-6.3, בירושלים, ב-16.3 בתל-אביב, ב-17.3 בחולון ובהמשך בהרצליה). צפיתי בו השבוע שנית, הפעם על המסך הגדול, ואני מרגיש בשל יותר לדון בו בכתב. אף כי דמעות ירדו מעיניי גם בצפייה השנייה.

כותרת הסרט נראית ארוכה, אולם כל מילה בה הכרחית. מלחמה ושלום נוכחים בסרט לא בגלל שברק היה חייל ומפקד שלקח חלק במספר רב של מלחמות ומבצעים ואחר כך פוליטיקאי שניסה לקדם ולסיים את תהליך השלום. הרפרנס הוא גם אל ספרו של טולסטוי, שברק פותח את הסרט בהשערה העולה מתוכו, לפיה השליטה של המנהיג על כל מהלך ההיסטוריה היא בסופו של דבר מוגבלת. ברק טוען כי מניסיונו, המציאות מורכבת יותר. עצם ההפנייה אל טולסטוי בפתיחה (ו״פאוסט״ של גתה בסיום) והקביעה כי הוא מכיר מציאות מורכבת יותר, מצביעה על ייחוד מסוים של ברק בקרב גנרלים – הוא באמת אינטלקטואל. הקביעה לפיה הוא מצא שהמציאות מורכבת יותר משדרת גם את המימד של היהירות שקיים בו וגם את מה שנפרש לאורך הסרט, שורה של נקודות הכרעה או פעולות שיש בהן ובתוצאות שלהן היבטים חיוביים ושליליים כאחד. זה קשור גם לשאלה מה היה קורה אילו, שאלה אשר עולה בסרט גם לגבי חיסולים שיזם ברק בתפקידיו השונים (חלקם לא בוצעו בפועל) ובעיקר לכישלון שכנראה מגדיר את הקריירה שלו – חוסר היכולת להגיע להסכם בפסגת קמפ דיוויד.

ייתכן וגם אורך הכותרת הוא סוג של הרמז לסרט שככל הנראה היווה השראה במספר דרכים עבור רן טל ביצירתו – סרטו של ארול מוריס שנקרא בעברית "ערפל קרב". שמו המלא בשפת המקור הוא "The Fog of War: Eleven Lessons from the Life of Robert S. McNamara", שזו כותרת אפילו ארוכה יותר מזו של טל. שני הסרטים כוללים למעשה רק שיחה עם דמות שלקחה חלק פעיל בשלטון באופו שנוי במחלוקת, שניהם משלבים חומרי ארכיון וליווי מוזיקלי דומיננטי (פיליפ גלאס במקרה של מוריס, פרנק אילפמן בחיזוק מוזיקה קלאסית במקרה של טל), ובשני הסרטים יש חלוקה לפרקים שהם מעין שיעורים או לקחים בסרט האמריקאי, ומשהו דומה אך ייתכן שיותר פתוח כשאלה בסרט הישראלי. מוריס שוחח בסרטו עם מי שהיה שר ההגנה של ארה"ב במהלך מלחמת וייטנאם ונתפס כשותף הן לכישלון והן לפשעי המלחמה שבוצעו בה. יש קווי דמיון בינו לבין אהוד ברק גם במעורבות באירועים צבאיים מעוררי מחלוקת, למרות תפיסת עולם שקרובה לשמאל במובנים רבים.

הסרטים של ארול מוריס, ובמיוחד "ערפל קרב", ידועים גם בזכות שיטת עריכת ראיונות שפיתח הבמאי, בה המרואיין מסתכל ישירות למצלמה כאשר הוא מסתכל ישירות לפניו של מוריס המדבר איתו. כבר בפתיחת "מה היה קורה אילו?" משולבת סוג של מחווה ספק מקרית אך ייתכן שמחושבת מאוד, לטכניקה הזו – ברק טוען שהוא לא יכול להתחיל לדבר כל עוד הוא לא מביט ישירות בטל. אחרי ההערה הזו, כותרות הסרט מראות את אהוד ברק מתאפר לקראת הצילומים, בטרם הסרט מתחיל ישירות עם הציטוט מטולסטוי עליו דיברתי. הפתיחה הזו חושפת לא רק את אמצעי הצילום של הסרט, אלא גם את המודעות של המרואיין למדיום. הוא לא רק מדבר מניסיונו, הוא גם סוג של מגלם דמות כפי שהוא רוצה להצטייר. אומנם זה לא ראיון לצורך בחירות, אולם ברק משדר לנו את ההיסטוריה האישית והלאומית כפי שהוא חווה ולפרקים כפי שהוא רוצה שיזכרו אותה, גם כאשר הוא מדבר על צדדים לא מחמיאים בפעולות שלו ושל המדינה.

למרות ההשראה ממוריס, הסרט הוא יותר מאשר גרסה עם תוכן ישראלי לטכניקה של המאסטר האמריקאי. האופן בו טל מצלם ועורך את השיחות עם ברק מרתק, אף על פי כי פרט לחומרי ארכיון הסרט מציג רק את ברק על רקע כחול מופשט, כמו מדבר מתוך חלום השלום הלא ממומש. טל מצלם את ברק במספר מצלמות ובקטעים רבים בסרט עורך באמצע מונולוג בין צילום חזית לצילום פרופיל. עריכה זו מראה פיזית את הצדדים השונים של ברק ומתכתבת עם הצדדים השונים של ההחלטה שלו ושל ההיסטוריה: מה שקרה ומה שיכול היה לקרות.

בצורה זו הסרט גם מציג את המניעים הצודקים לביצוע פעולה מסוימת לעומת התוצאות הקשות, כאשר לחלק מן הצופים יהיה קשה למצוא להם הצדקה כלשהי. המעשים הללו כוללים אזכור ודיון של ממש בגירוש ערבים מלוד וחלקים אחרים מארץ ישראל ב-1948, או הצדקה של חיסולים גם במקרים של הרג חפים מפשע, גם כאשר עולה השאלה האם המניע הוא מניעת פגיעה באחרים או נקמה המזכירה את פיגועי הנקמה שנלוו לאותם חיסולים. בסרט משולב גם קטע ארכיון של בן גוריון בו המנהיג אומר שכולם עושים טעויות, אבל אחר כך לא מצליח להיזכר בטעות שעשה בעצמו לגבי הקמת המדינה. במהלך הסרט, ברק לכאורה מתאר מהלכים בהם היה מעורב אשר הובילו לתוצאות קשות ומהם הוא סולד בדיעבד, אך במקביל לא מתרחט על אנשים שהרג ישירות או בפקודות ולא ממש לוקח אחריות על חלקו. זאת אף כי השאלות העולות בסרט כוללות גם אלמנטים של למידה.

הכוח של הסרט הוא לא רק במה שנאמר בו, אלא גם בטון של היצירה כולה. לפעמים קולו של טל מעלה אמירה ביקורתית יותר, אולם הסרט כמכלול לא תוקף את המרואיין ובמקביל לא מהלל אותו לחלוטין. ברק מצטייר כאדם מבריק אך יהיר, כמי שמתסכל במבט מפוקח על העבר ולפרקים מבין את האויבים שלו, אך גם כמי שלא מסוגל להשתנות או להתגמש על עמדות בכל הנושאים. למרות המודעות של ברק, הסרט מצליח להוציא אותו מן ההקשר הישראלי-פלסטיני ולעסוק בדילמות אנושיות, גם בכל הנוגע לפחד מן האחר או בהתגברות על הפחד הזה על מנת ליצור קשר.

האפילוג של הסרט כולל סוג חדש של צילום פני הגיבור. אחרי צילום ממרחק בינוני ובקלוז-אפ, טל עורך בין שני צילומי תקריב קיצוני של חלקים קטנים בפני המרואיין, סביבת עין ימין, סביבת עין שמאל. הוא מתקרב קרוב יותר ומצליח להאיר את האישיות המוכרת יותר מכל חומר אחר על ברק אליו נחשפתי, ולא רק בגלל שזה סרט באורך מלא. אולם, גם ברק של הסרט עדיין לא מפוענח לגמרי. המשקפיים והזקן מקנים לו מראה מבוגר ושקול יותר מאשר בתקופות קודמות אבל גם סוג של מסתור מן הפנים החלקות שהיו חלק מן האישיות הציבורית שלו כשהנהיג את המדינה. האם הסרט הוא מבט לאחור והסקת מסקנות כנה, או רק עוד מסכה? כנראה שהתשובה היא גם וגם, דבר שנכון לגבי מרואיינים בסרטים דוקומנטריים אחרים, כולל כאלו העשויים במיומנות גבוהה פחות.

שלושת סרטיו הקודמים של טל, "ילדי השמש" אודות הקיבוצים, "גן עדן" אודות פארק השלושה, ו"המוזיאון" אודות מוזיאון ישראל, לכאורה התמקדמו במקום ובכמה אנשים הקשורים עליו. למעשה, שלושתם יצאו אל מבט רחב יותר לגבי צדדים שונים בחוויה הישראלית. לעומתם, ״מה היה קורה אילו?״ הוא סרט על אישיות בודדת וכמה מקומות, ועל חוויות מגדירות הקשורות לחייה. הסרט יוצא מכך לדיון כללי במנהיגות וגם חוזר לכמה טראומות ו/או אירועי מפתח שהשפיעו על אהוד ברק לא רק כאדם מפורסם וכמנהיג, אלא גם כאזרח ישראלי הזוכר את הילדות טרם הקמת המדינה, את ההפתעה במלחמת יום כיפור, ובסופו של דבר את התקווה הכוזבת, עד כה, לשלווה.